קבלה מעשית, או: שיעור מאלף (ומציאותי) בשלום בית

כשמתבוננים על כך, נראה שהרבה מבעיות בשלום הבית נובעות מחוסר השלמה עם האשה [ולפעמים גם עם משפחתה]. ישנה סתירה בין 'האשה המושלמת' - שהיא לרוב העתק מסוים של אם הבעל, או של איזה אשה דמיונית מהסרטים שראה, דמות הנותנת חום ואהבה ללא הפסק וללא ציפייה לשום דבר בתמורה, לבין האשה האמיתית.

כל בעל מצפה [באופן מודע או תת מודע] שתכונותיה והתנהגותה של אשתו יתאימו בדיוק לציפיותיו, וכאשר הבעל נתקל בהתנהגות שלא תואמת את ציפיותיו, הוא מנסה בעקביות לחנך אותה עד שתתאים לדימוי של האשה המושלמת בעיניו, וכמובן שדבר זה בלתי אפשרי. שהרי את מידותיה ותכונותיה לא נוכל לשנות, שהרי לא כל כך מהר משנים מידות וכפי שכבר נוכחנו על עצמנו, והתגובה הראשונית של הבעל המתוסכל היא להתחרט על שבחר להתחתן דווקא עם אשה זו, ולא לכבד ולקבל את זה שהקב"ה החליט משום מה לתת לו להסתדר עם אשה שיש לה טבע ורצון בפני עצמה, ולא כל העולם הורכב על פי ציפיותיו.

מה' אשה לאיש

צריך להבין שחובה לקבל באופן מוחלט את האשה. כמו בכיבוש מדינה, שהצבא לא מתעכב על כל בית בכל כפר, אלא כובש את ארמון המלכות וערים מרכזיות, ורק אחר כך מטפלים לאט לאט ב"כיסים" הקטנים, כך גם בשלום בית: אם יש קבלה של האשה - אז אחר כך אפשר לטפל גם בדברים הקטנים, אבל בלי קבלה אין בכלל צ'אנס.

כבר מרגע החתונה, הבעל חייב להאמין בכל ליבו שהקב"ה ברוב חסדיו זיכה אותו באשה הטובה ביותר עבורו, זיווגו משמים. וכמו שדרשו חז"ל ש"מה' אשה לאיש" (כמבואר במועד קטן י"ח ב'), ושהיא יועדה לו ארבעים יום קודם בריאתו (כמבואר בסוטה ב' א' וסנהדרין כ"ב א').

חובה להתפלל על כך שנצליח באמת להפנים ידיעה זו בליבנו, ולשנן לעצמנו בעקביות שזו האשה המיועדת. יש מי שמודה שכלל זה אכן נכון, והאשה אכן יועדה לבעלה קודם לידתו, אבל חושב שיש רק יוצא דופן אחד: הוא בעצמו, ודומה הוא לאותו רוצח דתי ששאלו אותו איך הוא מסביר את זה שהוא דתי ולמרות זאת רוצח, וענה הרוצח שהוא מסתדר עם כל התורה כולה מלבד מילה אחת: "לא". כך גם זה שחושב שדברי חז"ל שהאשה היא זיווגו ותיקונו של בעלה אינם נוגעים אליו ודווקא הוא זכה באשה יוצאת דופן.

והכל טעות אחת גדולה, וחוסר הכרה במציאות ובהשגחת ה'. מי שחושב שאשתו לא מתאימה לו, ומלא טרוניא על האנשים שהלחיצו אותו להתחתן איתה, או על עצמו שלא שם לב לכל חסרונותיה, ממש נכנס בכך לגדר כופר מפני שלא מקבל ולא מאמין לדברי חז"ל שלמדו כך מפסוקים מפורשים.

ומכיוון שאין טעויות בהשגחה, ואם יתקן דרכיו עוד יזכה להבין בעצמו כיצד אשה זו היא זיווגו, כמו שמעידים זוגות ותיקים שעברו בהצלחה את שלב ההסתגלות, ואדרבא – עליו להודות לקב"ה שבהשגחה פרטית סימא את עיניו וגרם לו שלא ישים לב קודם החתונה לחסרונותיה, ושלח לו אנשים שילחיצו אותו, כי היא ייעודו המוכן לו מששת ימי בראשית. ועד שלא יפנים נקודה זאת לא יהיה לו לא שלום בית ולא אמונה בה'.

הכל מושגח והכל לטובה

ידוע שבורא העולם משגיח על כל אחד ואחד בכל רגע ורגע, ואהבתו לכל אחד היא אולטימטיבית וללא שיעור, ולכן הוא בעצמו מכוון עבורנו את מה שקורה לנו – והכל לטובתנו. כל מה שקורה לכל אחד בכל שנות חייו, בכל רגע ורגע מזמנו, אין שום דבר במקרה, הכל מחושבן ומדוקדק לחלוטין.

וכמו שכלל זה נכון לגבי הדברים הטובים שקורים לנו – כך הוא נכון באותה מידה גם ביחס לדברים שנראים לנו רעים, וכמו שאמר איוב (איוב ב' י'): "את הטוב נקבל מאת האלקים ואת הרע לא נקבל"? הכל נועד לכוון אותנו אל היעוד, אל המעלה ואל תכלית הטוב כדי שנעשה את התיקונים שעבורם נבראנו. אין טעויות בהשגחה, אין "חוסר מזל", הכל בא לטובתנו.

יסוד זה מבואר בגמרא (חולין ז') - אמר רבי חנינא: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר (תהילים ל"ז כ"ג): "מה' מצעדי גבר כוננו" וכן (משלי כ' כ"ד): "ואדם מה יבין דרכו". וחז"ל לא הסתפקו במאמר חז"ל זה, אלא תיקנו לכל אחד שיברך בכל בוקר "ברוך המכין מצעדי גבר", המבוסס על הפסוק הנ"ל המלמדנו את יסוד ההשגחה.

ובאמת שישנם פסוקים רבים שבהם מפורט יסוד זה, כמו לדוגמא (ירמיה ל"ב י"ט): "גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו", ונאמר (תהילים ל"ג י"ג): "משמים הביט ה', ראה את כל בני האדם, ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ".

וגם להלכה נפסק (שולחן ערוך או"ח סי' ר"ל ס"ה) ש'לעולם יהיה אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד', כלומר, שכל מה שעושה ה', הכל לטובה.

ובספר דעת תבונות (ל"ה) אמר שכל זה נכלל במצות יחוד ה', כשאנו אומרים שהקב"ה הוא אחד, אינו די שנבין שהוא אחד במציאותו, אלא צריכים אנו להבין עוד, שאין שום שליט ומושל אלא הוא, ואין מנהיג לעולמו או לשום בריה בעולמו אלא הוא, ואין מעכב על ידו, ואין מונע לרצונו, וזהו ששליטתו יחידית וגמורה וכו' (וראה שם שהאריך בזה מאד).

הצמצום וקטנות הדעת

אפשר להסתכל על כל דבר שקורה לנו בצורה מצומצמת, רק על הגלגלים של האוטובוס ועל נער השליחויות, ואפשר להסתכל על התמונה המלאה ועל מקור הדברים, שכל שאר המציאות היא רק כבובות על חוט המנוהלות על ידו, ולכן אף אדם או מקרה לא יכול להרע או להיטיב לי מבלי שכך נגזר עלי משמים, וכמו שכתוב בתורה שיוסף אמר לאחיו (בראשית מ"ה ח'): "לא אתם שלחתם אותי כי אם האלקים" – כלומר הכל בהשגחה, ו-"אתם חשבתם עלי לרעה והאלקים חשבה לטובה" (שם נ' כ') – הבורא מגלגל את הכל לטובה, בדקדוק ובחשבון ! ולכן, ככל שאדם מצליח לזהות את שורש הדבר ולייחס את כל מה שקורה לו לקב"ה - כך הוא מצליח יותר טוב להבין את המציאות ולהתמודד בה בהצלחה.

להמחיש העניין עוד, נביא מדברי הרב סופר, שמספר שהוא עמד בדוכן להנחת תפילין, ונפגש ביהודי מבוגר, והציע לו באדיבות לזכות במצווה. וזה לשונו:

"בעיניים רושפות ענה לי אותו יהודי: 'בשום אופן לא! אחרי מה שעברתי בשואה, אני איתו ניתקתי את היחסים'.

"לא ניסיתי להצדיק את הבורא בעיניו. הבטתי אליו באמפטיה, והפטרתי: 'אני מבין אותך ידידי. אמנם 'התאכזבת קשות' מהתנהגותו של אלוקים, ברם, תסכים איתי שאחרי השואה האיומה התנהגותו 'השתפרה'. הוא החל שוב להאיר פניו אלינו, הנה זכינו במדינה יהודית, וברוך ה' ניצחנו בכמה מלחמות בניסי-ניסים. אולי, אם כן, הגיע הזמן 'להתפייס' עמו?...'

"'מה פתאום' - הגיב הלה בבוז – 'וכי את המדינה הקים הקב"ה? החלוצים הקימוה בעשר אצבעותיהם. רק להם התודה והברכה'.

'"עד כאן', עניתי לו. 'מעכשיו אתה כבר לא הוגן. כי אם את הקמת המדינה אתה מייחס לחלוצים, הרי את השואה - חוללו הנאצים, ומה לך כועס על אלוקים?'"

הבעיה שאנו נוטים לזכור את החוליה הראשונה רק במה שנוח לנו, או בדברים יוצאי דופן, אבל השגרה מצליחה לבלבל אותנו ולהשכיח מאיתנו שבעצם הכל רק צינורות להעביר לנו שפע מבורא העולם: יש שפע שניכר ממנו חסדי הבורא, ויש אירועים ומצבים שצריך יותר להתבונן מתוך פרספקטיבה רחבה, כדי להבין שגם הם לטובתנו.

כי באמת, טבע האדם להימשך אחר המקריות, וכמו שרואים שאם אדם נחבל או נצבט כאשר מישהו מסתכל עליו, או אם איזה חבר דורך עליו בלי כונה, אפילו שבשכלו יודע שלא היתה כאן כוונת זדון - יש רגש טבעי לכעוס ולקצוף על אותו חבר, והרבה יותר קל להתגבר על כאב שאין את מי להאשים, וממש רואים בחוש היאך אדם שלא עובד על הפנמת ההשגחה נאחז בסיבות ובמקרים אפילו אם השכל וההיגיון הפשוט מורים ההיפך.

קניית כלים

צריך לזכור, שבכל דבר שאדם נפגש עמו בחייו, יש סיבה מדוע נפגש עמו – כדי לרכוש כלים חדשים, תובנות חדשות לחיים. אם מצב זה וחפצים אלו לא היו נצרכים לו, בורא העולם לא היה מפגיש אותו עימהם. אין מצב שקורה במקרה. ודאי שצריך להשתדל להיות במצבים שנראים לנו הכי טובים, אבל אם מונחת עלינו מצב שונה, עלינו להבין לדעת שכעת זה תפקידנו: להרבות כבוד שמים ולעבוד את ה' בשמחה גם במצב זה.

וכן מבואר בצואת ריב"ש, אות ג', וז"ל: כל אדם צריך לעבוד השם יתברך בכל כחו (נ"א בחינותיו), שהכל הוא צורך (גבוה), מפני שהשי"ת רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים, והכוונה כי לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם ואז אינו יכול ללמוד וכו', וכן כשהאדם הולך בדרך ואינו יכול להתפלל וללמוד כדרכו, וצריך לעבוד אותו באופנים אחרים, אז אל יצער עצמו בזה, כי השי"ת רוצה שיעבדוהו בכל האופנים, פעמים באופן זה ופעמים באופן זה, לכך הזדמן לפניו לילך לדרך או לדבר עם בני אדם, כדי לעבוד אותו באופן זה עכ"ל.

וכן כתב הרש"ר הירש (ספר חורב, פרקי התורות פ"ו) וז"ל: דע, כי הקב"ה יעד אותך להיוולד דווקא בתקופה שבה נולדת, בסביבה שבא באת לעולם, להורים שהולידו אותך בנסיבות מיוחדות לך, מפגיש אותך עם אנשים מסוימים, נותן לך מורים מהם תלמד וידידים להם תתחבר או תתרחק , מעניק לך כוחות גוף ונפש במידה הנדרשת לצרכך, מעמיד אותך במהלך חייך במצבים הייחודיים לך. כל אלה מהווים עבורך את האמצעים הטובים ביותר כדי להגיע אל התכלית אליה נשלחת לעולם למלא את רצונו יתברך, ובהם טמונה הצלחתך עכ"ל.

החפץ חיים היה רגיל לומר שהדבר מרומז בפסוק (שמות ג' ה'): "המקום אשר אתה עומד עליו - אדמת קדש הוא", כלומר גם אם אתה עומד במקום או במצב שנראה לך דחוק ומגביל, דע לך שקודש הוא, כלומר שמצב זה ניתן לך כדי שתעבוד את הבורא מתוך המגבלות האלה!

לדוגמא, מי שטרוד להכין איזה שמחה במשפחתו (ברית, בר מצוה, וכד') בדרך כלל נטרד בכך מסדר יומו הרגיל, אך ודאי מבין שהכל חלק מעבודת ה' – גם ימי הטרדה שבהם שיגרת החיים אינה רגילה. מוסד הנישואין מזמן לאדם מצבים רבים שבהם הוא נקלע למצבים שונים. חובה עלינו להשלים ולקבל את המציאות, ולהבין שזו המציאות בה שם אותנו הקב"ה וצריך להבין שכעת זה רצון ה'.

ושוב נזכיר שאין בדברים האלה רק רעיון מוסרי, אלא כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' ר"ל ס"ה) ש'לעולם יהיה אדם רגיל לומר: כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד', כלומר, שכל מה שעושה ה' – הכל לטובה. כיון שכל המצבים מגיעים מהשם, ואין הקב"ה נותן לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו, וממילא הכל לטובתנו, אפילו שלא תמיד בזמן אמת קל להבין יסוד זה. אכן, דווקא ההתמודדות בדברים הקטנים מעידה ומשפיעה על המידות יותר מכל, וכמו שמרומז במדרש (שמות רבה ב' ב') על הפסוק (תהילים י"א ה'): "ה' צדיק יבחן" - בחן למשה ולדוד בצאן, שבכך שהם ניהלו את הצאן בחמלה הם זכו לרעות את עם ישראל. והבחינה בצאן מוכיחה על האדם לידע את מהותו (משנת רבי אהרן עמ' קט"ז). והסיבה לכך שהבחינה בצאן מועילה לצמיחה הרוחנית, היא כי חינוך המידות צריך להיות בדברים קלים וקטני ערך, לבוא על ידם לכליל המעלות (אור רש"ז, בראשית מאמר קנ"ט).

בוחן פתע באמונה

יש אנשים שיודעים את היסוד הזה, ואם נעשה להם מבחן תיאורטי על "יסודות ההשגחה" הם יקבלו בו ציון גבוה ללא ספק, חלקם אפילו שוזרים בלשונם ביטויים כמו "בעזרת השם", אבל כל זה רק בגדר ידיעות שמאוחסנות להן בתאי הזיכרון החבויים אי שם במעמקי המוח. אבל אותם אנשים לא "חיים" את הדברים, הם לא מצליחים להפנים שיש בחיי היום יום "בוחן פתע" באמונה מפעם לפעם, ואז כשהם מפספסים את האוטובוס הם מתמלאים בכעס ובטרוניא על הנהג, על חברת האוטובוסים, על משרד התחבורה, על האשה והילדים שעיכבו אותם, על חוקי מרפי, או על רוע מזלם. אנשים כאלה פשוט טרם הפנימו את יסוד ההשגחה.

וזה לשון החפץ חיים (בספרו שם עולם, שער שמירת השבת פ"ג) התייחס לאותם אנשים, וכתב בזה הלשון: כאשר נשאל לאיש הישראלי אם אתה מאמין באמת שהשם יתברך משגיח בעולם השפל הזה על כל מעשה בני אדם, בודאי ישיב על זה שהוא מאמין בזה באמונה שלמה, וכמו שאנו אומרים זה בכל יום בשלושה עשר העיקרים. אבל, כאשר נתבונן באמת, נראה שרק בפינו אנו אומרים את זה, שאנו יודעים בדעתנו שהוא כן, אבל לא נתפשט דבר זה בתוך מחשבות ליבנו להתנהג על פי ידיעה זו באיברינו וכו', אלא שהאמת, שבעונותינו הרבים, אין אנו מכניסים את הידיעה הזאת בתוך מחשבות לבבנו, וזהו שאמר משה רבנו: "וידעת היום" – ולא תחשוב שהוא ידיעה בעלמא במוח, אבל: "והשבות אל לבבך" – הידיעה הזאת להעמיק בה במחשבת הלב עכ"ל. ולכן צריך לחפש ולמצוא בכל מצב את מה שבורא העולם מרמז, לא סתם אשתך עכבה אותך, לא סתם בחרת להקשיב לה, לא סתם נהג האוטובוס איחר – בהכל יש יד מכונת וחייבים להפנים שכל מה שקרה – כך בורא עולם רצה שיקרה.

דמיון וכפירה

בהקשר זה, שמעתי בשם החזו"א, שאמר על אותם אנשים מסכנים שפקרו ועזבו את הדת לאחר השואה, שהם לא האמינו באמת בקב"ה גם קודם השואה. ובביאור דבריו נראה לומר, שכיון שהדת היתה עבורם עניין חברתי, או אפילו עניין רוחני שהתאים למערכת חייהם, מבחינה חיצונית הם השתלבו היטב במערכת וניהלו אורח חיים יהודי רגיל. וכאשר 'נשברו' כללי המשחק, והם התוודעו למציאות שונה, דמות הקב"ה שהם דמיינו קודם לכן לא התאימה עוד וממילא הם הסיקו שאין קב"ה ח"ו, ולכן הגדיר החזו"א את אותם אנשים כ'לא מאמינים' גם קודם השואה. 

אלא כמובן שמיסודות האמונה לקבל את המציאות אותה נתן הבורא, על אף שלא תמיד אותה מציאות תואמת את כל ציפיותינו. ובעוד שבכל המערכות קל להיגרר לדמיונות, מערכת הנישואין מעמידה מולנו באופן מוחלט את המציאות, ולכן קבלת האשה באופן מוחלט היא בסיס ופתח להכרת המציאות, מצב אותו הגדיר החזו"א: 'אמונה'.

[מעניין שחוסר הקבלה הזאת בא לידי ביטוי גם אצל ילדינו, שאין אנחנו מקבלים את טבעם כמו שהם, אלא מנסים ללא הרף לנסות לשנותם. ומתעלמים מכך שגדר מצות חינוך הוא (משלי כ"ב ו'): "חנוך לנער על פי דרכו" - על פי דרכו כתיב, ולא על פי הדרך של אביו או הדרך המושלמת בה אביו היה רוצה לצעוד – ולא הצליח. והטעם לכך הוא, שאנו רואים בילדינו את ההזדמנות שהיתה לנו להצליח, ורוצים שהם יגיעו להישגים הנראים לנו, כאן ועכשיו, ולא מכבדים את עצמיותם כלל].

הבית – מקום עבודה או מנוחה?

בכולנו טבועה גישה ילדותית שמיד אחרי החתונה מתחיל ממילא, באופן אוטומטי, הפרק של 'לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה' כמו באגדות וכמו בהוליווד, וזה עושה אותנו מלאי ציפיות ומלאי תסכולים. האמת היא, שבמציאות האמיתית צריך גם להשקיע.

(צילום: shutterstock)

יש לי חבר בעל תשובה, שסיפר לי פעם שהוא נפגש עם חבר ילדות שלא ראה הרבה שנים, ואותו חבר הטיח בו דברים קשים: ברחת מהעולם, הסתגרת לך בבועה כדי לברוח מהדאגות של העולם. החבר שלי הסביר בסבלנות לידידו שחזרה בתשובה זה לא אקט חד פעמי של בריחה – להיפך, זה תהליך שבו אתה מקבל כלים שדרכם אתה חי בעולם על פי רצון ה', ודווקא מי שחי חיי הפקרות חי בבועה כי הוא מנותק מהמציאות האמיתית, וכך הוא האריך להסביר לו את הדברים. בדרכו הביתה אשתו התקשרה ושיתפה אותו בבלגן שהולך בבית. השיחה הורידה לו את מצב הרוח (הוא ציפה לילדים ישנים וארוחה חמה מוכנה), וניסה להתבונן ולבחון מדוע הוא עד כדי כך מוטרד מכך שהבית לא מוכן לקראתו, ואז הוא גילה שגם הוא לוקה באותה טעות ילדותית שטען לו חברו. גם הוא התייחס תמיד לחתונה כאל מטרה עתידית, ולא כאל תחילת תהליך של לחיות בשותפות עם אדם אחר - עול של אשה ומשפחה, רק עכשיו הוא יוצא מהבועה ומתחיל באמת לחיות חיי משפחה – וחיי אמונה.

שבירת האגואיזם

העמידהבקשר הנישואין גורמת קודם כל לשבירת האנוכיות והאגואיסטיות, וזה השלב הראשון לצמיחה רוחנית. האדם שלא יצא מעצמו ולא התחיל לשאת בעול, הוא אדם שחי בתוך בועה כשהוא שקוע בעצמו. כולנו נגועים במידה מסוימת של אנוכיות ואגוצנטריות הגורמת להחשיב את צרכי עצמנו בלבד. והרש"ר הירש (דברים כ"ד ה') הגדיר את אותה הרחבת המסגרת שבנישואין כ'כניסתה של האשה לאישיותו ולביתו של הבעל', וקבע כי הוא תנאי היסוד של הנישואין. השתמשות בטענות של: 'זה אני וזהו זה', או: 'אני לא מסוגל ליותר מזה', תגרום להרס של הקשר עם אלה הצריכים אותנו, וגם הרס של עצמנו בכך שאנו מרגישים מסכנים ומתוסכלים, ולא מוציאים מן הכח אל הפועל את הכוחות העצומים שיש בנו, ולא שוברים את אותה מסגרת דמיונית איתה נשארנו עוד מימי נעורינו. אותה נתינה תועיל, אם היא עקבית, גם לביסוס קבלת המציאות והכרה אמיתית בקב"ה.

דברי רבי שמעון שקאפ

הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל בהקדמתו לשערי ישר האריך לבאר יסוד זה, וז"ל: "בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל, כל ה'אני' שלו מצומצם רק בחמרו וגופו. למעלה ממנו מי שמרגיש שה'אני' שלו מורכב מגוף ונפש. למעלה מזה מי שמכניס ל'אני' שלו את בני ביתו ומשפחתו וכו'. ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהוב את כל ישראל ואת הבריאה כולה". שנזכה. אמן.

 לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.