בין ברלין לירושלים: רהב-מאיר על פרשת ויחי

שני גיסים שלי קרעו השבוע קריעה בבגדם, לאות אבל. הם תלמידים מובהקים של הרב משה שפירא, שנפטר והובא למנוחות בירושלים. במודעות האבל נכתב "הגאון המופלא", "מגדולי התורה והמחשבה בדורנו", ואף מילה לא נראית מוגזמת. ראיתי לאורך השנים בני אדם רבים שהוא פשוט בנה אותם והפך אותם למה שהם.
הנה רעיון קצר שלו, שבו הוא יוצא נגד חלוקת המצוות לשני תחומים, ומסביר שזוהי מקשה אחת: "יש טעות נפוצה בחלוקה של המעשים ל'בין אדם לחברו' ו'בין אדם למקום' (אלוקים). למה שלא יגידו על מי שלובש שעטנז שזה 'בין אדם לבגד'? צריך להבין ש'בין אדם לחברו', משמעותו שחברי מחייב אותי כמו שהמקום מחייב אותי. מציאותו של החבר מחייבת אותי כמו שמציאות המקום מחייבת אותי. יש באדם עניין אלוקי, צלם אלוקים, וזה מחייב אותי. ה' מתגלה אלינו דרך צורת האדם, ויש להתייחס אליו כאל משהו אלוקי".
בהמשך הוא מסביר איך עניינים שנחשבים "בין אדם לחברו", כמו "לא תרצח", "לא תנאף", "לא תגנוב" ו"לא תחמוד", הם גם "בין אדם למקום", וכותב: "הכול קשור לחילול המציאות האלוקית שבאדם".
הוא הובא למנוחות בעיצומו של צום עשרה בטבת, שבו החל המצור על ירושלים. אני לא יודעת איך לקשר בין האירוע לתאריך, אבל בטוחה שהוא היה מוסר שיעור מרתק ומרומם על המשמעות של פטירת אדם גדול ביום כזה.
 

האם תקוותכם היא לחיות במצרים?!

שנים רבות יהודים הגיעו לארץ ישראל רק כדי למות בה. אנחנו זוכים לחיות בה, וזוהי זכות גדולה וחובה גדולה.
בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", אומר יעקב אבינו: "אל נא תקברני במצרים". כך הוא מבקש מבנו יוסף. כלומר: נכון שאני לא חי כרגע בארץ ישראל, אבל אני רוצה לפחות להיקבר בה. זהו מסר לכל הדורות.
הרב שמשון רפאל הירש כותב שאחרי שבע עשרה שנים במצרים, יעקב הרגיש שהמקום התחיל להשפיע לרעה על צאצאיו: "הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. הייתה זו סיבה מספקת לומר להם: רצונכם ותקוותכם לחיות במצרים? אני – אין רצוני גם להיקבר בה". הרב הירש כותב על החלפת נהר הירדן בנילוס, ואילו הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק כותב על הפסוק הזה, עוד לפני השואה, שהיהודי בדורו "יחשוב כי ברלין היא ירושלים". עד כדי כך.
יעקב אבינו חושש שנרגיש מדי נוח בכל הגלויות, במזרח ובמערב, במצרים ובאמריקה. הוא חושש שנתבולל, שנתבלבל, שנשכח. הוא מזכיר לנו – למרות הכול, על אף הכול, שהעיניים צריכות להיות נשואות למקום היחיד בעולם שהוא ביתנו.

כדגים מחוץ למים

אני מתפלאת שלא חשבתי על השאלה הזו אף פעם לבד. זה הרי ממש מתבקש. יעקב אבינו מברך בפרשת השבוע את נכדיו, אפרים ומנשה, בפסוק מפורסם מאוד. וכך הוא אומר להם: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּואֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹותַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". אבל רגע, מה זאת אומרת "וידגו לרוב בקרב הארץ"? אם זו ברכה לכך שהם יהיו רבים ויתפשטו כמו הדגים בים, צריך לומר "וידגו לרוב בקרב הים". הרי דגים וארץ לא הולכים ביחד. מקומם של דגים במים, כידוע, ומחוץ למים הם מתייבשים. אז מה פשר הברכה הידועה הזו?
בספרו של הרב אביחי קצין מצאתי הסבר מעניין שמופיע בספר "שפת אמת": נכון, מקומם הטבעי של הדגים בים. אבל עם ישראל יוצא לשנים ארוכות של גלות ושל חיים בקרב תרבות זרה. אנחנו הולכים להיות דגים ביבשה. אף על פי שאנחנו לא תמיד במקום ובתרבות הטבעית שלנו – אנחנו צריכים לשמור על חיבור לים, לשורש, למקור, לפנימיות. יעקב עומד מול נכדיו שחיים במצרים ויודע שעליהם, ועל כל יהודי, נגזר להיות פעמים רבות דג מחוץ למים, להתנהג אחרת, להתאמץ לשמור על עצמאות רוחנית, לחיות בעולם גשמי אבל לשמור על חיבור למקור מים חיים. הוא מברך את אפרים ומנשה – וגם אותנו – שנצליח במשימה.
 

 "להשתדל להיות האדם הולך וגדל"

השבוע, במהלך ביקור אצל משפחתו של ארז אורבך ז"ל שנרצח בפיגוע ביום ראשון, הראו לי מה הסטטוס שבחר לכתוב בווטסאפ שלו: "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל". זה משפט מתוך הספר "אמונה וביטחון" שכתב החזון אי"ש. זה מה שראה כל מי שפנה אל ארז בווטסאפ, וממה שהבנתי – זה מה שראה עליו גם כל מי שהכיר אותו.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.