התורה מצווה לשאת ולתת באמונה. אבל מה הפן התורני? ברור שצריך להיות בן אדם

שאלה: מיד כשיצאתי לעבוד, היה ברור לי שאחד התפקידים החשובים ביותר הוא "לשאת ולתת באמונה". אני באמת משתדל מאוד להיות הגון, לעמוד במילה שלי ולא לגעת בפרוטה שאינה שלי. אבל אני לא מרגיש שאני עושה בזה תפקיד יהודי. זה לא מסתדר לי עם שאר המצוות שאני מכיר. כל המצוות מדברות איתך על להיות צדיק, רוחני, גבוה מהחיים הארציים. ואילו המצוה הזאת בסך הכל אומרת להיות בן אדם. כל חילוני מבין שאדם אמור להיות ישר! אני לא רואה את הפן התורני שבדבר.

* * *

ראשית כל נגדיר את חשיבותה של הישרות בעיני התורה, ולאחר מכן נבין מה בין זה לבין תפיסה פשוטה וארצית של ערך זה.

התורה ניתנה לעם ישראל להדריכם בדרך של חיים מרוממים, של דבקות בה' ושימוש נכון בעולם על פי רצונו. תפקיד זה הוא תפקיד מיוחד שניתן לעם ישראל כקבוצה נבחרת מכל העולם. אבל חלק בסיסי בתפקיד זה הוא להיות ראשית כל אדם מתוקן. אדם מתוקן יכול לבנות חיים מרוממים של "ממלכת כהנים".

בעצם זה מה שאמרו חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה". בשביל לזכות לתורה ולהיות ראויים לה, צריך להיות בעלי דרך ארץ. כי בלי זה, אפשר להגדיר את הגדרתו של הרמב"ן (במלחמות ב"ב ע:) "אם היסוד הרוס איך יתקיים הבנין".

מהו "אדם מתוקן"? מהי ה"דרך ארץ" שקדמה לתורה?

אילו היו שואלים אותנו היינו אומרים אולי מגוון רעיונות: בעל טוב לאשתו, אב טוב לילדיו, וכדומה. אבל האמת היא שכל אלה הינם פרטים בהגדרה הכוללת והמקיפה של חז"ל: "דרך ארץ".

הרמב"ם מבאר את המושג "דרך ארץ" בלשונו הזהב, בפירוש המשניות (קידושין פ"א מ"י): "חבורת בני האדם, חבורה טובה בנחת ובמוסר". כלומר, דרך ארץ היא - שהאדם מתנהג עם סביבתו באופן הוגן וראוי. בדרך הארץ.

הקב"ה ברא את האדם בעולם של חברה. מרגע פקיחת עיניו ועד עצימתן הוא מוקף באנשים הדורשים ממנו התייחסות ומצפים ממנו למילוי חובותיו, כל אחד במקום שלו: הילדים זקוקים לחום ואהבה, תמיכה והכוונה. האשה מצפה להערכה, לקשר זוגי אמיתי ולשיתוף פעולה בחיים. הבוס מצפה לנאמנות, עבודה איכותית והתמסרות. החברים זקוקים למילה טובה והתייחסות מכבדת. וכהנה על זו הדרך.

הקב"ה ברא את העולם בצורה כזו, כי זו נקודת המבחן של האדם, שבה יש לו את ההזדמנות לתקן את עצמו, ולהיות טוב ומטיב. מי שעומד במבחן זה בכבוד נחשב לאדם עם "דרך ארץ". דרך ארץ היא - מילוי החובות של האדם כלפי העולם וניהול חיים תקין.

זו בעצם מהותה של השאלה הראשונה שאדם נשאל בבואו לבית דין של מעלה:

האם נשאת ונתת באמונה?

האם היית בן אדם?

כי הבסיס של צורת האדם היא – להיות אדם ישר. כל עוד אדם מרשה לעצמו לקחת את ממונו של חברו, פירוש הדבר שהוא מזיק לחברה. לא די שהוא לא מטיב אלא הוא גם לוקח וחומס. אם אדם רוצה להיות "בן אדם", לפני הכל הוא חייב לתקן את זה.

עתה נגדיר את החילוק בין התפיסה התורנית של ערך הישרות לבין התפיסה הארצית. כפי שכתב השואל, גם בציבור החילוני מקובל להקפיד על ישרות והגינות, ומי שעובר על החוק נחשב לאדם שפל. שמירת החוק היא ערך אבסולוטי המקובל על כל התרבויות התקינות. אבל הערך של ישרות בעיני התורה הוא הרבה יותר עמוק.

בעיניים חילוניות, הצורך להקפיד על ישרות נובע מהבנה שבלי זה אין קיום לעולם. אם כל אחד יגזול מהשני יתפתח ג'ונגל, שבו האלימים אוכלים את כולם. לכן יש כלל בלתי כתוב, הסכמה שבשתיקה, שאף אחד לא נוגע במה ששייך לשני. מי שעובר על חוק היסוד הזה פוגע באושיות החברה. מסיבה זו מביטים עליו כעל אדם רע המזיק לכולם.

אבל, השקפה זאת גורמת לא רק לשמור על מה ששייך לשני ולא לפגוע בו, אלא גם לשמור על מה ששייך לי ולא לתת לשני לפגוע בי. כי היסוד של התפיסה הזו הוא אחד: קיום העולם הוא על ידי שכל אחד ישמור על הטריטוריה הפרטית שלו ולא יכנס לטריטוריה של זולתו. גם בעולם החילוני יש חסד ותרומות לעניים, אבל לא מתוך תפיסת עולם שאדם מחוייב לעזור לאחרים, אלא מתוך מחוה של רצון טוב הבאה מרגש ספונטני. אין שם הבדל מהותי בין עזרה לעניים לעזרה לבעלי חיים. הכל נובע מרגש הומאני ותו לא.

לעומת זאת, ההשקפה היהודית על ישרות ונאמנות היא שכל אדם צריך ומחוייב לעזור לאחרים, ועל אחת כמה וכמה שלא לפגוע בהם. זה לא נובע מהסכם בלתי כתוב של "שמור לי ואשמור לך", אלא מחוק היסוד שהקב"ה הנחיל לנו שעלינו לדאוג לרווחתם והצלחתם של אחינו היהודים ולא רק לעצמנו. הקב"ה ברא אותנו להיות טובים ומטיבים לזולת. היושר הוא חלק מתפקיד כולל ומחייב.

כל זה כתוב במילים ספורות במשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה י"א):

ארבע מדות באדם: האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך – חסיד. שלי שלי ושלך שלי – רשע.

ההשקפה ש"שלי שלי ושלך שלך", שיסודה שמירת החוק בשביל שאף אחד לא יפגע בשני, כמין הסכם הדדי – היא בגדר מידת סדום. גם שם עיקר חטאם היה אנוכיות. חוסר מחשבה על השני, ונתינת דגש על ההצלחה האישית בלבד. הנביא מגדיר את חטא סדום בזה ש"גאון שבעת לחם, ויד עני ואביון לא החזיקה". למרות שבסופו של דבר הם הגיעו לאכזריות בממדים עצומים, זה היה שורש הקלקול.

לעומת זאת ישנה תפיסת עולם של עם הארץ, הרואה בכל ענין הרכוש והבעלות דבר לא מחייב, ובעיניו העולם אמור להתנהל בדרך "שלי שלך ושלך שלי". גם זו דרך גרועה.

הדרך הטובה היא - הרצון לתת ולעזור לזולת. "שלי שלך ושלך שלך". ועל אחת כמה וכמה לא לפגוע במה ששייך לו חלילה.

ההבדל בין שתי התפיסות, בין התפיסה של "שלי שלי ושלך שלך", לבין התפיסה של "שלי שלך ושלך שלך", הוא הבדל תהומי, הבדל בין שמים וארץ.

החיים בעולם המסחר דומים לג'ונגל, שבו החלש נטרף והחזק שורד. כל אחד רוצה להיות כמה שיותר עשיר, ולא משנה מה יקרה לאחרים בדרך. הרצון העז להצליח נובע מהערך העצום שיש לכסף בעולם הזה. הכסף הוא הכח המניע של הכל. כסף הוא עוצמה, הוא שליטה, הוא כח ביד, וכל אחד רוצה להיות בראש הפירמידה.

אבל מבט התורה על כסף שונה לחלוטין. כסף הוא דבר טוב כעזר בחיים, אבל לא יותר מזה. עם כסף ניתן להשיג דברים חשובים, ניתן להזיז עניינים, ניתן להשפיע על אחרים. כדאי להשיג אותו, כמו שכדאי להשיג גבורה או חכמה, כי הוא כלי שיכול לסייע רבות, אבל הוא לא ערך כשלעצמו. וכמו שאנחנו רוצים שיהיה לנו את הכלי הזה, אנחנו רוצים אותו גם עבור אחרים. אנחנו לא חיים בתחרות עם אחרים. אנחנו רוצים שלכולם יהיה טוב, לא רק לנו.

וזה לשון החינוך (מצוה סו), בביאורו לשורש מצוות ההלואה:

שורש המצוה, שרצה הא-ל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במדת החסד והרחמים, כי היא מדה משובחת, ומתוך הכשר גופם במדות הטובות יהיו ראויים לקבלת הטובה, כמו שאמרנו שחלות הטוב והברכה לעולם על הטוב לא בהפכו, ובהיטיב השם יתברך לטובים יושלם חפצו שחפץ להיטיב לעולם.

כלומר, הקב"ה רוצה שנהיה טובים בפנימיותינו, שאז הוא יוכל להשפיע עלינו שפע של טובה. זהו שורש המצוה של הלואה וצדקה. וזה בעצם שורש המבט התורני על ישרות, נאמנות, וענין הכסף בכללותו.

הכח להיטיב לזולת נובע מהשקפת עולם שלכל האנשים יש זכות לחיים טובים, לא רק לי. אנחנו חיים בעולם יחד עם הרבה אנשים נוספים, וברצוננו שכל השותפים למסע בעולם הזה יעברו אותו גם כן בצורה לא רעה.

בספר חובות הלבבות נותן משל נפלא על הענין, וזה לשונו שם (שער חשבון הנפש פרק ג), עם ביאור בצידו:

והשנים ועשרים, חשבונו עם נפשו על התערבו עם בני אדם בתקנת העולם מחרישה וקצירה, ומקח וממכר, והענינים שנעזרים בהם קצת בני אדם בקצתם על ישוב העולם. שיאהב להם מה שיאהב לנפשו מהם, וישנא להם מה שישנא לנפשו מהם, וימחל עליהם, וידחה מהם כפי יכולתו מה שיזיקם, כמו שכתוב 'ואהבת לרעך כמוך'.

האדם צריך לבוא חשבון עם עצמו על צורת עסקיו עם בני האדם, שעליו לרצות בטובתם כפי שהוא מצפה שהם ירצו בטובתו, ועליו לרצות שלא ינזקו, כפי שהוא מצפה שהם ירצו שהוא לא ינזק. ועליו למחול להם מידי פעם, ולהשתדל למנוע מהם נזקים, כפי שכתוב "ואהבת לרעך כמוך".

וימשל בזה, כאלו אנשים הלכו אל ארץ רחוקה בדרך עקוב, ויש להם ללון במחנים רבים, ויש להם בהמות רבות טעונות במשאות גדולות, והאנשים במתי מעט, ולכל אחד מהם בהמות רבות, שהוא צריך לטעון ולפרוק אותם פעמים. ואם יעזרו איש את אחיו לטעון ולפרוק, ויהיה חפצם בשלום הכל ולהקל מעליהם ושיהיו שוים בעזר ובסיוע ביניהם, יגיעו אל הטוב שבענינים. ואם יחלק לבם ולא יסכימו לעצה אחת וישתדל כל אחד מהם לעזור לעצמו לבד, יכלה רובם.

וניתן להמשיל את הצורה האידיאלית של היחסים החברתיים, לקבוצת אנשים שיצאה למסע למקום רחוק בדרך קשה, ויש להם תחנות רבות בדרך. כל אחד מהם נושא משא רב וכבד עם בהמות רבות, ובכל תחנה עליו לטרוח לפרק הכל, להקים מאהל ומחנה מסודר, ואחר כך בגמר החניה שוב לפרק ולהעמיס על הבהמות את כל המשא. אם כל אחד יעזור לחברו וירצה בטובתו, והעבודה תתחלק בין כולם בשוה כנטל משותף - יהיה להם טוב מאוד. אבל אם כל אחד ידאג רק לנוחיותו הוא ויתעלם מצרכי חברו - הם לא יחזיקו מעמד.

הגרש"ש שקופ בהקדמה לשערי יושר כותב, כי מצות ואהבת לרעך כמוך לא באה להתנגד לרגש הטבעי של אהבת עצמנו, אלא להרחיב את מעגל ה"אני", להחיל אותו גם על בני המשפחה, ואחר כך גם על הסביבה הרחוקה יותר, ואחר כך גם על כל ישראל. לסגל תפיסת עולם שכולנו עם אחד, שותפים לדרך החיים ולמסע עלי אדמות, וברצוננו שלכולם יהיה טוב, לא רק לנו.

כאשר ניגשים לחיים בשוק העולמי ממבט כזה, כל מהלך החיים נעשה באופן הרבה יותר מרומם. כל חיי המסחר וההתעסקות בפרנסה נעשים באופן המקרב את האדם לקב"ה, על ידי הדבקות בדרכיו. "מה הוא רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון".