הפרשה החסידית לפרשת ויחי: חיים שמתחילים אחרי המוות

המוות מסמל בעיני האדם חידלון, סיום החיים, איבוד שליטה על הקורה.

אדם רגיל, החי עלי אדמות, מפחד מיום המוות. הדבר טבעי לחלוטין. הפחד הוא קודם כל מן הלא נודע, ממצב בו אין עוד לאדם שליטה על הנעשה איתו. בעיקר כאשר הוא יודע שאחרי פטירתו יגיע יום הדין, בו יצטרך לתת דין וחשבון על כל מעשיו.

שונה הדבר אצל הצדיק. צדיק, שכל מעשיו ופעולותיו בימי חייו היו במחשבה תחילה לקיים את רצון הבורא, מתוך דביקות בבורא עולם ובתורה בכל שעות היממה, אינו מפחד מיום המוות. להיפך, מתקיים בו הפסוק במזמור 'אשת חיל': "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (משלי). אדם שלבושו – הכוונה למעשיו, עוז והדר –  מהודרים וישרים, אינו שרוי בפחד ביום האחרון לחייו, להיפך, הוא שמח ושוחק. כמסופר במדרש: "מעשה ברבי אבהו שהיה נוטה למות, וראה את שכרו המוכן לו בגן עדן, מיד התאווה להסתלק מהעולם, וקרא על עצמו את הפסוק בתהלים 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'".

מסיבה זו נהוג לקרוא למות הצדיק "פטירה", או "הסתלקות". משום שבשונה מאדם רגיל שמת ומפסיק לחיות, צדיקים במיתתם קרויים חיים. המוות אצלם הוא רק מעבר, התפטרות והסתלקות מהעולם השפל הזה, ועליה לעולם הבא שכולו טוב. הנשמה מסתלקת מן הגוף, הרוח מן החומר – והן עולות למדרגות גבוהות יותר.

יותר מכך, נהוג לקרוא ליום פטירת הצדיקים "יום ההילולא". המילה הילולא היא ארמית, ופירושה "חתונה". יום פטירת הצדיק הוא יום של שמחה גדולה לצדיק, שזוכה לקבל גמול ושכר על העמל והיגיעה הגדולה שטרח ועמל כל ימי חייו לקיים את רצון בורא עולם.

(צילום: shutterstock)

ביום המיתה הוא זוכה לעלות דרגות רוחניות גבוהות מאד, יותר מכל ימי חייו, והוא זוכה לראות מראות אלוקים והשגות נפלאות, כאשר צדיקים שכבר נמצאים בעולם העליון באים לקבל את פניו ולהוליכו לגן עדן.

בשעה זו הוא יכול להשפיע השפעות רבות לעולם. כפי שידוע ומסופר בזוהר הק' על רבי שמעון בר יוחאי, שביום פטירתו העיד על עצמו שכל חייו הוא מצפה ליום הזה. במשך כל היום ישב עם תלמידיו הקרובים, מוקף באש, וגילה להם סודות רבים.

כל ימי חייו הצדיק מתגעגע ליום המיתה ומכין את עצמו ליום הגדול הזה, אף על פי שמאידך הוא רוצה להרחיק את היום הזה, שהרי כל רגע בחיים בעולם הזה אפשר לרכוש עוד ועוד מצוות ומעשים טובים. הבעל שם טוב, לפני פטירתו, כאשר כולם מסביב הזילו דמעות, אמר "אין אני דואג על עצמי, כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה, ותיכף אכנס בפתח אחר".

עם זאת מובן שבשביל אלו הנשארים כאן, פטירת הצדיק מהווה אבידה גדולה מאד, כאשר הם נשארים ללא מורה דרך וחסרים את ההגנה שהוא מגן על העולם, כפי שאומרת הגמרא "קשה סילוקם של צדיקים כשריפת בית המקדש".

מסופר על האדמו"ר ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, ששנתיים קודם פטירתו כבר היה מופרש לגמרי מהעולם הזה, והיו צריכים לשמור אותו שלא תצא נשמתו מרוב דביקות בבורא. דרכו היתה ללכת בחדרו אנה ואנה, עד שפניו היו בוערים כלפיד אש, ואז היה צריך לשמירה יתירה. מנהגו היה לאכול סעודה שלישית בחדרו ביחידות עם אחד מבניו, ואח"כ היה הולך לבית המדרש לדרוש בדברי תורה, שירות ותשבחות.

בניו כבר ידעו שבזמן זה צריך להשגיח עליו במיוחד, כי הוא מגיע לדביקות גדולה בהקב"ה. קרה פעם, שבעת סעודה שלישית לא היה אף אחד איתו, והתחיל ללכת בחדר מצד לצד מתוך דביקות, כשהוא זועק את דברי הזוהר שנכתבו על פטירת משה רבנו: "בהאי רצון אסתלק משה, בהאי רצון אסתלק משה". בתו שמעה את המתרחש ומיהרה להביא את אחיה, ר' יצחק, שרץ לחדרו, תפס אותו ונענעו כדי להפסיקו מדביקותו, אבל איחר את המועד. האדמו"ר נפל על שכמו, קרא שמע ישראל ויצאה נשמתו באחד.

כשהגיעה שעתו של הרבי ר' שמחה בונם מפשיסחה להיפטר מן העולם, עמדה עליו אשתו הרבנית ובכתה. אמר לה: "למה את בוכה? כל ימי חיי היו רק כדי שאלמד את עצמי למות, וכל התורה היא דרך לזה. עכשיו כשהגיעה שעה זו, האם העת לבכות?"

יעקב אבינו ע"ה השתוקק כל ימי חייו ליומו האחרון, כאשר ישלים את שנות חייו ויוכל להידבק בבורא עולמים, לעלות לעולם שכולו טוב. על פי זה מסביר בספר "אגרא דכלה" את הפסוק בפרשת השבוע "ויקרבו ימי ישראל למות", בכוונה כתבה זאת התורה בלשון "ויקרבו" כיוון שכל ימיו הרגיש קרוב ליום המוות, כל ימי ישראל הוא התקרב עוד ועוד ליום המיוחל.

הכותב הוא מנהל רוחני בארגון 'הידברות' וראש כולל אהבת תורה.