כתבות מגזין
סאבלימינל בראיון מיוחד: "השבת היא החמצן שלי; התחזקות? מאמין ומקווה שזה יקרה"
בריאיון אישי לאתר הידברות מספר קובי שמעוני על הקשר העמוק שלו ליהדות, על השיטה ההרסנית בה מנסים להדביק אותנו למסכים, ומדוע הוא מחובר דווקא למשה רבנו
- אבנר שאקי
- פורסם כ"ו טבת התשע"ז
סאבלימינל (צילום: יח"צ)
עולם התקשורת הנוכחי, זאת יודע כל מי שמתמצא בתחום, הוא מהיר ושטחי מאי פעם. אם פעם היה מקובל לומר שהמקסימום שניתן לעשות עם עיתונים מאמש זה לעטוף דגים, אז היום כבר אומרים שמהדורת החדשות של הבוקר נחשבת בערב לפרה-היסטוריה. יש לעניין זה כמה וכמה סיבות, ובראשן מפלצת האינטרנט המבקשת לטרוף בזריזותה את הכל, אך נניח כעת לסיבות הללו.
על כל פנים, אחת ההשפעות הנובעות ממהירותה ורדידותה היחסית של התקשורת העכשווית, היא קיומם של ראיונות רבים בטלפון במקרה הטוב, ובדואר אלקטרוני במקרה הגרוע. לצערם של רבים, ראיונות הנעשים פנים אל פנים הופכים נדירים יותר ויותר. עם זאת, כשעלתה ההצעה לראיין להידברות את קובי שמעוני, הידוע יותר בכינויו סאבלימינל, אחד הזמרים המצליחים בישראל, המחובר למסורת ישראל מגיל צעיר ביותר, השואף להתקרב לתורת ישראל עוד ועוד – גם בימים אלה ממש, ביקשתי לפגוש אותו פנים אל פנים. תחושתי הייתה שככל שמתקרבים אליו עוד ועוד, יורדות השכבות החיצוניות, ומתגלים הרבדים העמוקים והיפים יותר שלו. כה שמחתי לגלות - שתקוותי לא נכזבה.
"היהדות היא חלק מהאלמנטים הכי בסיסיים שמרכיבים אותי", אומר שמעוני בפתיחת שיחתנו. "אנשים שואלים אותי אם התחזקתי, ואני לא מבין על מה הם מדברים. אני כבר חזק. אני לגמרי יהודי מסורתי גאה. ובתוך כל זאת, יש גם את האלמנט של המזרחי. ממש לא מהמקום העדתי, אלא מהמקום שמגדיר את התרבות שלי, שמאפיין את המוזיקה שממנה אני מגיע. אנחנו במקור פרסים משהדים. המשהדים זו קהילה אדוקה מאד שאנשיה חיו כאנוסים באיראן. בתוך הבתים הם חיו כיהודים שומרי מצוות לכל דבר, אך כלפי חוץ 'שחקו אותה' מוסלמים.
"מדובר בקבוצה גדולה של אנשים, שכולנו משפחה בעצם. המשהדים מפוזרים בכל העולם. בהודו, באיטליה, בארה"ב, בגרמניה. זו קהילה של אנשים עדינים וטובים מאד. לאט לאט, כשהצליחו לברוח מאיראן, חוץ ממי שהגיע לישראל, שזכה להגיע לארץ הקודש, הרבה אנשים התפזרו ברחבי העולם, וכיום הם אנשים עשירים ומוצלחים מאד. רוב האנשים לא יודעים זאת, אבל אנשי הקהילה המשהדית עושים המון חסד, והרבה מאד דברים נתרמו על ידי יהדות משהד".
בוא נחזור להתחלה. מהם הזכרונות המוקדמים ביותר שלך, הקשורים ליהדות?
"אני חושב שאלו הצלילים מבית הכנסת, בית הכנסת של המשהדים בגבעתיים, שסבא שלי התפלל בו. אני נזכר בצלילים האלו, ומתמלא בתענוג. לצערי, כשהייתי ילד, גרנו כבר בתל אביב, ולא ליד בית הכנסת וכל שאר המשפחה. אני הבן הקטן בבית, בן הזקונים. כשאחותי הגדולה נולדה, למשפחה שלי לא היה כלום. כשאחי נולד כבר היה קצת יותר, אבא שלי בדיוק התחיל להתבסס מבחינה כלכלית. הוא עבד בליטוש יהלומים, והקים מפעל משל עצמו. עד אז הם גרו באזור בית הכנסת.
"כשנולדתי, בדיוק עברנו לתל אביב, לשיכון דן, אבל נשארנו כמו שאנחנו. אני חושב שאחת מהסיבות לכך היא שעדיין היינו באים הרבה לאן ששאר המשפחה שלי הייתה, בגבעתיים, איפה שספגתי את הצלילים. אלה מנגינות ייחודית מאד, אגב, המנגינות של המשהדים. אמנם אני, ביצירה האישית שלי, פחות התעסקתי עם טקסטים מהמקורות, אבל את המוזיקה שמזכירה לי את בית הכנסת אני משלב בהמון מהיצירות שלי.
ומה אתה מרגיש היום כלפי בית הכנסת מילדותך?
"היום זה חסר לי מאד מאד. בתקופה האחרונה אני ממש מרגיש שאני לא מוצא את עצמי. אני גר בשכונת נווה שרת בתל אביב, וזו שכונה שכולה נבנית עכשיו, ואני לא מוצא בה את עצמי כי אני לא מוצא את בית הכנסת שירגיע את הגעגוע לבית הכנסת של סבא שלי. הכל מרגיש לי כאן אחרת. אני ממש מחפש את זה. זה נוגע במקום רגשי מאד אצלי. לפני חמש שנים, עם הולדת בני אור, החיים שלי התהפכו, וזה גם, כמובן, קשור לדברים הללו, ולמקום של המסורת בחיי. אנחנו משמרים פה משהו עצום מאב לבן, מדור לדור".
חי משבת לשבת
באופן בו סאבלימינל מתאר את ילדותו, בצל בית הכנסת של סבו ושל הוריו, אפשר לדעת כמעט בוודאות שהכבוד והיראה לדור המבוגר, ובמיוחד להורים, תופס בחייו מקום חשוב ומיוחד. כששאלתי אותו על עניין זה, הוא שש לענות כמוצא שלל רב. "כבד את אביך ואת אמך זה הכי חשוב בעיני", הוא אמר. "ובכלל, לכבד אנשים מבוגרים. וההורים של כל אחד צריכים להיות לו המבוגרים הכי חשובים בעולם. בעולם מתוקן זה הדבר הכי חשוב. אני קיבלתי המון מהורי. אני שומר שבת ברמה שלימדו אותי בבית, ואני מפריד בשר וחלב כמו שהפרדנו בבית, ואנחנו גם חוגגים את כל החגים כמובן. ומתוך כל החגים, אני אוהב את חנוכה במיוחד. ממש אוהב אותו. השנה, לדוגמא, חצי מהחג לא הייתי בבית בערבים, וזה ממש ממש כאב לי. ובכלל, אני עובד המון. אתמול, למשל, עד ארבע בבוקר הייתי באולפן. וזה די שגרתי ככה לאחרונה. ועם כל זה – בדרך כלל הפגישה הראשונה שלי היא בתשע בבוקר".
נשמע בהחלט לא פשוט. אני מניח שהשבת, תודה לאל שיש אותה, היא המפלט שלך מכל זה.
"אתה לא מבין עד כמה. השבת זה החמצן שלי. אני מרגיש שכל השבוע אני מתחת למים, טובע בעיסוקים שלי. אני ממש חי משבת לשבת. כל השאר נמחק לי מהזיכרון. נשארות לי רק השבתות. שבת זה קודש. להיות עם האישה והילדים. אני כמובן לא מדליק אש בשבת, אנחנו שמים פלטה. אשתי אמנם באה מבית פחות מסורתי, אבל בגללי היא שומרת יותר. ומעניין לראות שגם היא עברה שינוי עם הזמן. היא מאמינה מאד, רוחנית מאד, והיא גם מקרבת אותי מאד לדת. אני יכול להגיד למשל שלצערי, אני לא מניח תפילין כל בוקר, ודווקא היא מנסה מאד לשכנע אותי לעשות את זה. אני הייתי שמח מאד להצליח. מאמין ומקווה שזה יקרה".
קובי שמעוני (צילום: גיא גלעד)
לאחר ששוחחנו על כמה וכמה דברים חשובים, הרגשתי מוכן לעבור לשלב הבא. הרגשתי מוכן לדבר על הדבר האמיתי. על אלוקים. על אופן בו הוא משפיע על היום-יום. על המחשבות הפנימיות והפעולות החיצוניות הבאות בעקבותיהן. או במילים אחרות – לדבר על החיים עצמם. כעת, בנושא זה, שמעוני מנסה למצוא את המילים המדויקות ביותר, ותוך כמה שניות יורה הוא אותן לחלל האוויר: "אני מאמין שאם אתה מספיק מחובר – אתה יכול לעצום את העניינים ולדבר איתו. ואני משתדל לעשות את זה כמה שיותר.
"אני ממש מאמין באלוקים, ואני מחנך את הילדים שלי למסורת שאני גדלתי עליה. אמנם לא תמיד אני מסכים או מבין את הדברים, אבל אני עדיין מקפיד לקיים אותם. אני תמיד בגישה שאם אבות אבותי היו צריכים להילחם על זה, והמשפחות שלהם נרצחו בגלל זה, אז אני לא אהיה החוליה החלשה, החוליה שתשבור את זה. אני גם חצי טוניסאי. אנשים לא יודעים בכלל שהיו מחנות השמדה בטוניס. הדברים האלה קרובים מאד ללבי".
ובאילו אופנים, חוץ מאלה שתיארת עד כה, זה בא לידי ביטוי?
"אני רואה את עצמי כמו לוחם. אני רואה את עצמי כמו אור גדול. ואם אני צריך לצבוע את עצמי בשחור ולהתלכלך בשביל להילחם בשביל הטוב – אני לגמרי אעשה את זה. הרבה פעמים בחיי הסתכלתי על עצמי כמו אחד שגדל בשכונה טובה, אך עם זאת – הייתה לי ילדות לא פשוטה".
אלאור אזריה, משה רבינו ומגן דוד מחתרתי
לצד המידע המעניין והעשיר ששמעוני חלק עמי בנושאי היהדות, הנחתי, ובצדק, שיהיה לו המון מה לומר על סוגיות חמות שונות המעסיקות את הציבור. סאבלימינל ידוע זה שנים רבות כאדם בעל תפיסת עולם יציבה ומגובשת, שאיננו חושש לאומרה גם כשהיא לא מקובלת. מטבע הדברים, הסוגיה הראשונה אודותיה רציתי לשוחח איתו היא פרשת אלאור אזריה, החייל מחברון, שסחף מדינה שלמה לעסוק בהיבטים המוסריים של מעשיו. "אני חושב שכל חייל שלנו צריך לקבל גב, נקודה", אומר סאבלימינל. "זה משפט המפתח שלי בנושא, וזה קו אדום מבחינתי.
"חייל שלנו שטעה, צריך לקבל עונש במסגרת הצבאית – לטפל בו, ולגמור עם זה. בטח שלא לעשות חגיגה ממנו. אנחנו צריכים לשמור על החיילים שלנו. ואם זה לא דמוקרטי, אז שלא נהיה דמוקרטיים. צריך שכל אמא תדע שהבן שלה מוגן על ידי האנשים הכי חזקים במדינה. יש גם חיילים שלנו שעשו טעות והרגו חיילים שלנו. צה"ל יודע איך לטפל במצבים מורכבים. גם אלאור טעה. אז כמו שמתמודדים עם המצבים האלה, צריך לדעת להתמודד גם עם אלה, ולא צריך להרים את זה להנחתה, ולעשות בלאגן בכל העולם. כי מעבר לכל, זה פוגע במדינת ישראל. בתקשורת הזרה לא יגידו את האמת, אלא יהפכו את זה בסוף לרעתנו, כמו שהיה באמת. בסוף אנחנו תמיד מפסידים כשעושים חגיגה תקשורתית ממקרים כאלה. מפסידים מכל הבחינות".
אלאור אזריה (צילום: פלאש 90)
ומה דעתך על הוויכוחים המרים שהיו על כך בפייסבוק, ובכלל, על כל המחלוקות הקשות שיש בעם ישראל?
"אני חושב שמי שמייצר את ההתלהמות הזו, ומי שנהנה להעצים אותה, זו התקשורת. כי אם אתה מראה כמעט כל הזמן את הרע, ואת מה שקשה, ואתה זורק שמן למדורה, ואתה דוחף לאנשים רק רע כל היום, אז זה מה שנכנס אליהם, וזה מה שבסוף יוצא מהם. ואם, מצד שני, היו מראים את הטוב, ועוסקים בטוב, אז אנשים היו נבנים וניזונים מטוב. הבעיה היא שיש בעלי אינטרס, בעיקר בעלי העסקים שמפרסמים, ובעלי גופי התקשורת שמתפרנסים מהם, שרוצים אותנו דבוקים למסך. ורוע, מה לעשות, מדביק אנשים למסך. המסך של הטלוויזיה או של הטלפון, זה לא משנה".
בשיריך אתה משלב לא מעט את המוזיקה המזרחית. מה דעתך על אלו שמבקרים את רדידותה?
"שירים מטופשים יש בכל הז'אנרים. גם ברוק, גם בהיפ-הופ, וגם במזרחית יש שירים מטופשים. מצד שני, גם יוצרים אינטליגנטיים יש גם בכל הז'אנרים. הכוכב הגדול של השנים האחרונות הוא המוזיקה המזרחית, ולכן קל לבוא ולתפוס את הטקסט הרדוד בשיר מסוים, ולהשחיר עם זה ז'אנר שלם. לצד זאת, יש קונצרטים ואנדלוסית והמון איכות בז'אנר הזה. חוץ מזה, יש המון כוחות בשוק שרוצים שהכוח יעבור מהמוזיקה המזרחית למקום אחר".
אם כבר אנחנו בעולם המוזיקלי, אז איך אתה יכול להסביר את זה שאתה מגיע ממוזיקת מחאה - ובעצם משמיע את הקול של המיינסטרים?
"אני חושב שאין לי על מה להתנצל בעניין הזה. להיפך, אני צריך לקבל על זה פרס. זה ממש לא היה המיינסטרים לפני שעשיתי את זה. לפני שהתחלתי, זה לא היה מדליק להיות ציוני, להיות מסורתי. היה בעיקר רוק, והמון לועזי. אני עשיתי מהפך. סובבתי מדינה שלמה לכיוון שלי. גם בזכותי, נהיה הרבה יותר כבוד ליהדות. אנשים התחילו ללכת עם מגן דוד. המוזיקה המזרחית קיבלה הרבה יותר כבוד. וכיום היפ-הופ היא המוזיקה המובילה, וגם בכך, כמובן, יש לי מניות".
לפני סיום, תמיד טוב לחזור אל המקורות. אל הנשמה. לאורך כל הריאיון, בו סאבלימינל דיבר על החיבור שלו ליהדות מזוויות שונות, סקרן אותי לדעת האם יש איזו דמות תנ"כית שהוא מתחבר אליה במיוחד. עם זאת, לא שיערתי בנפשי ששאלה זו תיגע בעניין כה רגיש בחייו ובנפשו. "תמיד הרגשתי חיבור למשה רבנו, וקשה לי להסביר את זה. אני מחובר מאד למשה, לדמות שלו ולמסע שלו, וכואב לי שהוא לא זכה להיכנס לארץ. אני אוהב מאד את הדמות של משה. היא דמות מורכבת. יש הרבה כאב שם, הרבה אכזבה. היו תקופות שגם אני הרגשתי את התחושות האלה, וכנראה שלכן אני מרגיש את החיבור הגדול הזה אליו.
"משה רצה לעשות רק טוב. והרבה פעמים הוא קיבל סכין בגב מאנשים שהוא רצה לעזור להם. בסוף הוא גם נענש על זה. בחיים שלי הרגשתי דומה מאד. מבלי להרחיב מדי, היו אמנים שנתתי להם המון, עזרתי להם, ואני כבר לא מדבר על הכסף שהשקעתי בהם בטירוף, ולאחר שסיימנו לעבוד יחד, חלק מהם המציאו סיפורים הזויים. וזה ממש פצע לי את הלב. לכן, מהסיבה הזו, אני מזדהה מאד עם משה רבנו, ויכול לחוש את הכאב שהוא בוודאי חווה".