בעלי תשובה? מה אתם עושים כשאתם מתגעגעים לעבר שלכם?

בעבר, כל יהודי גדל בקהילה יהודית שבה אורח החיים הכללי היה דתי, ו'בעל תשובה' היה כינוי למי שנכשל בעבירה ואחר כך התחרט על כך וקיבל על עצמו לא להיכשל בה עוד, או למי שעזב לגמרי את דרך התורה ואחר כך חזר אליה, אבל חינוכו ושנות ילדותו היו באווירה תורנית. כיום, בדור הזה, המושג בעל תשובה קיבל משמעות אחרת, והכוונה היא לאדם שבילדותו לא חי אורח חיים של תורה ומצוות, וכל אורח החיים היהודי היה זר לו (וגם אם היה מקום למסורת ולמצוות מסוימות, הם לא שילבו באמת "חיים של תורה" בשגרת יומם).

המושג 'בעל תשובה' הוא מושג מאד כללי, שלא מעיד על נקודת הפתיחה של האדם, לא על המרחק שעשה בתשובתו ולא על נקודת הסיום בה הוא נמצא. המקומות מהם מגיעים בעלי התשובה הם רבים ומגוונים (הרבה מעבר לקטלוג המצומצם: אקדמאי/עממי), לכל אחד יש את המיוחדות האישית שלו (וגם את השריטות והסוגיות הבלתי פתורות מעברו...). כל בעל תשובה עבר במהלך תשובתו דרך אישית וייחודית, והמקומות אליהם הגיעו בעלי התשובה גם אינם זהים (מכל הבחינות). ולכן כשהגמרא או הראשונים והאחרונים אומרים: ''בעל תשובה", ההקשר, הכוונה והמשמעות ממש לא חופפים למושג המקובל בלשוננו.

מהי חשיבותה של תקופת הילדות?

"בעל תשובה" כיום הוא כינוי לאדם שבילדותו לא חי אורח חיים של תורה ומצוות. ננסה להבין לעומק את השפעת תקופת הילדות וההתבגרות על חיינו.

חלק גדול מהפעולות שאותן אנו עושים, מקורן מרצונות ורבדים שאינם במודעות שלנו (מושג זה נשמע פסיכולוגי מדי, אבל מה נעשה ורבי ישראל סלנטר דיבר במפורש על 'תת הכרה' עשרות שנים לפני שפרויד פרסם זאת בעולם, ראה אור ישראל אגרת ו', שהרחיב בעניין לימוד מוסר בהתפעלות, שרק אז מצליח לשנות את ה"כוחות הכהים" שבנפש). חלק עצום מהכוחות התת-הכרתיים שלנו הגיע מתקופת הילדות והנערות. תקופה זו היא בעל השפעה עצומה על נפש האדם. ננסה לנתח נקודה זו יותר לעומק, כדי להבין את המערכות הפנימיות של בעל תשובה.

"שתלתם ניגונים בי אבי ואמי, עתה הם עולים וצומחים"

רבים מכירים את התמונה המשעשעת של קבוצת אווזים המדדה בשורה אחרי אמא אווזה והולכים בעקבותיה לכל אשר תלך. מחקרים הוכיחו כי תופעת המעקב אחרי האם יכולה להתפתח אך ורק ביומיים הראשונים שלאחר בקיעת האווזים מן הביצים. במרוצת יומיים קריטיים אלה 'נפתח חלון' במוחו של האווזון הצעיר, ולכן רק אז הוא יכול ללמוד לזהות ולהתקשר לאמו. אם באותה תקופה קריטית האווזון ייחשף לחפץ אחר כמו ברווז עשוי עץ או מגפיים, הוא יתייחס לחפץ זה כאילו הוא אמו הטבעית, ויעקוב אחריו תמיד.

גם אצל בני האדם שייך מושג זה של הטבעה, שבשלבי התפתחותנו הראשונים נפתחים חלונות ו'נצרבים' דברים שיחרטו בנו לנצח, ויש להם חשיבות מכרעת לגבי המשך ההתפתחות. ואמנם בבני אדם עניין ההטבעה והתקופה הקריטית אינו חד ומוחלט כמו מקרה האווזים, אבל למרות זאת ישנם כמה קווי דמיון גם אצל האדם. לדוגמא: בשנותיו הראשונות לומד הילד את השפה (שפת האם) שמוטבעת בו בזמן זה. שפות אחרות שילמדו בזמנים מאוחרים יותר לא יוכלו להיקלט בקלות ובטבעיות כמו שפת האם, ולכן הוא ימשיך לחשוב או לחלום או לספור (למנות) בשפת האם גם בהמשך חייו.

גרסא דינקותא, או: התניה

תהליך נוסף שמשמעותי במיוחד בגיל הילדות הוא ההתניה: אם גירוי מסוים גורם לתגובה מסוימת [לדוגמא ריח מזון גורם לרפלקס של הפרשת רוק], ואנו יוצרים גירוי מותנה [כגון צלצול בפעמון לפני נתינת המזון], וחוזרים עליו כמה פעמים, גם גירוי זה יגרום לאותה תוצאה – כגון הפרשת הרוק בזמן שמיעת הצלצול. דוגמא נוספת לכלל זה, אם נשמיע רעש מפחיד כשילד קטן נוגע במשחק מסוים - התוצאה תהיה שהילד יפחד מאותו משחק או ממשחקים אחרים שדומים לו. כלל זה נכון לא רק לגבי רפלקסים, אלא לכל סוגי חיזוק (כגון כסף, חיוך, מילות חיבה) שניתן להתנהגות מסוימת, שיגרמו להגברת אותה התנהגות.

אפילו שתופעה זאת נשמעת פשטנית, היא מסבירה רבות מההתנהגויות שלנו – שיר משמח אותנו בגלל שמזכיר תקופה או חברים, אנו חשים רעב דווקא בשעות מסוימות של היום, רבים מהפחדים שלנו – וגם מההנאות שלנו, נוצרו כתוצאה מתופעת ההתניה. עולם הפרסום משקיע מיליארדים כדי לקשר לנו מוצר מסוים עם תחושות חיוביות של שמחה, יופי חיצוני ורעננות, ואם כל כך הרבה כסף מושקע בפרסומות כנראה שהן באמת משפיעות עלינו (באופן תת מודע). כל זה נכון לגבי ההתניות שנעשות בכל שלבי החיים, ובמיוחד לגבי ההתניות שנעשות בילדות, שממש מעצבות לנו את האישיות, בבחינת גרסא דינקותא.

[ובמאמר מוסגר, ההתניה היא יסוד גדול בחינוך הילדים – לדוגמא: אם אבא לומד עם בנו באווירת מתח ועצבנות, אולי הבן יבין את חומר הלימוד, אבל יתכן מאד שאותו הבן לא ימצא בעתיד טעם בלימוד, ופשוט ידחה מכך - כיון שהלימוד מתקשר אצלו לחוויה שלילית. ומאידך גיסא מי שמרעיף חום ואהבה והערכה לילד בזמן הלימוד גורם בכך ממש שנצרבת בילד אהבה אמיתית לתורה, דבר שבגיל מאוחר יותר שנים של עבודה לא יוכלו להאהיב עליו כך את הלימוד. עוד דוגמא היא אמירת דברי מוסר: מי שמדבר דברי מוסר מתי שהבן נכשל ונפל, אז כל עבודת ה' נתפסת אצלו כמשהו מר. אבל אם ידבר איתו בדברי מוסר כאשר הוא בסדר, בשמחה, אחרי שעמד בניסיון, אז הדברים מתקבלים על הלב, והם מתקשרים אצלו להצלחה].

אי אפשר למחוק את הילדות

על פי האמור לעיל [שבתקופת הילדות האישיות מתעצבת] קל להבין את ההלכה שאסור לבזות גויים בפני גר צדק, כמבואר ברש"י (שמות י"ח ט') שבשר יתרו נעשה חידודים חידודים מחמת איבוד מצרים. ולכאורה הלכה זו אינה מובנת כלל, שהרי כל גר צדק ודאי הכיר בהבלי העולם הזה ודבק במידת האמת, ולא יחשוש לשמוע דברי גנות על הגויים אותם עזב. ואף על פי כן אסור לבזותם בפניו, ורואים שעל אף השכל שמכיר ובז בהבלי המציאות ממנה בה, ליבו עדיין משויך במידה מסוימת לאותם הרגשים.

(צילום: shutterstock)

וגם בגמרא בכתובות (י"א א') מבואר, שיש השלכה מעשית למי שלא טעם טעמא דאיסורא, ראה שם בסוגיא שדעת התנא רבי מאיר שחוב הוא לעבד לצאת לחרות מאחר ובהפקירא ניחא ליה, אבל גם הוא מודה בעבד קטן שזכות היא לו להשתחרר, והטעם בגלל שלא טעם טעם איסור.

וכבר כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק ל"ב) שאי אפשר לו לאדם לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת, לפיכך לא יתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת. ואמרו חז"ל (כתובות ס"ז ב') על הפסוק: "די מחסורו אשר יחסר לו", שעשיר שהעני וירד מנכסיו, קונים לו מכספי צדקה אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, והפליגו שם בגמרא מאד במעלת ובצורך עניין זה, וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' ר"נ ס"א) וז"ל: ואפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני, קונה לו סוס ועבד וכן לכל אחד ואחד לפי מה שצריך עכ"ל, ורואים שלא מחנכים את אותו עשיר שירד מנכסיו להתרגל למעמדו החדש, אלא "מבזבזים" כספי צדקה לתת לו עבד וסוס, והטעם מפני שלא מזלזלים ברצון הלב, אלא הוא גורם מספיק חשוב עד שמפזרים מחמתו כספי צדקה!

טעמים וריחות מן העבר

עניין הגרסא דינקותא משפיע על בעל התשובה, שבשנות ילדותו נצרבו בו תקוות וחלומות, דרכי חשיבה, דפוסי התנהגות ועוד תבניות אישיותיות מסוימות, וכעת למרות אורח חייו התורני, ליבו לא יכול להשתחרר לגמרי מן העבר.

טבע האדם שהוא נמשך לדברים שגורמים לו הנאה. יש מי שההנאות שלו יותר רוחניות ודקות. הוא מצליח למצוא סיפוק רב בלימוד ובמצוות, וזה מתקשר לו טוב למערכות החברתיות שבהן התחנך ולכך שאף מילדות. לכולנו יש גם צרכים והנאות יותר גשמיים. הבעיה שאנחנו כבעלי תשובה התרגלנו לסף גירויים ותענוגים גדול יותר מחברינו שנולדו וגדלו בעולם התורה והמצוות.

התבוננתי פעם בקידוש שנערך בבית הכנסת על ההנאה של כמה מהסועדים בזמן שאכלו את הקוגל והטשולנט, וראיתי שעבורם זו ממש תמצית ההנאה מהאוכל שאליו הורגלו, וזה נותן להם מנוחת נפש מסוימת ומרגיע מערכות גופניות מסוימות – בעוד המערכות המקבילות אצלנו, בעלי התשובה, לא מוצאות את סיפוקן באורח החיים החרדי הרגיל - בעלי תשובה רבים בודקים מדי פעם מוצרי מזון מסוימים שמוכרים ואהובים עליהם מפעם, ואין להם הכשר טוב, ולמרות זאת הם בודקים בפעם האלף אולי כבר קיבלו הכשר ראוי, וכן בעלי תשובה רבים מתלוננים שאין מספיק מסעדות ברמה עם הכשר מהודר. והטעם לזה מובן, שאותן מערכות של הנאה מאוכל משובח ואהוב לא נרגעות מהבורקס עם רוטב הפטריות שמקבלים בשמחות, ואנחנו מתגעגעים לטעמים ולריחות האהובים מהילדות.

זיכרונות מן העבר. מה עושים איתם?

חזרתי פעם מאיזו חתונה עם בחור ישיבה, ושמעתי איך הוא מדבר בלהט על התזמורת והריקודים, ופתאום תפסתי שלא היינו בכלל באותה חתונה – עבורי זה היה מחויבות מסוימת בגלל היכרותי עם החתן ומשפחתו, ועבור הבחור הזה, החתונה היתה ממש כמו יציאה לבילוי - וזה באמת סוגי הבילויים שאליהם הורגלו.

דוגמא נוספת, בעלי תשובה רבים חולמים על נסיעה לחו"ל – בילדותם הם התבוננו בהורים שתמיד חסכו לטיול בחו"ל, ונטבעה בהם הילה דמיונית של "דיוטי פרי", מזוודות מלאות מתנות, נופים זרים. ולמרות שכיום הם לגמרי מבינים בשכלם שיש בכך בעיות הלכתיות רבות, וגם חוסר נוחות רב (המתנה, מחיר יקר ועוד) – הם לא מצליחים להכחיד את תאוות הלב לנסיעה לחו"ל.

ועל זו הדרך, בעל תשובה התרגל לחופש ושחרור. מסעדות וטיולים. נוחות ורווחה כלכלית. 'דמות ההצלחה' אליה הוא נחשף בשנות התפתחותו היא בדרך כלל אדם עשיר בעל קריירה, ולכן יקשה עליו עד מאד לקבל את עצמו בגיל מבוגר במצב שונה, עמוס וטרוד בטיפול בילדים ובחובות כספיים. אמנם בתחילת תהליך התשובה הוא כולו ב"אורות", מנותק ממודעות עצמית, אבל לאחר מספר שנים חוזרים ועולים זיכרונות ומטרות מהעבר, והאדם נדרש להשקיע כוחות נפש עצומים כדי לבצע פעולות פשוטות, והוא נמצא במצב נפשי של קצה גבול היכולת הנפשית שלו, ובעומס פנימי אדיר, מצב שאחרים כמעט ולא יוכלו להבין.

הנזק בהתעלמות מרבדים אלו

אדם שהורגל מילדות למערכת המצוות, יודע לאזן את ההקשבה לצרכי ליבו, ומצליח למצוא את סיפוקו ואושרו בתוך המערכת החברתית והדתית, מאידך, חברו בעל התשובה רגיל להתייחס לליבו כאל מהות חילונית שרק רוצה תאוות והנאות, וממילא נוטה שלא להקשיב לצרכיו, ומשייך את רובם הגדול ל'יצר הרע'.

אז כל מי שלא גילה זאת עדיין, היה שווה לעיין בספר הזה בשביל החידוש הבא: אי אפשר למחוק את העבר! התעלמות ממנו תהיה צעד שגוי וזמני – הוא יחזור ויופיע אם נרצה או לא. לכל בעל תשובה יש בעברו מטען שלם של חכמת חיים, של נטיות מסוימות ושל יצרים וצריך לדעת שאותם לא נוכל לעולם להשמיד לגמרי, אלא נצטרך לשלב בתוך עולם של תורה. 

יש מי שמנסה להתעלם מהעבר: מנתקים קשרים, שורפים תמונות, משנים שם [ללא סיבה מוצדקת] ומגדירים את עצמם כאילו נולדו ברגע שהחלו לקיים מצוות. גישה זו מעידה על ניתוק השכל מהלב. האדם שמתנהג כך אינו מתמודד ולא מנסה 'להחזיר בתשובה' את החילוני שבו, אלא מפתח אישיות, כלומר מעין מסכה חדשה, בעוד אישיותו האמיתית נשארת חבויה ונסתרת. וכך האדם נמצא במלחמה פנימית מתמדת והיא הגורמת לו לחוסר מנוחת נפש, בכך שהאישיות האמיתית מחכה לשעה שבה היא תתפרץ ותתגבר, בו או בילדיו, כמבואר בדברי רבנו צדוק בספרו צדקת הצדיק (אות ס"ג) וז"ל: ולעולם האבות ניכרים בבניהם, כי מה שהוא סתום במעמקי הלב של האבות, מתגלה לפועל בבנים עכ"ל.

כיצד מתמודדים עם העבר?

מעבר לעבודת החיים המוטלת עלינו למצוא סיפוק ומתיקות בלימוד התורה וקיום המצוות, צריך להיות מודעים לכך שלא נוכל לשנות את כל הנאות העבר. נצרבו בנו דברים שאליהם תמיד נשתוקק:

- חלקם קשורים באיסור ובחטא, ומהם – אין ברירה, עלינו לפרוש ולקבל שכר.

- חלקם אינו מוגדר כאיסור אבל אינם תואמים את דרך התורה (כמו רצונות והנאות מסוימות שלהם ליבנו משתוקק) – ואותם יש לבטל בהדרגה בתהליך איטי ופנימי, שכל שינוי כפוי וחפוז לא יועיל להם כלל.

- וחלקם לגיטימי לגמרי – טבעים ותכונות שאותם לא נוכל לשנות, ועלינו לשלבם בחיים תורניים.

אם נשלה את עצמנו שעם הזמן נצליח לשנות לגמרי את טבענו, נתבונן נא בגמרא (שבת קנ"ו א'), שם כתוב שהנולד במזל מאדים מוכרח להיות שופך דם, ואין לו בזה בחירה, אלא שבידו להתחנך להיות שוחט שהוא בינוני, או מוהל שהוא צדיק, ולא להיות ליסטים. ורואים שיש דברים קבועים שאי אפשר לשנות, ורק צריך לדעת כיצד לנתבם לחיים של תורה והתקרבות לה'. וכן כתב הגר"א (בפירושו למשלי כ"ב ו', על הפסוק: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"], שאפילו מי שטבעו רע, לא ילך נגד הטבע לגמרי כי לא יתקיים בידו, רק צריך להתחנך בדרך הישר על פי טבעו. ואפשר ללמוד מדוגמא זאת את היסוד של השלמה עם דברים שאין ביכולתנו לקבל בזמן נתון.

אורות גבוהים בהתחלה, ומה עם ההמשך?

רוב בעלי התשובה מספרים שבתחילת דרכם הם זכו לגילויי השגחה מדהימים. הקב"ה ממש עטף אותם באהבה, עד שעיקר החיות והשמחה באותה תקופה היתה מדברים רוחניים: המצוות והלימוד. הם זכו ל"אורות" שמעבר למדרגתם האמיתית. את אותם האורות הם קיבלו אז "בהשאלה" כדי שיהיה להם את הכח למסור נפש ולעזוב עולם, וכדי שישאפו תמיד לחזור להארה זו. יש קווי דמיון בין האור הזה - לאור שאליו זכה עם ישראל בזמן יציאת מצרים, כשעם שלם הלך אחרי הקב"ה למקום לא מוכר, וזכו להארה עצומה ולגילוי שכינה, עד שאפילו שפחה על הים זכתה למחזות גבוהים, ורואים שהקב"ה מאד החשיב זכות זאת, וכמו שנאמר בפסוק (ירמיהו ב' ב'): "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".

וכמו שגם ביציאת מצרים, האורות הגבוהים נעלמו והחל תהליך של בניה אישית עצמית, שבמהלכה הייתה התמודדות עם חיי החומר, וכמו שנאמר (במדבר י"א ה'): "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים, ועתה נפשנו יבשה". כך גם בעל התשובה שמתחיל להיכנס לשגרת חיים – אסור לו להשלות את עצמו שהוא עדיין באורות הגבוהים, ושרק הרוחניות היא זו שמחיה אותו ומזינה אותו – השאיפה והמטרה הכללית היא אכן להתחבר ככל האפשר לאור התורה, ולנתב את אותו אור לתוך מהלך חיינו. השאיפה היא אכן שוב לקבל את ההזנה והחיות מהדברים הרוחניים, אבל זה תהליך של עשרות שנים של עבודה, ואין בו קפיצות דרך. ועד אז – אסור להתעלם מכך שהגוף והנפש צריכים לקבל הזנה וחיות גם במערכות הגשמיות.

לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.