"פתאום אתה מבין ששמירת מצוות היא רק ההתחלה. ברוך הבא לעולם חדש"

חזרתם בתשובה. פתאום אתם מגלים ששמירת מצוות היא רק ההתחלה, חלק מעסקת חבילה גדולה יותר, שמקיפה את כל תחומי החיים שלכם. פתאום הכל מצריך חישוב מסלול מחדש. דילמה עמוקה ומהותית. כמו ההתלבטות אם לעבור לגור באזור קצת יותר תורני, מה לעשות עם הילדים? ובכלל, איך מתרגלים להנהגות הכל כך שונות של ה'חברה החדשה'?

ובכן, בואו נעשה קצת סדר. קודם כל, חשוב לציין שמבחינה חברתית, יש הרבה קווי דמיון בין בעלי תשובה לבין עולים חדשים. שניהם חדשים בחברה עם אופי פנימי שונה ממה שהורגלו. מדי פעם נוצרים חיכוכים חברתיים, שגורמים ליחסים של בעלי תשובה עם החברה להיות מורכבים: יש כאלה שמשלים עצמם שזו החברה המושלמת וכולם בה מושלמים. יש ביקורתיים שבטוחים שאין להם מה לקבל מהחברה החרדית. יש כאלה שמנסים להיטמע ולכן עושים כל שביכולתם להשתלב, ויש שמסתגרים בתוך קבוצות חברים בעלי רקע דומה ולא מנסים להתחכך מדי בחברה מלבד מה שמוכרחים (וכמו שבאמת מצוי בקרב הרבה עולים חדשים). ננסה להאיר קצת את נושא החברה ביחס לנקודות שהועלו על קירבת הלב.

האם אנו באמת מכירים את החברה?

החילוני הממוצע יודע מעט מאד על החרדים. כולנו זוכרים בודאי את הדימוי השחור והגלותי השלילי שהיה לנו על החרדים לפני שחזרנו בתשובה. בזמן ההתקרבות לדת הכרנו פתאום יהודים חרדים מסוג חדש – מאירי פנים ומלאי עומק ופנימיות. [יש אמנם אחוז מסוים של אנשים גסי רוח שאינם מתנהגים כראוי לבני תורה, אבל רוב בעלי התשובה לומדים לזהות שאלה מיעוט, ובסך הכל החברה החרדית, למרות חסרונותיה ושמרנותה, מלאה בבני תורה אמיתיים ולכן זו שמורת הטבע המוגנת ככל האפשר מהעולם החילוני החומרי, ולכן בה הכי קל לקבל מבט שכלי יציב, ולגדול בתורה, ולגדל את הילדים ליראת שמים ולדביקות]. מאז שבחרנו לחיות בעולם החרדי עברו שנים, מאז השתלבנו במסגרות השונות, ואנחנו בטוחים שאנחנו מכירים אותם. האמת היא – שאנחנו לא!

תדריך חשאי לפני סעודת השבת

במקרים רבים, לפני שבעל תשובה צעיר זוכה להתארח לסעודת שבת אצל איזה משפחה, הילדים שם מתודרכים היטב שלא לריב ולא לעזוב את השולחן, כולם צריכים לשיר יפה את זמירות השבת, וכולם – צריכים להקשיב בעניין רב לדברי התורה שיאמרו על ידי ראש המשפחה. כל התנהגות שונה נאסרת בתכלית ויש בה חילול ה' – כך נאמר בתדריך החשאי. כאשר בעל התשובה הצעיר מגיע, הוא רואה שולחן שבת אידיאלי, שאותו הוא ינסה לחקות בהמשך חייו, וכאשר המציאות טופחת על פניו - הוא יתמלא כעס על אשתו המסכנה שנרדמת או על ילדיו שמשחקים ולפעמים גם קצת רבים – הוא לא יודע שגם אצל המשפחות שארחו אותו - כך נראה שולחן שבת רגיל.

הרבה בעלי תשובה מבוגרים אשר החלו לשלוח את ילדיהם לישיבות ולסמינרים, טענו כי רק בשלב זה הם זכו להכיר בצורה אמיתית את אורח החיים החרדי. וזה בגלל שהמציאות היא שיש מרחק מסוים בין האמירה הציבורית הנאמרת ומוצגת בשיחות החיזוק ובכלל, לבין חיי היומיום בהם כל אחד זוכה לספק לליבו את צרכיו המוכרחים. וכך, חסר בקבלה של הבעל תשובה בהדרכה נכונה כיצד לחיות ולזרום עם חיי התורה הרגילים.

איזה יכולת חברתית טבעית נפגעה אצלנו?

נקודה נוספת שחובה עלינו לדעת ביחס לחברה – אנחנו מאד מושפעים ממנה, לטוב ולרע. האדם יצור חברתי, ועם הזמן החברה מקבלת תפקיד משמעותי להרבה מן ההנהגות שבהן אנו נוהגים, כי טבע האדם לרצות ולהשתייך ולקבל הערכה מהחברה. בחברה החרדית, הערכה זו ניתנת במידה רבה - ובצדק, לתלמידי החכמים ('המתמידים') ולאלה שמדקדקים בהלכה ('הצדיקים') או עוסקים בעניינים סגוליים. ולכן, בעלי תשובה רבים נוטים לחקות את הנהגותיהם של אלו הנראים להם כצדיקים או תלמידי חכמים. וחיקוי זה הוא תהליך בלתי נמנע ומוכרח, והוא גם תהליך נכון ביסודו. ולכן יש דברים חיצוניים אשר עלינו לקבל ולא להיות יוצאי דופן.

הבעיה, שבבעל תשובה נפגעה מאד היכולת הטבעית והפשוטה לבקר ולסנן בין ההנהגות שאליהן הוא נחשף, בגלל שאינו סומך על ניסיון החיים שלו, שמשויך אצלו כאוסף חטאים מן העבר החילוני. אחת ההשלכות של מצב זה היא ריבוי במעשים או בהנהגות אשר עיקר מטרתם לא לשם שמים אלא לצורך המעמד והשיוך החברתי. לדוגמא, הופעה הנוטה לצורה חיצונית הנחשבת ליותר 'חרדית'. ויש שבאים לרב רק עם בעיות 'דתיות' המתאימות לדמות הדתית שהיו רוצים להראות בה, והמניע האמיתי והחבוי לשאלתם אינו רדיפת האמת אם דבר זה מותר או אסור, אלא לנסות להרשים את הרב מהידע המועבר בדרך הצגת השאלה ומיראת השמים שבדקדוק ההלכה באותו עניין (ראה סוטה כ"ב ב' לעניין 'פרוש מה חובתי ואעשנה'), והראיה שלא תמיד הם כל כך יראי הוראה לפסוק לעצמם לעניין איסורי לשון הרע החמורים, או דיני אונאת אשתו. ומיותר לציין שאין הם באים לאותו רב עם שאלות על בעיות האמת שבחייהם.

הנטייה של כל אחד לחשוב שהשפעת החברה והכמיהה הטבעית לשיוך חברתי לא משמעותית אצלו. עצתי שכל אחד יבדוק את עצמו ועם אשתו, ויבחן מה המניע האמיתי לרוב מעשיו, ובכך יגביר את הסיכויים שעבודתו, מצוותיו ומעשיו יהיו באמת רצויים לפני הקב"ה.

דחייה חברתית

החברה לא תוכל תמיד להאיר פנים. אם תהיה שעת משבר, בה החברה תאכזב את ציפיותיו של אותו אדם, הוא עלול לספוג אז פגיעה נוראית, בראותו שכל המעשים אותם עשה כדי להרשים את החברה, היו לשווא. [ובעיקר אם ישמע שסיבת אותה דחייה של החברה היא מחמת אותם מעשים עצמם, אשר גרמו לו להיראות כיוצא דופן ואפילו מגוחך, בכך שהנהגה זו אינה מתאימה לו]. וכמובן מעשה אשר נעשה לשם שמים ולא כדי להרשים את החברה, מצמצם את הנזק האפשרי מפני פגיעות מהחברה, אשר היא רק אמצעי ועזר בעבודת המצוות, ולא חלק מהמטרה.

לדוגמא, בעלי תשובה רבים 'זונחים' את ההיגוי הרגיל אליו הם רגילים בזמן שהם מתפללים ומברכים, ומאמצים במקומו את ההיגוי הנהוג בחברה בה הם מצויים.

הבעיה שהתפילה נקראת "עבודה שבלב" וצריך להתכוון בזמן שמתפלל, ולעתים המאמץ להגות את המילים בהיגוי החדש בצורה מדויקת - בא על חשבון הכוונה. ואכן, סיפר לי משגיח אחד [שדנתי איתו בסוגיה זו] שהוא עצמו שאל את החזו"א שאלה זו על בלבול בהיגוי, והחזו"א ענה לו שתפילה נאמרת בכל לשון, ולכן אין להקדיש כלל שום תשומת לב בעניין ההיגוי והנוסח! [והוסיף שאם ירצה להחמיר, יחמיר בקריאת שמע ובברכות התורה].

ושוב, אין ללמוד מסיפור זה לגבי כל מקרה ומקרה, ויש לשקול את כל צדדי העניין, ביניהם העובדה שנראה חריג בחברה, וכן ההשפעה על חינוך הילדים בברכות הנאמרות לידם כמו קידוש והבדלה, ולכן כל אחד יבדוק בעצמו אם השינוי שבמאמץ לדבוק בהיגוי מסוים בתפילה אכן גורם לו לפגיעה בכוונה, ויבדוק מתי ובאיזה נסיבות ההפסד הנ"ל מוצדק.

בעיות ב"שידוכים"

יש החוששים שאם הם יאמצו הנהגה שאינה מצטיינת בהתמדה או בצדיקות, והם לא יראו בעיני החברה כסיירת העילית, אז ההערכה החברתית תיפגע, ואיתה גם סיכויי ההצלחה בשידוכים של הילדים.

צריך לחזור ולזכור שלא חזרנו בתשובה בשביל החברה. חזרנו בתשובה לשם הקב"ה, ואם זו העבודה הרצויה עבורנו – יש בנו את כוחות הנפש להתמודד עם כך שההערכה החברתית אינה רואה בנו את הסיירת. זו עבודת ה' המבוקשת מאיתנו, וודאי שגם בשידוכים לא ניפגע מכך שעשינו רצון ה' [ואדרבא, אם נאמץ קו שרחוק מדרגתנו האמיתית, אנו עלולים לגלות בעתיד שהדבר לא הועיל אלא אף הזיק בכך שהיה ניכר לסובבים שדרגתנו אינה כנה]. 

לדוגמא: דניאל עסק בעברו במחשבים. כיום הוא לומד תורה בהתמדה, אבל אילוצים כספיים גרמו לו להחליט שוב לעבוד כמה שעות ביום בתמיכה במחשבים [אחרי שהתייעץ עם תלמיד חכם גדול המכיר אותו היטב]. דניאל חשש מאד מההשלכות החברתיות, שכעת הוא כבר לא נקרא אברך אלא רק יהודי שקובע עתים לתורה, אבל רבו הסביר לו שבגלל מצבו זה רצון ה', ומלעשות רצון ה' אי אפשר להפסיד.

דניאל למד היטב את ההלכות הקשורות למקצוע (עניני גזל תוכנות, וגזל זמן שלא יבטל בזמן ששכור למלאכתו), ואכן גילה שהאנשים איתם הוא עובד - מאד מעריכים אותו על מקצועיותו ועל יושרו, וגם האברכים שאיתם התחיל ללמוד רק חצי יום, להפתעתו, העריכו אותו בגלל שבזמן שאכן למד – הוא למד בכל הרצינות ומאד ייקר את זמן לימודו וניצל אותו כראוי.

פינה שקטה נותנת כח

נראה שאפילו בתוך המסגרת הסביבתית המחויבת, אפשר וחובה לכל בעל תשובה, ליצור לעצמו פינה שקטה משלו בה הוא חי את חייו. וזה על ידי כך שלא ימנע מליבו מינון מצומצם ומבוקר של התענוגים [המותרים] אליהם הוא נצרך, כדי שיהיה לו כח לשאת את עול החיים. משהו מן הנופים והריחות והצלילים מפעם. ויתור על דבר זה תוך אשליה עצמית שאיני זקוק עוד לדברים אלו יכול לגרום לא רק למתח ועצבנות, אלא גם לערעור שלום הבית, ובמשך הזמן גם לחסרון באמונה וכמבואר בפרקים הקודמים.

ואמנם, אין שום עניין לעשות דברים אלו בפני צוות הישיבה אליה מנסים לרשום את ילדם, או באמצע בית הכנסת. אותם המעשים אשר לא תואמים את צורת החיים החרדית, עלולים להיראות חריגים [אף על פי שאין בהם שום איסור], ולכן צריך לנסות [שם, ובשאר המקומות החיצוניים] להשתדל שלא להיות יוצא דופן ולא לבלוט בהנהגות שאינן מקובלות, וכמו שנאמר במסכת דרך ארץ (ומובא בבאר היטב, או"ח סי' ק"ע ס"ק ט"ו) וז"ל: לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים, ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים, ולא יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים, כללו של דבר - אל ישנה אדם דעתו מדעת חברו ובני אדם.

 לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.