רוצים לדעת איך לחנך את הילדים? בואו ללמוד מיעקב אבינו

מעשיה מפורסמת מספרת על אדם שהחליט לטעת במקביל לביתו גדר חיה מעצים .הוא קנה עשרה שתילים מובחרים של ברוש ושתל אותם בשורה ישרה. הוא השקיע, השקה ודישן את השתילים. והללו באמת גדלו לאט זקופי קומה, ישרים והדורים. כולם … חוץ מעץ אחד.  אחד העצים לא הלך בתלם, הוא גדל לצדדים במקום כלפי מעלה והפר את האיזון והיופי המיוחד של כל הישוב. האיש לא אמר נואש: "אם אין השתיל גדל כראוי – אעזור לו לגדול". לשם כך קצץ את ענפיו שבלטו לצדדים ולרוחב , ומשזה לא הועיל אף קשר חבל סביבו הכול על מנת לישר אותו , אך העץ המשיך לשאת את ענפיו לכל עבר .הדבר העלה את כעסו של האיש , הוא חזר למשתלה בה קנה את השתילים ואמר לגנן: "קניתי אצלך שתילים במיטב כספי, כולם גדלים לגובה ולתפארת, כמו שציפיתי מהם, רק אחד מפריע לי, הוא לא גדל כמו כולם, מדוע ? מה קרה לו?" הגנן הלך לראות במו עיניו את העץ הסורר, וכשראה אותו הצטחק ואמר: "עכשיו אני מבין , בין כל עצי הברוש השתרבב שתיל אחד של אזדרכת , עץ האזדרכת ענפיו תמיד משתרעים לרוחב, ובזכות זה הוא נותן צל טוב, והוא גם ניחן בפרחים יפים, בודאי שמת לב…" "אני ? וכי איך יכולתי להבחין בפרחים , כשכל הזמן התאמצתי לגדוע וליישר את הענפים, כדי שיצמחו בדיוק כמו השאר?" הופתע האיש , "כלומר לי בראש הייתה תוכנית של ברוש, לכן לא יכולתי לראות את היתרונות של האזדרכת, אך גם ברוש לא היה לי  כך שיצאתי קרח מכאן ומכאן".

עצים רבים יש לו להקב"ה בעולמו, מהם ששורשים מעמיקים ויש אשר לגובה גדלים. יש אשר ריחם ייתנו ויש אשר רק את קולם ישמיעו. אך בימי ניסן בעת לבלובם נצא לראות את כולם בפריחתם ונברכם בברכה  "אשר לא חיסר בעולמו כלום וברא בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם". אשר בנינו כנטעים – כל בן ואשר חננו האל. יש שיכולותיו הלוגיות מפותחות ואילו החזותיות  דלות ויש להפך אשר כישוריו המתמטיים ויכולות החשיבה, הניתוח, וההיסק דלות ואילו יכולותיו לתפוס את העולם החזותי-מרחבי בצורה מדויקת רבות . יכולות וכישורים שונים  נמצאים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". האינטליגנציה איננה ישות אחידה, סוג אחד בלבד אלא היא ספקטרום רחב של יכולות למידה המובחנות זו מזו. מי שיכולתו המילולית גבוהה אין פירושו שהוא בעל כישרון גדול יותר ממי שיכולתו המוזיקלית גבוהה וכן לגבי כל יכולת וכישרון. כולנו יחד על כישרונותינו ויכולותינו  משלימים את הברכה "אשר לא חיסר בעולמו כלום" . "אינטליגנציות מרובות" הגדיר זאת פרופ' הווארד גרדנר ולכן אין לראות, כך טען, במבחני הIQ, הבודקים אינטליגנציות בודדות, כמשקפים את רמת האינטליגנציה של האדם. די לנו בעיון קל בשבע האינטליגנציות של גרדנר ונוכל למצוא את עצמנו ואת ילדינו באחת מהן.

אך דא עקא כי כל  זאת כל עוד בנינו מסיבים לשולחננו אז אנו מכירים ביכולותיהם ובכישוריהם, וביטוי לכך ניתן למצוא אף בבתי הספר ותלמודי התורה בהם לבד מהלימודים הכלליים גם מקצועות התורה רחבים ושונים, מעמדו של תלמיד היודע שקלא וטריא של דף גמרא ממסכת בבא מציעא  אינו רם יותר מתלמיד השולט ע"פ בסימן שלם בקצש"ע . אך משעזבו ילדינו את דלת ביתנו ועברו להיות סמוכים לשולחנה של הישיבה "כללי המשחק" משתנים וכעת הכישורים נמדדים בכלי מדידה  אחד ויחיד: "התלמודי האמיתי, הוא התלמיד השוחה בים התלמוד, ומחדד שכלו בגמרא תוספות ומפרשים ,שאז נעשו לימודיו כמעין המתגבר […] שמתוך היקף לימודו בהעמקה וחידוד, ידיעותיו מתרחבות בכל המקצועות, ללמוד סתום מן המפורש, ולהבין דבר מתוך דבר […] אבל לא כן הלמוד על פי פסקי הלכות, הוא רק כבור סוד, היודע רק מה שהכניס מן ההלכות, ומבלי שום כח החידוש, וידיעותיו תשארנה מצומצמות. מובן שאין בכח "לומדים כאלה" להשפיע ולהרחיב ידיעת התורה – ובאופן כזה עלולה ח"ו התורה שתשתכח מישראל". (יעקב ליפשיץ, מזכירו של ר' יצחק אלחנן ספקטור, על צורת הלימוד הישיבתית). תלמיד שיכולותיו רבים, אך אינו עונה על ההגדרה המדויקת והמסוימת של "למדן" אינו נחשב. כישרונותיו רבים ככל שיהיו אינם נחשבים והם כאיסקופא הנדרסת עוד במפתן הישיבה. תלמיד כזה כנפיו נקצצים עוד בטרם למד לעוף. שיטת הלימוד וצורתה אינה מתאימה לו. יתרה מזו גם שיחת החולין בישיבה, השפה והחשיבה היא כזו שלא נותנת לו מקום. אנקדוטה מעניינת  זכורה לי מימי חבשי את ספסלי הישיבה עת השתתפתי בסעודת סיום הש"ס (!) של חבר, התלבט אחד המשתתפים אם עובדת סיומו את הש"ס בבקיאות לא תזיק לו ב"שידוכים"…

לו נשכיל להקים ישיבה אשר מבחן הקבלה שלה איננה רמת ידיעותיהם של התלמידים, אלא במה הן ידיעותיהם.  ובהתאם נכוון כל נער לתכנית שנבנה עבורו. לא רק ספסלי בית המדרש יתרבו  אלא אף בית המדרש עצמו והשיח התורני  יצא נשכר. הנה בדמיוני אני רואה בני תשחורת בעלי יכולות ואינטליגנציות שונות, מעשירים זה את זה בעת למדם סוגיה תורנית מורכבת, זה בא חמוש ביכולתו  להבין ולהרגיש צלילים של מילים ורבדים של שפה, וזה בא בכישרונו לפתור בעיות לוגיות ובא השלישי הניחן בתפיסה חזותית ומשרטט תרשים לדברי השניים. באוצר הספרים ידורו בכפיפה אחת ש"ס "שוטנשטיין" וחידושי ר' חיים, וקהתי ור' ברוך בער יחדיו ינוחו.

יעקב אבינו לפני מותו קורא לבניו: "האספו והגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". בעיני רוחו הוא רואה לא רק את בניו אלא את שבטי ישראל שלעתיד, לנגד עיניו עומדים לא רק כוהנים ומורי ההוראה אלא עם ישראל כולו על סגולותיו ורבגוניותו.  הנה עומדים שם שבט הלויה, שבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האיכרים ושבט הלוחמים. את כולם הוא מברך "איש אשר כברכתו ברך אותם" איש איש כסגולותיו המיוחדות לו. "כי ברית ה' הכרותה עם אברהם, חפצה באומה בריאה, שלמה ורעננה. מטרתה לבנות חיי עם שלמים על כל צורותיהם הרבגווניות, על מנת לכוון אותם אל התפקיד הגדול האחד: לשמור דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. הכוח והאומץ לא פחות מהמחשבה והרגש ימצאו שם את גיבוריהם העובדים לה' ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל" (רש"ר הירש, בראשית כ"ה,כ"ז).

ברכותיו של יעקב בחלקם הגדול אינם אלא תיאור אופי: "גור אריה", "חמור גרם" "איילה שלוחה", יתרה מזאת פעמים שאף יעקב מונה גם את תכונותיהם  השליליות: "פחז כמים", "אפם כי עז ועברתם כי קשתה" . כי הברכה הגדולה ביותר לאדם היא משעמד על אופיו והכיר את תכונותיו. מודעתו העצמית של האדם לתכונותיו, מגרעותיו כמעלותיו, היא סוד הצלחתו. ברכתו של האדם זהו אופיו.

להמחשת הדברים אתאר סיפור מקרה, מעבודתי כעו"ס ביחידה לקידום נוער במודיעין עילית (אמנם הוא על קצה הרצף אך ודאי שיש בו בנותן טעם לדברנו): ידידיה (שם בדוי) בן 16.5 , בכור למשפחה בת 7 ילדים, אביו שוהה במכון גמילה לאחר התמכרות קשה לסמים ואימו נאלצת לעמוד בנטל הכלכלי מחד ובטיפול בילדים מאידך. נער אינטליגנט וחכם אך כבר מגיל בית הספר, לפי עדויותיו, לא היה מסוגל לשבת בכל השיעור, מאבד קשב, מפריע ומטייל מחוץ לכיתה. הוא הגיע אלינו לאחר שהועף מבית הספר בו למד ושהה למעלה מחצי שנה בביתו ללא מוסד חינוכי כשאת זמנו הוא מעביר בנגינה על גיטרה , צפייה בסרטים ותגרות רחוב.  למרות כישרונותיו הברוכים לא הצליח ידידיה להשתלב אצלנו במקצועות הבגרות הנלמדים (על אף היותם נמסרים לקבוצת תלמידים קטנה) והיה מאבד בהם עניין לאחר מספר דקות מועט. תסכולו היה מוצא ביטוי בהתפרצויות זעם בלתי נשלטות. תופעה זו גרמה להרעה במצבי רוחו ולירידה בביטחונו העצמי. כל ניסיונותיי למצוא מסילות לליבו עלו בתוהו. שמתי לב כי לבד מכישרונו המוזיקלי ניחן ידידיה בחוש אסתטי ורגישות ליופי ברמה גבוהה. ערב אחד כשיצאנו ל"סיור סליחות" בשכונת נחלאות עצרנו לנוח בגן התות שברחוב בוסתן ספרדי, "אתה רואה את הזקן שם" הצביע לי ידידיה לעבר ישיש תימני לבוש בבגדים מסורתיים, "אותו הייתי מצלם, כך כשהוא מדבר עם החרדי עם הכובע". אף נער לא ראה אותם לבד ממנו… "אני חייב לעשות משהו עם זה"  הרהרתי לעצמי. לאחר מספר שבועות הקמתי ביחידה מגמת קולנוע בה הנערים לומדים תסריטאיות, צילום ועריכה ברמה מקצועית. ידידיה הראשון שנרשם. כיום, לאחר כ5 חודשים הפיק ידידיה יחד עם חבריו, תלמידי החוג לקולנוע, סרט תדמית על היחידה (במסגרתו הם ראיינו את ראש העיר, מנהלת מחלקת רווחה ועוד) כשהם התסריטאים, הצלמים והעורכים. למותר לציין שדימויו ובטחונו העצמי עלה פלאים ויחד עמם פסקו ההתפרצויות. מנער אימפולסיבי חסר גבולות הפך ידידיה לנער רציני, שקול ואחראי.

מה נאים הם דברי הרש"ר הירש, בפרשת תולדות, בבואו ללמדנו פרק בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו – חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו. בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשיו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי חיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשיו רק  יצפה ליום , בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד איתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד צדדי, ובדרך שמעצם טבעו סולד בה. אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשיו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשיו – היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשיו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם. עוד מראשית הייתה חרבו של עשיו כורתת ברית עם רוחו של יעקב. ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה… אותה דרך חינוך שהייתה כה מנוגדת לעצם טבעו, רק דחתה את טבעו האמיתי, וכפתה עליו את הסבלנות, המצפה לשעת הכושר. שיטת חינוך זו רק פיתחה את הנטיות הללו, והן שעשו אותו ל"איש שדה". דווקא משום שאנסו אותו להיות חובש את ספסל בית המדרש, דווקא משום כך הוא מאס עכשיו בכול, והיה כולו בחוץ".

תנאי קודם למעשה, מתנה יעקב בטרם ברכו את בניו: "הקבצו ושמעו" – היו מאוחדים. ללא הכרה במעלותיו של האחר, בהכרת אופיו המיוחד רק לו, לא תוכלו לשמוע את ברכתי. רק משתכירו במעלת אחיכם תהא לברכתי מקום, משתעמדו על אופיו תהא ברכתו ברכתכם. והן  הם דברי חז"ל בילקוט שמעוני (ויחי קס"א): "לא היה לו לומר אלא איש  כברכתו ברך אותו, מה ת"ל בירך אותם? לפי שנתן ליהודה גבורת ארי, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותה של אילה, יכול שלא כללן כולם בתוך הברכות, ת"ל ברך אותם".

אף אנו נאמר, לולי ישבו יחדיו התלמודי המחדד שכלו בגמרא, תוספות ומפרשים לצד החשמלאי המפרך ידיו בעבודתו, לא תהא לברכת יעקב תחולה. מבית מדרשו של יעקב למדנו כי אין לך אדם שאין לו מקום הוא תנאי למקומך שלך. עתה נדמיין לעצמנו ישיבה לצעירים שבה משה התלמודי מסב לפת שחרית יחד עם חברו, דוד המוסיקאי. הלוא התועלת שתצמח מכך, גם לעת 'יגדלו הנערים', היא לאין ערוך. דוד יישאר בעולמה של תורה גם בהיותו נטוע בעולם המעשה ואילו משה, המורה הוראה לרבים, ידע להאזין לצלילים הדקים, המשמיעים לאוזניו שומעי לקחו, ולהבחין מהו צלילו של מיתר רפוי שעליו למתחו והיכן עובר הגבול שממנו עליו להרפות.

פורסם באתר מענה