האם יש ערך להצלחה בעבודה? איזה ערך יש להצלחות חומריות וארציות?

שאלה: לאחר נישואי התחלתי כמו כולם ללמוד בכולל, ובשום אופן לא מצאתי את עצמי. העברתי את ימי בבטלה בין חדר הקפה (הנקרא בציניות מרירה "חדר ההשקפה") לבין בהיה בחלל מול הסטנדר והגמרא הפתוחה. מכיון שאני מטבעי לא אוהב לעשות שקר בנפשי, קמתי והלכתי לעבוד.

במקום עבודתי מרוצים ממני מאוד. אני עושה הכל ביסודיות, מקדם פרויקטים תקועים בהצלחה רבה, וממלא כל מטלה לשביעות רצונו המלאה של הבוס. הדבר מתבטא כמובן בתלוש המשכורת, אבל גם בליבי פנימה. אני קם בבוקר עם תחושת אמביציה, הולך לעבודה בזריזות וחוזר עם עיניים בורקות.

וכל הזמן אני מרגיש את האיש הקטן בתוך הבטן צועק: "בן אדם, ממה אתה מרוצה? במה אתה שמח? שהתקדמת עוד פסיעה בעולם הזה? שהשקעת מחשבה והצלחת לייצר עוד תוכנה? הרי אתה מגוחך לחלוטין! לא רק מגוחך, אלא גם ארצי, קטן, נמוך קומה! ממתי יהודי מרגיש סיפוק משטויות כאלה? סיפוק צריך להרגיש רק מהתקדמות בתורה או בתפילה!"

* * *

ישנה בעולם תופעה מאוד מוזרה.

אנחנו יודעים שהעולם נברא עבור קיום רצון ה': לימוד התורה וקיום המצוות. בשביל לעשות זאת צריך לחיות, ובשביל לחיות האדם צריך כל מיני דברים, כמו אוכל, שתיה, ביגוד, קורת גג, וכדומה.

העיקר בחיינו בעולם הזה הוא - השגת המעלות הרוחניות, והטפל הוא – השגת צרכינו הגופניים.

לכאורה לפי זה היה מתאים שהעולם יהיה בנוי בצורה כזו, שהשגת כל הצרכים הנדרשים לקיום המין האנושי תהיה קלה ופשוטה, וזאת כדי שזמננו לא יבוזבז על ענינים חסרי ערך אלא נוכל להקדישו לדברים הרוחניים שלמענם נבראנו. היה מן הראוי שהמין האנושי יתגורר במערות או על העצים, ויצרוך אוכל לא מעובד מן הצומח, ולא יהיה זקוק לביגוד.

והרי המציאות היא הפוכה לגמרי. הקב"ה ברא את העולם דווקא באופן כזה שהאדם צריך לטרוח בעמל אינסופי על השגת צרכיו. כל צורך הכי מינימלי שלו הינו מורכב ומסובך ודורש עבודה מייגעת. הקיבה של האדם לא יכולה לעכל חיטה, ולכן הוא צריך שיעשו ממנה לחם. המין האנושי לא יכול ללבוש צמר גפן, הוא זקוק שיעשו מזה בגד. הוא לא יכול לגור על העצים, הוא זקוק לבית בנוי היטב.

השגת כל הדברים הללו דורשת הרבה זמן, זמן יקר שהיה יכול להיות מנוצל לעבודת ה', לימוד התורה וקיום המצוות.

זה מוזר!

והמוזר בכפל כפליים, שרק האדם בנוי כך. החתול לא זקוק למאמצים מרובים להשיג אוכל וביגוד ודיור: עכברים יש בכל מקום, הפרווה שלו מחממת דיה, ובאשר לקורת גג - הוא לא רואה בה שום צורך. ודווקא האדם, נזר הבריאה, שקיבל הרבה שכל וכלים גדולים, ויכול ללמוד תורה ולהתפלל, דווקא הוא חי חיים כאלו מסורבלים!

הלא דבר הוא!

ובכן, האמת היא שבתחילת בריאתו נברא האדם בצורה שלא היה דרוש לו לעשות מלאכה לצורך קיומו. "אדם הראשון היה יושב בגן עדן, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין" (סנהדרין נט:). גם לעתיד לבוא כשתגיע הבריאה לתיקונה הסופי לא יהיה צורך בעבודה בשביל להשיג הכל. הבגדים והלחם יצמחו על העצים. "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" (שבת ל:). וזאת אכן מסיבה זו שכתבתי קודם, שהזמן צריך להיות פנוי לעבודת ה', וחבל לבזבזו על עניני העולם הזה.

המצב הזה שבו אנחנו צריכים לעבוד קשה להשיג הכל, התחיל בחטא אדם הראשון. אז נגזר עלינו "בזיעת אפיך תאכל לחם", והגזירה הזו תקפה עד שיגיע העולם לתיקונו השלם.

אז מה? האם בשביל להעניש אותנו קבע הקב"ה שנהיה אנוסים לבזבז את רוב ימי חיינו על שטויות?

מבואר בספרים שהעונשים על חטא אדם הראשון אינם עונשים בעלמא, אלא דרך תיקון. הרי לא אנחנו חטאנו, אלא נולדנו לתוך מציאות של עולם מקולקל. מכך מוכח שהעונשים על החטא אינם עונשי נקמה, אלא דרכי תיקון. הקב"ה קבע לנו תכנית עבודה שעל ידה נביא את העולם לתיקונו השלם כפי שהיה קודם החטא.

תכנית זו כוללת תפקיד לעמול על תיקונו הפיזי של העולם, והתקנת החומרים הגולמיים שבו להיות ראויים לשימוש האדם. הקב"ה ברא את העולם במצב בלתי ראוי לשימוש, והשאיר ביד האדם את התפקיד לעצב את העולם ולקדם אותו. כאשר אדם עושה זאת מתוך כוונה של תיקון והבאת תועלת לעולמו של הקב"ה ועזרה לבריותיו, הוא נעשה שותף לקב"ה ומתקן את העולם.

ישנו מדרש מרתק השופך אור על הענין (תנחומא פרשת תזריע):

שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: 'איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?' אמר לו: 'של בשר ודם נאים'. אמר לו: 'למה אתם מולים?' אמר לו: 'אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביאו לי שבולים וגלוסקאות, אניצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים?!' אמר לו טורנוסרופוס: 'הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו?' אמר לו רבי עקיבא: 'ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו? ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף בהן'.

כלומר: טורנוסרופוס שאל, הרי הדעת נותנת שהקב"ה ברא את האדם מושלם, ולא יעלה על הדעת שיש צורך לבוא להוסיף ולשנות ממעשי הקב"ה. אם כן איך יתכן שהאדם צריך למול את עצמו? וענה לו רבי עקיבא, שהנחת היסוד אינה נכונה. הקב"ה ברא את העולם בצורה בלתי מושלמת והשאיר לאדם תפקיד להשלימו. וההוכחה הפשוטה היא, העובדה שהשיבלים אינן ראויות לאכילה ואילו הלחמניות כן. גם האדם יוצא מרחם אימו בצורה בלתי מושלמת: יש צורך לחתוך לו את חבל הטבור.

העולם נברא בצורה כזו שיש לאדם כר נרחב לעשיה, הן ברמה הפשוטה של הפעלתו הטכנית של העולם והכנתו לשימוש, והן ברמה העמוקה של התיקון הרוחני של העולם. גוי שנולד לו תינוק צריך לתקנו במידה מסוימת – לחתוך לו את חבל הטבור ולסדר לו את שאר העניינים. ואילו יהודי שנולד לו תינוק צריך לתקנו מלבד התיקון הפיזי גם תיקון יותר עמוק ורוחני – למול אותו.

כל פעולה של יצירה, כאשר היא נעשית בכוונה הנכונה, לעשות את רצון ה' החפץ בישוב העולם, להביא תועלת לזולת ולעולם באופן כללי - הינה רצון ה' החפץ בישוב עולמו. "לא תהו בראה לשבת יצרה".

כאשר אדם עוסק במלאכתו בהבאת תועלת לעולם, אם הוא עושה זאת בכוונה הראויה של רצון לתרום, רצון לסייע, רצון להזיז דברים ולהביא תועלת לעולם במעשיו - הוא עושה פעולה רצויה מאוד לפני ה'. תחושת הסיפוק הממלאת אותו - מקורה טהור.

הקב"ה רוצה שאנשי העולם יתעסקו בישובו, והוא הטביע בלב האנשים רצון לעשות זאת. הרצון הזה הוא המקור של תחושת הסיפוק השורה בלב האדם כאשר הוא מצליח בזאת.

וזה לשון הגמרא (ברכות מג:):

מאי דכתיב 'את הכל עשה יפה בעתו'? מלמד שכל אחד ואחד ייפה לו הקב"ה אומנתו בפניו". וברש"י שם: "ועשה הקב"ה כן שלא יחסר העולם אומנות".

 כלומר, הקב"ה טבע בלב כל אדם משיכה לעשיה מסוימת, ואהבה למה שהוא עושה. זה מה שנקרא בלשוננו "סיפוק" או "תחושת צמיחה", וכהנה שמות מסוג זה. מה הסיבה שבשלה עשה השי"ת כך? מבאר רש"י שהקב"ה טבע תחושה זאת בלבות האנשים, משום שהוא רוצה שהם יעסקו בתיקון העולם, כל אחד מהנקודה המסוימת שנועדה לו.

הבורא ברא את העולם כמו בית חרושת שזקוק לתפעול. צריך שיהיו פועלים ליד המכונות, צריך שיהיו ספקים שיביאו את חומרי הגלם, צריך אנשים שיהיו אחראים להפיץ את הסחורה בחנויות, צריך אנשי תחזוקה, צריך אנשים במשרד, צריך שירות לקוחות, צריך צוות במטבח, וכו'.

זה העולם. הוא צריך להתנהל, והקב"ה רוצה שהוא יתנהל, ומי שמנהל אותו בפועל הם האנשים שדרים בו. זה חלק מתפקידי הברואים.

וכמו שכשיש מנהל לבית החרושת הוא מחלק תפקידים, כך הקב"ה מחלק תפקידים לברואים, אלא שהוא לא מתקשר איתנו בדיבור ישיר, אלא בהטבעת כוחות נפשנו על תכונה מסוימת. הוא מטביע בנו נטייה למלאכה מסוימת ובכך גורם לנו לעשות אותה.

דברי הגמרא הללו הם כנראה המקור לדברי החובות הלבבות (שער הביטחון פרק ג'):

ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, [כי] כבר הטביע האל לה בטבעו אהבה וחיבה.

וכן בשאר [בעלי] החיים, כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים, ובטבע הנץ צידת מה שראוי לו מן העוף, ובטבע האיל צידת הנחשים. וכן יש מן העופות שיצודו הדגים לבד. וכן [הטביע הבורא] בטבע [כל] מין ומין ממיני [בעלי] החיים נטיה ותאוה אל מין ממיני הצמחים ו[בעלי] החיים, [ש]הוטבע עליו להיות סיבה למזונו. ותכונת גופו ואבריו ראויין לדבר ההוא, כ[מו ה]פה הארוך והשוק הארוך לעוף שהוא צד את הדגים, וכ[מו ה]שן והציפורן החזק לארי, והקרנים לשור ולאיל, ו[בעל החי] אשר תוכן מזונו מן הצמח, לא נתן לו כלי הציד והטרף.

ועל הדמיון הזה תמצא מדות בני אדם וגופותם מוכנות לסחורות ולמלאכות. ומי שמוצא במדותיו וטבעו כוסף (=משיכה) אל מלאכה מהמלאכות, ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבול את טרחה, יחזר עליה, וישים אותה סיבה להבאת מזונו ויסבול מתק[ות]ה ומרירותה, ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העתים, אך יבטח באלהים, שיספיק לו טרפו כל ימי חייו.

ויכוין בטרדת לבו וגופו בסיבה מן הסבות והסיבוב עליה, לעמוד במצות הבורא, שצוה האדם להתעסק בסבות העולם, כעבודת האדמה וחרישתה וזריעתה, כמו שכתוב: ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'.

זו ההתיחסות של התורה לעבודה מפרנסת: מלבד השגת הכסף, יש בה תכלית כשלעצמה, והיא – תיקון העולם וישובו.

במבט זה נוכל להבין את מאמרי חז"ל המייקרים מאוד את ענין המלאכה.

באבות דרבי נתן (פרק כ"א) מבואר באריכות דברים עד כמה המלאכה חשובה. נצטט קטעים משם:

חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה.

רבי אליעזר אומר, גדולה היא מלאכה שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום אלא עד שעשה מלאכה שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה.

ועוד היה רבי אליעזר אומר, גדולה היא מלאכה שכשם שנצטוו ישראל על התורה והשבת כך נצטוו על המלאכה שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.

רבי אומר, גדולה היא מלאכה שכל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו: מנין איש פלוני אוכל, מנין הוא שותה.

רבי יוסי אומר, גדולה היא מלאכה שלא שרתה שכינה על ישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.

רבי אלעזר בן עזריה אומר, גדולה היא מלאכה שכל אומן ואומן יוצא ומשתבח באומנותו.

בגמרא בב"ק (עט:) מבואר שהטעם שהטובח שור משלם חמשה והטובח שה משלם רק ארבעה, לפי שהטובח שור מבטלו ממלאכתו. וזה לשון הגמרא שם:

אמר רבי מאיר, בא וראה כמה גדול כח של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה.

כמובן, כנגד זה אפשר להביא מדרשים ארוכים ומרטיטים פי כמה וכמה על גדולת התורה. לא באנו להשוות בין הדברים. אבל דבר אחד אנחנו למדים מכאן, שמלאכה היא דבר חיובי מאוד שהקב"ה רוצה בו. מדוע? על פי הנ"ל יובנו הדברים, שעשיית מלאכה היא תיקון העולם, והיא בכלל המצוה של "לא תהו בראה לשבת יצרה".

והראוני דברים נפלאים מהאור החיים (בראשית י"א א') על ענין דור הפלגה. נביא בזה קטעים מלשונו:

יש לתת לב לתור בענין דור הפלגה, מה היא דעתם בבנות העיר והמגדל? שאם טעמם הוא בפרט מפרטי הכפירה - לא נודע אופן הכפירה. גם לא היה ה' מספיק להענישם בהפיץ אותם לבד. ועוד צריך לדעת אומרו 'לא יבצר מהם', כי ח"ו כמעט יבא הטועה לטעות בה. ועוד, מה הוא כוונת הכתוב שכתב לנו ענין בנין העיר בפרטים המגונים?

ואפשר כי להיות שכאשר ברא הקדוש ברוך הוא עולמו בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר, ותמצא הן היום כמה מקומות של ישוב שאם תסמוך אותם אחת אל אחת לא יהיה אפילו חלק ממאה בשליש ישוב הנזכר ויהיה הכל מדבר. אלא להיות שהעיירות והכרכים בין עיר לעיר חלק קרוב ובני העולם עוברים ושבים מזו לזו בזה יחשב הכל בין העיירות בין מה שביניהם ישוב ובצירוף הכל תמצא שליש ישוב, ולזה נאמר 'היתה כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים', רצו שיהיו כולם מקובצים במקום אחד ולא יתפזרו אנה ואנה, ושיהיה מקום אחד ישוב דוקא. ולזה בנו העיר להם, פירוש עיר אחת לכולם. ולחששת שמא יתפזרו באורך העולם וילך אחד מהם אנה ואנה, עשו המגדל להיות להם לסימן שזהו מקומם אשר נקרא שמם עליו, וגם להכיר המקום מרחוק אשר יהיה שם ובא יבא לאות המגדל. וזהו אומרו 'פן נפוץ על פני כל הארץ', שלא רצו להיותם נפזרים וכלים זעיר שם זעיר שם. ולזה אמר ה', כי הדבר הזה איננו נכון בעיניו, ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם שאז בהכרח יהיו נפרדים וכל אחד יבקש לו מקום.

וזה שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ'. וזה הוא עד נאמן לפירושנו, שכוונת ה' שיהיו ממלאים כל העולם ובזה נעשה שליש העולם ישוב לסיבה נודעת לו יתברך שמו, ויש בזה סוד כידוע ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות ומפנים השפעה ממקום למקום. ורבותינו זכרונם לברכה דרשו דרשות הרבה ואין המקרא יוצא מידי פשוטו.

לפי דברי האור החיים, החטא של אנשי דור הפלגה לא היה חטא במובן הפשוט של המילה, אלא טעות בניהול החיים. הם התרכזו בנקודה אחת והתאגדו לבנות עיר מבצר ומגדל, במקום להתפרס על שטח גדול ולברא אותו. והקב"ה לא היה מרוצה מזה. הוא ברא עולם על מנת שבני האדם יפתחו אותו ויישבוהו. "לא תהו בראה, לשבת יצרה". זאת הסיבה שהוא פיזר אותם בכח, כדי שימלאו את העולם ויעשו אותו למקום מיושב.

כשהגיעו המתיישבים האירופאיים לאמריקה הם מצאו שם את האינדיאנים שלא טרחו לבנות בתים ולעבד את האדמה. הלבנים לעומתם עיבדו את הקרקע, גירשו את חיות הטרף והפכו את היבשת למקום מיושב. אם נביט על הדברים בעין תורנית - האדם הלבן עשה כאן פעולה רצויה לפני ה'.

מבואר בגמרא (גיטין סא.), ומובא להלכה במג"א (סימן שמ"ט), שמי שרואה את חברו עוסק במלאכה, מידת דרך ארץ היא שיאמר לו "תחזקנה ידיך". לא כתוב לסובב את הראש מהר כדי שהלה לא יתפס בקלקלתו... כי עיסוק במלאכה הוא דבר טוב בעצמותו. ומי שעושה מלאכה מתקן את העולם.

לפי זה, בוודאי תחושת הסיפוק הטבעית הממלאת את הלב כאשר מצליחים ומביאים תועלת, מקורה טהור והיא רצויה לפני ה'. זאת במידה ואכן האדם עוסק במלאכתו מתוך כונה רצויה, להביא תועלת לאנשים שמסביבו ולעולם באופן כללי.