איך זה שאני עצוב, אם חזרתי בתשובה ואני מקיים מצוות?

ידוע שהאדם נברא חסר, לא מושלם, ויש לו צרכים שונים בכל מיני רבדים, שמניעים אותו להשלים את עצמו ולמלא את אותו הצורך. וכמו שתיקנו חז"ל במטבע הברכה: "בורא נפשות רבות וחסרונם, להחיות בהם נפש כל חי". בזמן שאדם משלים את עצמו הוא מקבל מכך הנאה. כלל זה נכון בכל הרבדים של הצרכים שיש בנו. יש צרכים גופניים כמו צורך למזון, וזה מניע אותנו לאכול, והאכילה גורמת להנאה. יש צרכים רגשיים כמו הצורך לקבל הערכה, לאהוב ולהיות נאהב ולכן האדם מחפש בת זוג וזה גורם לו הנאה. יש לאדם גם צרכים רוחניים - לעשות מצוות ולהרגיש קירבת הבורא. זה צורך מסוג שונה (שבהעדרו אין תחושת רעב חזקה בתודעת האדם), וגם ההנאה שלו שונה – יותר דקה, יותר מעודנת, וכמו כן הנאה זו נצחית ויש לה השפעה רבה על נפש האדם.

הבה ננסה לבחון ממה אנו נהנים, ולשם מה בכלל נטע בנו הקב"ה את הכח הזה.

מהי מטרת ההנאה?

נשאלת השאלה: האם הצרכים הגופניים מהווים סתירה ומכשול לצרכים הרוחניים? גישת הנצרות היא שההנאה הגופנית פסולה ויש להתרחק ממנה, ולכן ה"קדושים" והנזירים שבנצרות מתרחקים (או לפחות מצהירים שהם מתרחקים) מכל הנאות הגוף. ובעומק סברתם המוטעת יש לומר, שהם תופסים שרוחניות הינה חוסר גשמיות, ועל כן הם מרגישים שכדי להיות רוחניים עליהם להתנתק מהגשמיות. וכאשר הם פועלים כך, הם חשים בכאב ובסבל הבא כתוצאה מאי סיפוק מערכות הגוף, ומסיקים שעבודת הבורא תלויה בתחושה הזו של סבל וחסרון נפשי, ועד כדי כך שהם מציירים את אלוהיהם כדמות סובלת, והם עוינים את שמחת החיים של האדם ואת אושרו (רש"ר הירש, דברים י"ב ז').

לעומתם, גישת היהדות אינה שוללת את הנאות הגוף. גישת היהדות היא שהקב"ה יצר מנגנוני הנאה כדי שנשתמש בהם כמנוע לעליה רוחנית. ההנאה אינה מטרה בפני עצמה, אלא היא תפקיד, תפקיד מחבר ומקשר. אפשר לומר שההנאה היא ממש דבק (וכך אומר להדיא רש"י בסנהדרין נ"ח ב', ראה שם). משל לילד שמסרב לאכול, ואמו מנסה לפתותו שיאכל כדי שישבע ויגדל ויתפתח, ולצורך כך היא מורחת לו שוקולד (או שמה לו קטשופ). תפקידו של השוקולד לחבר בין הילד לבין הלחם החיוני להתפתחותו. ילד לא אוכל לחם שלא מרוח עליו כלום. זה ודאי שאם הילד רק ילקק את השוקולד ולא יאכל את הלחם הוא מנצל לרעה את כח ההנאה ומפספס את התכלית שבעבורה נמרח השוקולד, וכך גם כל סוגי רדיפת תאוות העולם, כאשר הכונה להרבות תענוגים גדולים לנפש, הוא דבר פסול (כמבואר באריכות בספרים, ראה ביאור ההלכה בתחילת חלק א' בשם החינוך). אבל מצד שני, מי שמוותר על אמצעי הקישור הנפלא הזה שנקרא הנאה, ולא מורח לילד שוקולד על הלחם, התוצאה העגומה תהיה שהילד לא יאכל כראוי את הלחם, ואז יחסר לו מהמזון הנצרך לו, ואת רעבונו הוא עלול למלא אחר כך אצל השכנים בדברי מתיקה. וכך כל הנאות העולם הזה ניתנו לנו כדי שנשתמש בהם כאמצעי קישור כדי להתחבר לאלקים, וכמו שנאמר שצריך לעבוד את הקב"ה "בכל לבבך" – גם דרך יצר הרע, על ידי שמקבל על עצמו להשתמש בדברים שהגוף נהנה מהם ומתאוה להם - לעבודת בוראו (שערי העבודה לרבינו יונה, כ"ח).

האם יש להנאה תפקיד רוחני?

טבע האדם מעצם ברייתו הוא שהלב נהנה מדברים גשמיים, וכמבואר בפסוק (תהילים ק"ד ט"ו): "יין ישמח לבב אנוש". והרמב"ם (בשמונה פרקים, פ"ו) כתב להלכה שיש ציווי חכמים מיוחד שלא לדכא את יצר התאוה והחיות. עד שהזהירו מלומר שאני בטבעי לא אתאוה לזו העבירה, ואף על פי שלא אסרה התורה, והוא אמרם (ספרא פרשת קדושים, מובא ברש"י בסוף הפרשה): 'לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר וחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי עכ"ל.

ויותר מזה, בתלמוד הירושלמי (בסוף מסכת קידושין), נאמר: 'עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל'. וצריך להבין על מה ולמה צריך לתת את הדין. ולכאורה מוכח מפה שלאכילה ולהנאה יש תפקיד רוחני (אחרת מה שייך לתת דין על כך). ובהסבר הדבר יש לומר שבכך שלא מספק גם את תאוותיו הגשמיות [בזמן שהן כשרות ונצרכות] הרי הוא משחית את כח החיות והשמחה שבו, ולאורך זמן הוא גורם למנוע שלו לא להגיע לעוצמות גבוהות וממילא יש לו פחות אנרגיות לנתב לעבודת ה'. ובכך מפספס את הפוטנציאל העצום שנתן לו הקב"ה. נמצא שויתור על הנאה [בזמן שהיא נצרכת וכשרה] גורם לאורך זמן להשחתת המנוע, וודאי שעל זה ראוי לתת את הדין.

ההפסד שבדיכוי ההנאות

מי שמתעלם לגמרי ורומס את הנאותיו וצרכיו הגופניים, מפסיד בזה את השמחה והחיות, וממילא גם את היכולת להתקדם ולהתעלות מבחינה רוחנית, ובזמן שהוא מדמה את עצמו כגיבור, הוא ימצא עצמו אחר שנים של מלחמה מתמדת עם התביעות הטבעיות אליהם נפשו מתאוה, כשהוא מרוחק מהקב"ה ולא זכה לקרב את ליבו אליו, כי בלי שהגוף מרגיש שהוא מקבל את שלו, האדם אינו מתקדם אלא בדמיונו, ו"התקדמות" זו לא תגרור את הלב איתה, ולא תוביל לאהבה ולדביקות, ונאריך לבסס ולהמחיש את היסוד הזה בהמשך הפרק.

תת-תזונה רוחני

אפשר להמשיל את תפקיד ההנאה למשחק הפאזל המורכב מחתיכות רבות. גם פיוס מערכות החומר הם חלק מהפאזל של עבודת ה' – בתנאי שהם חלק ממנו. באמת אם ההנאות האלה מנותקות ממקומן הרי הן לכלוך בעלמא, אבל הפאזל לא יוכל להיות שלם אם מתעלמים מהרבדים האלה.

במילים אחרות, מי שצרכיו הגופניים אינם מסופקים, נפשו נמצאת במצב של רעב ושל תת-תזונה בגלל שאין בה שמחה, ואינה מסוגלת לקבל השפעה רוחנית ממעשי המצוות שאותם עושה האדם, וכך נוצר מצב שמעשי המצוות מתרבים, אבל הנפש לא זוכה להתרומם ולא זוכה להתעלות.

דורון, תפילה ומלחמה

ההתמודדות עם היצר נעשית בכמה מישורים. וכמו שרואים שיעקב אבינו הכין עצמו למפגש עם עשיו על ידי דורון, תפילה ומלחמה. ובספרים מובא שבא ללמד אותנו את הדרך לנצח את היצר (ראה נתיבות שלום פרשת וישלח, ובליקוטי הלכות, הלכות ראש חודש, ז' נ"ב), כלומר שאי אפשר לנצח את אויבנו הגדול שהוא היצר הרע רק על ידי מלחמה, אלא צריך פה שילוב של עוד שני דברים: תפילה (וכמו שהאריכו בזה בספרי המוסר), וגם – דורון. יש דברים שבהם אנו מפייסים את כוחות החומר, שולחים להם דורון, כביכול, כדי שלא יתנגדו לעבודתנו הרוחנית.

וזהו סוד השעיר לעזאזל (ראה רמב"ן בראשית כ"ה ל"ד), ודעת כמה ראשונים (הרמב"ן ורבינו בחיי על התורה שם, וכן גם כתב הרשב"א בחידושי אגדות ב"ב ע"ד ב') שמטעם זה ביקש יצחק מטעמים מעשו כדי שיברכהו, כי בלי הכניע הטבעים, ילחם הטבע ואז אי אפשר לו לאדם לעבוד את ה', וזה על דרך: "תנו שוחד לסמאל" (דרשות הר"ן דרוש ב'). וגם המקובלים הזכירו עניין זה שהוא בחינה של נתינת שוחד ליצר הרע (ראה כף החיים בתחילת סימן קפ"א בשם הזהר, שטעם מצות מים אחרונים הוא שנותן מתנה לס"א שלא יקטרג בעת שמברך, וכן הרדב"ז בספרו מצודת דוד פירש כך את טעמן של מצוות רבות).

"דבר קטן וחיצוני"

וכתב המהרש"א (חידושי אגדות סוכה נ"ב א') בביאור הפסוק (משלי כ"ה כ"א): "אם רעב שנאך - האכילהו לחם", וז"ל: "יצר הרע שמאל דוחה וימין מקרבת, וזה שאמרו אם רעב שונאך, תן לו קצת תאוותו, היינו בדברים הכרחיים דהיינו האכילהו לחם ותשקהו מים ובזה ישלים עמך כשתיתן לו קצת תאוותו".

ובספר מכתב מאליהו (ח"א דף רס"ג) סיכם העניין וזה לשונו: "מצינו גדר זה של שוחד לשטן הרבה פעמים בדברי חז"ל ובייחוד בזוהר, וזו עצה מוצלחת בכל מלחמת היצר, להשביע את העקשנות באיזה דבר קטן חיצוני. אמנם צריך לזכור תמיד, כי אותם הויתורים הקלים במה שמותר, צריך שיהיו רק לשם שמים גמור, ואז יצליח עכ"ל. וראוי להדגיש היטב נקודה זאת, כי ברור שמרחק של כחוט השערה מפריד בין סיגוף יתר לתאוות יתר, וצריך למצוא את שביל הזהב הרצוי [ובהמשך בפרק ה' נרחיב עוד בעניין זה].

 לרכישת ספריו של הרב דן טיומקין 'מקום שבעלי תשובה עומדים', לחצו כאן.