כבוד הזולת

הכבוד הבסיסי הינו צורך טבעי של כל אדם, אשר מעצם היותו היצור בעל הנפש הגבוהה בבריאה, חש הוא מצוקה כאשר מתבזה בעיני הבריות, ורווחה כאשר נכבד הוא בעיניהם. לפיכך ציוונו חז"ל:[1] "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". ´כבוד´, מלשון דבר כבד, בעל משקל. שיהיה חברך בעל משקל בעיניך, כלומר בעל ערך, ולא כדבר קל ומזולזל המסולק בהינף יד. שהרי "חביב אדם [יותר מכל פרטי הבריאה], שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו, שנברא בצלם. שנאמר:[2]בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". וכדברי המשנה במסכת אבות.[3]

נמצא שחברך זה, העומד לצידך, נעלה ומרומם מכל הפרטים הנפלאים הקיימים בעולם וביקום כולו, ונזר הבריאה הוא! לכן, ללא קשר למראהו, לגילו, למנת המשכל שלו, לסגנון דיבורו, למעמדו החברתי, לסכום הכספי העומד לרשותו, למצבו המשפחתי, לצבע עורו, לשכונת מגוריו, לייחוסו המשפחתי ולכל עניין אישי אחר, הלא צלם אלהים הוא! וככזה, עליך לכבדו.

*

אדם המחנך את עצמו להיות רגיש לזולת ולהיזהר תמיד בכבודו של הזולת, הופך להיות אדם מכובד בעצמו. וכדברי חז"ל במשנה:[4] "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". פשט הדברים הוא, שהמכבד את הבריות נעשה אהוב ומוערך אצל כולם, עד שכל מכיריו נוהגים בו כבוד מתוך הערכה כנה. אולם בעומקם של דברים הכוונה היא, שאדם המכבד את הבריות, הופך הוא עצמו להיות אדם מרומם ומכובד מצד עצם אישיותו, ללא שום קשר לאופן שבו האחרים מתנהגים כלפיו. שהרי המבין את ערך האדם באשר הוא אדם שנברא בצלם אלהים, הוא עצמו יקר ומכובד במהותו. בעוד שהמזלזל באחרים מוכיח בכך כי הוא עצמו ירוד וחסר דעת, עד כדי שאינו מבין מהי גדולתו של כל אדם.

אמנם הקושי העיקרי במתן כבוד לזולת כהלכה, נובע מהחשבת האדם את עצמו נעלה מחברו, משום מעלה שיש בו ואינה נמצאת בחברו. כגון, עושר, חכמה, חוזק פיזי וכדומה. שהרי משום אותה מעלה חש הוא נעלה ומרומם יותר מחברו, ואינו מבין כיצד ניתן לדרוש ממנו לכבד את מי שנחות ממנו. אולם, בנוסף למבואר שחברו נברא בצלם אלהים כמותו ממש, עליו להרגיל את עצמו להתבונן בעובדה שכנגד מעלתו, גם בחברו ישנה מעלה אחרת המאזנת את שניהם. ואף יתכן שדוקא משום אותה המעלה שיש בו ואין בחברו, חברו מתוקן ונעלה יותר ממנו. שהרי אם אינו משתמש במעלה שיש בו כראוי, התביעה עליו תהיה גדולה יותר מאשר מחברו. וכמו שכתב בספר "פלא יועץ"[5] בשם החכם: "ראוי לכבד כל אדם. [ויחשוב בדעתו:] אם הוא חכם ממני, ראוי לכבדו משום חכמתו. ואם אני חכם ממנו, נמצא שהוא צדיק ממני. שהרי אני חוטא במזיד [משום שאני מבין יותר ממנו את משמעות חומרת החטא], והוא חוטא בשוגג. אם הוא עשיר, ראוי לכבדו על עושרו. שהרי גדולי ישראל - רבי יהודה הנשיא ורבי עקיבא, היו מכבדים את העשירים,[6] כי המלך [מלכו של עולם] חפץ ביקרו [לענין זה שעשאו עשיר]. ואם אני עשיר והוא עני, נמצא שאני חוטא [ביחס אליו, משום] שאיני נותן צדקה כפי שראוי לי לתת. והוא צדיק בכך". וכלשונו הנפלאה של הרמב"ן באיגרתו המפורסמת לבנו: "וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך; אם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך. שאם הוא חוטא, הוא שוגג [משום דלות חכמתו] ואתה מזיד".

ועוד כתב ה"פלא יועץ":[7] "ולא טוב עושה מי שחולק כבוד לעשירים, ומיקל בכבוד העניים. כי האלהים יריב את ריבם ויתבע את עלבונם. כי יגדל צערם. וכל עשיר שמראה פנים שוחקות לעני, ומדבר עמו, וחולק לו כבוד, למצוה רבה ייחשב לו. כי מחיה לב נדכאים ומשמח לב אומללים. ובפרט אם יש מקרוביו עניים מרודים, לא יהא לו לבושה להראות שהם קרוביו".

עוד אמרו חז"ל במשנה:[8] "אל תהי בז לכל אדם. שאין לך אדם שאין לו שעה". ופירש הרמב"ם:[9] "אל תבזה שום אדם שבעולם. שאין לך אדם קל [פשוט] שבעולם, שאין לו שעה שאתה צריך לו לשום [לאיזה] דבר, וייפרע ממך. לפיכך אל תהי בז לכל אדם". בהדרכה זו ביקשו רבותינו ז"ל ללמדנו, שמלבד הערך הנכבד שיש לייחס לכל אדם משום עצם היותו אדם, גם מצד התועלת האישית יש לזכור שאין לך אדם שאין לו שעה בה הוא נמצא מעליך בתחום מסויים ואתה עלול להזדקק לעזרתו. וזה בהשגחה פרטית ממעל, לתת לאדם תזכורות במרוצת ימי חייו, באמצעות מפגשים כאלה עם אדם שהיה ירוד בעיניו בעבר ועלה לגדולה עד שהוא נזקק לו, כי עליו לכבד כל אדם, מבלי לזלזל באיש.

²

יש להדגיש כי חלק בלתי נפרד מחובת הכבוד שעל כל אדם לכבד את זולתו, הוא להיזהר בכבודו של התלמיד. שעל אף שהמחנך נדרש ללמד את התלמיד להתנהג כראוי, להטיף לו מוסר ולהוכיחו כשאינו פועל כנדרש, אסור לו (וכן להורה) לבזותו ולהשפילו בעת התוכחה. אלא יעיר לו מתוך הסתכלות נכונה וזכירת כבודו כאדם בעל נפש, הרגישה אף יותר מנפש האדם הזר המתהלך ברחובה של עיר ואינו לומד אצל מורה זה. לפיכך, אם צריך להראות לו פנים כועסות או מאוכזבות, יעשה זאת מבלי לרמוס את כבודו באמצעות תנועה שיש בה השפלה או באמצעות דיבור מבזה של כינויי גנאי וכדומה. אלא ינזוף בו ויוכיחו כראוי מתוך יחס של כבוד לאדם שבו ויסביר לו את הפגם במעשיו ואת הנדרש ממנו לתקן. על המחנך לזכור את הנוסח בו נקטו חז"ל בהוראתם במשנה:[10] "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". כלומר, כשם שכבודך כאדם חביב עליך ויקר ללבך, כך בדיוק יהי כבוד תלמידך חביב עליך ויקר לך. היכנס נא לתחושתו כתלמיד התלוי לא פעם בחסדיך, וזכור שעל אף היותו אחד מתוך רבים בקבוצה גדולה אשר עליך להשליט בה סדר ומשמעת, אדם יחיד הוא לכשעצמו, בעל רגשות וכבוד עצמי. מורה אשר אינו מסוגל לחוש כך כלפי תלמידיו, אל לו לעסוק בהוראה ויחפש לו עיסוק אחר.

²

לסיום יצויין, כי בדרישה לכבד כל אדם באשר הוא אדם, אין הכוונה למתן אמון חסר גבולות בכל אדם משום הכבוד שיש לרחוש לו. אלא יכבדהו כאדם ויחשדהו - כל עוד אינו מכירו היטב - מבלי לפגוע בו. שהרי יש לחשוש שמא אינו אדם הגון. וכמו שלימדונו חז"ל:[11] "לעולם יהיו כל אדם בעיניך כלסטים [היה זהיר שלא לתת אמון עיוור באדם שאינך מכיר, כאילו היה זה שודד], וכבדם כרבן גמליאל [ועם זאת כבדם כרבן גמליאל שהיה נשיא ישראל וענק התורה בדורו]. מעשה ברבי יהושע שהכניס אצלו [שאירח בביתו] אדם אחד. נתן לו אכילה ושתיה, והעלהו לגג [ללון בעליית הגג] ונטל את הסולם [המוביל לעליית גג] מתחתיו. מה עשה אותו האיש? עמד בחצי הלילה, ונטל כל הכלים, וכרכן בבגדו [כדי לגונבם]. וכיון שביקש לירד, נפל ונשברה מפרקתו. לשחרית, בא רבי יהושע ומצאו. אמר לו: ´ריקה, כך עושין בני אדם כמותך?´ אמר לו: ´לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי´. אמר לו: ´ריקה, אי אתה יודע שמאמש היינו זהירין בך?".

 

---