קביעת עתים לתורה – אני מרגיש חסום. מה כדאי לי ללמוד?

שאלה: אני מנסה ללמוד בצורה מסודרת, ומרגיש חסום. כנראה שחסר לי כיוון ברור מה ללמוד ואיך ללמוד. אשמח אם תוכל לעזור בזה.

* * *

לפני הכל יש להקדים הקדמה נחוצה.

בתורת הפסיכולוגיה קיים המושג "התניה". אדם שחווה משהו טראומטי בשעת אכילת פיצה, למשל, מעתה והלאה כל מפגש עם פיצה יצור אצלו הרגשה רעה.

לצערנו הרב במשך שנים ארוכות נוצרה התניה בין לימוד התורה לבין הרגשת כפיה ולחץ חברתי. כל מפגש עם הגמרא היה כרוך בתחושה של עשיית דבר שאני לא רוצה לעשות, אני מתכופף לאחרים, ומנהל את החיים על פי רצונותיהם. ולכן, הצעד הראשון המתבקש הוא: לנתק את ההתניה הזאת בין לימוד לבין כפיה ולחץ.

עלינו להבין שמה שהיה היה. עכשיו אנחנו לומדים כי יש עלינו מצוה ללמוד את התורה, כמו שיש מצוה להניח תפילין, ואנו עושים את זה כי אנחנו יהודים טובים, כך אנחנו לומדים בשביל לקיים מצוות לימוד תורה. לא בגלל שכך ציוונו אבא או המשגיח (או האשה...).

יש מצוה ללמוד, יש מצוה להיות תלמידי חכמים, וכל אחד יכול וצריך להיות תלמיד חכם, ברמה מסוימת.

בשלב הבא יש לגשת ללימוד כאל נושא שאנחנו אמורים להתקדם בו. כאמור, תכלית מצות תלמוד תורה היא להיות חכמים בחכמת התורה. כלומר, לדעת מה לעשות, וגם להבין את שרשי הדינים ועומק הסוגיות.

התורה היא יצירה מופלאה שרק הקב"ה יכול ליצור משהו כמוה: היא משתנית מאדם לאדם. כל אדם יכול למצוא את עצמו בה. אופן הלימוד הוא משהו אישי, הנתון לטעמו האישי של כל אדם.

אי אפשר להאמין שאותה תורה עצמה העסיקה ומילאה את כל הלב של הרב שך מחד גיסא ושל הרב עובדיה יוסף מאידך גיסא. מי שפותח "אבי עזרי" ו"יביע אומר" רואה את השינוי התהומי בין שני האישים. ואף על פי כן, כל אחד מצא בתורה את עצמו ואת האישיות שלו, ושניהם הגו בה כל חייהם בתאוה עזה, כשיכורים ולא מיין.

בספרים הקדושים מבואר שבתורה יש שישים ריבוא פירושים כנגד שישים ריבוא נשמות ישראל. כלומר, חכמת התורה מעוצבת באופן אישי עבור כל יהודי.

אם כן, מוטל עלינו לבדוק מהי דרך הלימוד המתאימה לאופי שלנו, ולהתחיל להתקדם, לאט אבל בטוח, בדרך למטרה הנכספת: להיות תלמיד חכם.

אבל, לפני הרעיונות המעשיים והעלאת האפשרויות, יש לבדוק האם יש איזה שהם קוים כלליים ללימוד. בכל שאלה בחיים יש לבדוק ראשית כל אם יש על זה שולחן ערוך או גמרא מפורשת, ובנידון דידן – יש ויש.

זה לשון השולחן ערוך (יו"ד הלכות ת"ת סי' רמ"ו ס"ד):

חייב אדם לשלש לימודו: שליש - בתורה שבכתב דהיינו הארבעה ועשרים (כלומר, כ"ד כתבי הקודש). שליש – במשנה, דהיינו תורה שבעל פה, ופירושי תורה שבכתב בכלל זה. שליש – בתלמוד. דהיינו, שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו, ויוציא דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וידון במדות שהתורה נדרשת בהם, עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה, דברים שלמד מפי השמועה.

כלומר, הלימוד אמור להיות בתנ"ך, במשנה ובגמרא.

נתרגם את הדברים לרמה המעשית:

החלק הראשון – התנ"ך.

התנ"ך מהוה את הבסיס היהודי, התורני. מוטל עלינו ללמוד את חמשה חומשי תורה, במבט בוחן ובוגר. רוב האנשים נשארים לנצח בהיכרות הראשונית שלהם עם סיפורי התורה באותה רמה שבה הם שמעו אותם לראשונה: רמה של סיפורי גן.

צריך ללמוד את החומש מהתחלה, במחשבה מעמיקה. עם פירושי הראשונים, כמו הרמב"ן, הספורנו, ועוד. יש מקום להציע ללמוד עם פירושו של הרש"ר הירש. אמנם פירוש מהפכן, אבל הוא בונה ומעשיר, ומרומם את כל המבט על היהדות. מי שמנסה לעשות זאת – מציץ ונפגע. זה עולם מלא ומרתק שלרוב האנשים פשוט אין מושגים בו.

זכורני שכבחור צעיר ניסיתי ללמוד פעם לפני פסח חומש עם רמב"ן בפרשת שמות בהסתכלות מחודשת, במבט מציאותי. הזכרתי לעצמי שפרעה היה דמות מציאותית מן העולם הזה, פיתום ורעמסס הם שני מקומות קיימים, ובני ישראל היו אנשים עם שתי רגלים על הקרקע, אותה קרקע שאנחנו דורכים עליה, ונמצאת לא הרחק מכאן. הייתי המום מהגילויים ברמב"ן ובראשונים. גיליתי שם תמונה שונה לגמרי על שעבוד מצרים ממה שחשבתי עד אז. ומי שמתעניין – מוזמן להתנסות בעצמו...

הלימוד בפסוקים, ביסודיות ובהתמקדות בפשט, נותן היכרות חדשה עם הקב"ה ועם התורה והמצוות.

לימוד נביאים וכתובים נותן היכרות עם ההיסטוריה של עם ישראל, הוא מעצים את ההכרה בכך שאנחנו עם ה', הוא ממחיש את המציאות של שכר ועונש, ועוד הרבה יסודות חשובים.

זה חלק אחד בלימוד התורה. ניתן לקרוא לו "השקפה יהודית", כי יסודות ההשקפה נמצאים לפני הכל בספר הספרים שלנו. אי אפשר להסתפק בחצאי משפטים הזכורים לנו משיחות המשגיח בישיבה ולבנות על כך את כל הסתכלותנו על היהדות. התנ"ך הוא הבסיס לכל.

הקב"ה שלח את הנביאים להורות לנו את הדרך, וכל נבואה שנכתבה לדורות נצרכה לדורות בכדי ללמוד ממנה. אמנם צריך להיזהר בלימוד, להיות צמוד לראשונים או לרבותינו האחרונים שעל הדף: רש"י, רד"ק, מלבי"ם, ולא ללמוד באופן עצמאי נטול כיוון. אבל עם היצמדות לראשונים ולאחרונים – זהו לימוד הכרחי לבניית השקפת עולם יהודית.

החלק השני הוא – משנה.

בגמרא בהרבה מקומות מבואר, שבזמנם המשנה היוותה את פסקי ההלכות, והגמרא היוותה את חלק ההבנה של הדברים ולימוד שרשיהם וטעמיהם. כלומר, המצוה ללמוד משנה היא בעצם – ללמוד את פסקי ההלכות. כי לימוד הגמרא לא מספיק. לימוד הגמרא הוא לימוד הבנת הדברים ושרשי הענינים, אבל יש צורך להתמקד בפסקי ההלכות עצמם.

הרעיון בדברים הוא פשוט: ללימוד התורה יש שתי מטרות. המטרה הראשונה הפשוטה היא - לדעת מה לעשות. לשם כך יש ללמוד את פסקי ההלכות המעשיים. המטרה העמוקה יותר היא להבין את שורש הדברים ולהתחבר אליהם מן העומק. לשם כך יש ללמוד את השתלשלות הדברים, כיצד ההלכה נבנית מן הגמרא, מי ומי החולקים ומה טעמיהם.

בחלק הלימוד המעשי, זכה דורנו שמלבד הספר היסודי משנה ברורה התחברו הרבה ספרי הלכה נפלאים, ומי שהוגה בהם בקביעות נעשה תלמיד חכם ברמה המעשית. וחוץ מעצם הדבר שבאמת הלימוד הזה קודם לכל הלימודים האחרים למי שאין עיתותיו בידו (עי' מ"ב סי' קנ"ה סק"ט), הוא גם נותן סיפוק עצום, וגם נותן לאשה הרבה נחת וגאווה בבעלה. כי חבל מאוד שאשה מרגישה שבעלה נחות ממנה או אפילו שוה ערך לה בתחום התורני. אשה מעדיפה שבעלה יהיה הפוסק בביתה ולא ישלח אותה לרב.

חשוב מאוד לדעת הלכה, להיות הפוסק בבית.

משנה ברורה זה ספר קשה בזמננו, ולא מתאים לכל אחד. ובפרט שהוא התחבר כפירוש על שולחן ערוך ולא כספר בפני עצמו. מי שמרגיש שזה לא מתאים לו, והוא רוצה להגיע למסקנות ברורות וחותכות, מומלץ לו להשתמש בספרי מחברי זמננו, כמובן רק אלו המיוסדים על הש"ס והפוסקים ולא מתבססים בעיקר על ליקוט שמועות.

דוגמאות לספרי הלכה מעשיים ובהירים: "אורחות שבת" או "שמירת שבת כהלכתה" לנוהגים כפסקי הרבנים האשכנזים להלכות שבת, "ילקוט יוסף" לנוהגים כפסקי מרן הגר"ע יוסף, "וזאת הברכה" להלכות ברכות, "אישי ישראל" להלכות קריאת שמע ותפילה, "מראה כהן" להלכות נדה, "שערי תורת הבית" להלכות המעשיות של יורה דעה כמו בשר בחלב, ריבית, טבילת כלים, וכדומה.

החלק השלישי בלימוד התורה הוא הגמרא.

כאמור, המטרה של הלימוד היא לא רק לעשות אלא גם להבין את רצון ה'. זו אולי הסיבה שהתורה ניתנה באופן כזה שאין בה דברים חתוכים וחד משמעיים כמו במתמטיקה. כי ללימוד מתימטיקה אי אפשר להתחבר עם האישיות הפנימית והפן האישי. הנתונים הם נתונים. אבל בלימוד התורה זה לא כך. כל ההלכה בנויה הרבה על הבנת הלב, על סברא, על סגנון אישי. וזו הסיבה שבכל פרט יש כל כך הרבה חילוקי דיעות.

התורה היא לא ספר חוקים יבש. היא משהו חי ודינמי, המשתנה מאדם לאדם, ומתחבר להיות חלק ממנו.

את זה אנחנו אמורים לעשות בלימוד הגמרא: להגיע בעצמנו אל שרשי ההלכה, הלוא הוא התלמוד בבלי, להבינו כראוי, ולהתחבר למצוות ה' בשכל האישי שלנו.

כיצד ללמוד גמרא? אין בזה תשובה אחידה, כל אחד בדרך שלו. נקודת המוצא צריכה להיות שמטרת הלימוד היא להגיע לידיעה נרחבת בש"ס, ובבהירות מקסימלית. באופן אישי הייתי מציע ללמוד בגמרות של שוטנשטיין. הבהירות שם היא עצומה, וההערות בשוליים שופכות אור על הנלמד, ועל שיטות הראשונים בכל סוגיה על קצה המזלג.

ניתן להציע עוד, להתמקד במסכתות הנוגעות למעשה: ברכות, שבת (חוץ מפרק ראשון, ושמיני עד אחד עשר), כל סדר מועד חוץ מראש השנה יומא וחגיגה, נדרים, בבבא מציעא - איזהו נשך, השוכר את האומנין, ומסכתות חולין ונדה. בכל סוגיה להציץ בשולחן ערוך ובאר היטב ולקבל קצת את יסודות ההלכה.

כמובן מדובר בהצעה בלבד. העיקרון הוא שלימוד התורה הוא דבר שאמור להגיע מהיוזמה האישית של כל אדם. בהסתכלות מחדש על ארון הספרים ובמחשבה לאיזה לימוד האדם נמשך, תתגלנה ההעדפות, והמקום לביטוי אישי בנושא.

ויש להוסיף כמה מילים על חשיבותו של הלימוד כשלעצמו.

לימוד תורה לשמה הוא ערוץ של קשר עם הקב"ה. בלי לימוד התורה הקשר עם הקב"ה מתנתק, וגם אם ממשיכים לשמור את ההלכות מתוך הרגל, הכל נהיה חיצוני וחסר ערך (לאשה יש ערוץ של קשר אחר, דרך התפילות והרגש. גם אצל הגברים יש את הקשר הזה, אבל עיקר הקשר עובר דרך השכל).

הדברים אמורים אצל כל יהודי, ואצל מי שעובד לפרנסתו ולא נמצא בכולל, זה חשוב פי כמה.

כי כשנמצאים כל הזמן בכולל או בישיבה לא מרגישים איך זה בלי לימוד, כי גם מי שלא לומד כמעט כלום, מרגיש שהוא בעיקרון לומד. נכון שמבחינה רוחנית זה לא נותן לו כלום, אבל לפחות בהרגשה שלו הוא מרגיש מחובר לתורה.

וכפי האמרה האירונית: אברך מאחר לכולל אחר הצהרים. השעה כבר חמש והוא עוד בבית. הוא מרגיש קצת לא טוב עם עצמו עם האיחור הזה, מתקשר לחבר שלו שנמצא כבר בכולל ומבקש ממנו: "עשה לי טובה, פתח את הגמרא שלי על הסטנדר, אני מגיע עוד מעט". הידיד עונה: "מה קרה, למה אתה בלחץ, הראש כולל עוד לא הגיע!" מגיב הראשון: "נכון, אבל מה עם הריבונו של עולם?"...

כל בחור או אברך, גם אם הוא לא לומד, הוא מרגיש שלפחות "הגמרא שלו פתוחה". זה נותן לו משהו, ולמרבה הצער לפעמים זה מרדים אותו מהתחושה שבאמת צריך ללמוד. אבל האיש העובד, שבאמת לא מגיע לבית המדרש, וגם "הגמרא שלו סגורה", אמור להרגיש את הצורך הזה ביתר שאת. בלי ללמוד חסר בכל הצורה של יהודי. יהודי שמחובר ללימוד, אפילו רק זמן קצר ביום, הוא יהודי אחר לגמרי. אי אפשר לדלג על זה.

כפי שהגדרנו קודם, קביעות העתים לתורה חשובה וחיונית בעיקר מהסיבה הפשוטה שהיא היסוד לשמירה על דרגה רוחנית. בלעדיה האדם מתרחק בתוך תוכו מהדת, גם אם הוא ממשיך לשמור הכל מתוך הרגל. אבל מלבד הסיבה הזו, הצורך בקביעות עתים הוא חיוני גם בשביל האשה והילדים.

התפקיד המוטל על ראש המשפחה הוא לעצב את הבית שלו להיות בית תורני. כאשר הוא תורני זה מרומם את כולם. אנחנו כגברים, לא יודעים כיצד אנחנו נראים מהצד בעיני משפחתנו, בעיני נשותינו ובעיני ילדינו. הדמות שלנו תופסת מקום הרבה יותר גדול ממה שאנחנו חושבים.

ניתן להמליץ על כל ראש משפחה את הפסוק: "הלוא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" (שמואל א' ט"ו י"ז). אנחנו משמשים בבית כדמות הסמכותית, הרצינית, שמהוה מדד לערכים ולחשיבות של דברים. גם אם לפעמים האשה צדיקה יותר, ולפעמים אולי גם חכמה יותר, מכל מקום המעמד של הגבר כראש המשפחה עומד על מכונו, וכולם מצפים ממנו להקרין תוכן.

כאשר האשה רואה שהבעל מקדיש חלק מהיום למילוי חובה רוחנית, זה מרומם אותה. היא מרגישה את ערך התורה, והיא מעריכה את בעלה שמביא לבית את הרמה הרוחנית. גם לחינוך הילדים זה חשוב מאוד, שיראו שהתורה היא ערך עליון, ושהיא חשובה לאבא ולאמא, וממילא הם ירצו ללמוד אותה ולקיימה גם כן.