מכובדות עצמית

אחת העבודות הרוחניות הגדולות של המבקש לבנות ולעצב את אישיותו, היא ההכרה הפנימית במכובדות עצמו מתוך ענוה נכונה.[1] שכן כל זמן שלא יכיר בערך עצמו כנזר הבריאה, ובמשקל הרב שיש לכל פעולה מפעולותיו החיוביות או השליליות במימד הרוחני וממילא בעולם הגשמי, עלול הוא להגיע לשפל בל יתואר בכל תחומי החיים, מבלי להבין ולדעת עד כמה הוא ירד והיכן הוא נמצא. בנוסף, אדם זה גם יהיה חסר מוטיבציה לפעול ולעשות את הטוב והנכון והמועיל לו ולעולם, מתוך תחושה בלתי נכונה של חוסר מסוגלות ואפילו דכדוך פנימי, בבחינת הכתוב:[2] "וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ".

עם זאת, עליו להיזהר ולהישמר לבל ייסחף במחשבת ערך וכבוד עצמו, עד שיגיע חלילה לרדיפה אחר הכבוד. שהרי על רדיפת הכבוד אמרו חז"ל:[3] "הקנאה והתאוה והכבוד, מוציאין את האדם מן העולם". ואחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם הוא "המתרחק מן הכבוד".[4]אלא ינקוט לעצמו כדרך חיים את מידת הענוה, יחד עם הכרת ערך עצמו במידה הראויה, כמבואר להלן.

במשנה עומדים חז"ל על השאלה מפני מה נברא אדם הראשון יחידי, ולא כעצים ודשאים וכל בעלי החיים אשר נבראו בהם כמה פרטים מכל מין ומין? ותשובתם יסודית מאד לאלף בינה לכל אדם, בדבר גדלותו וערכו בפני עצמו. הנה לשון המשנה:[5]

"לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא [שהרי מאדם אחד, אדם הראשון, יצאו כל בני האדם שבעולם. וכך יכול היה לצאת עולם מלא מהאדם שאיבד]. וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא; ומפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך [שהרי אב אחד לכולנו, הלא הוא אדם הראשון]; ושלא יהו מינין [הכופרים] אומרים הרבה רשויות בשמים [אלא אדם אחד היה ונברא על ידי אל אחד]; ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".

ועוד מובא במדרש:[6]

"תחילה היה מדבר בלשון יחיד. שנאמר:[7] ´וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה´ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ´. מלמד שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר: בשבילי נברא העולם, ולי ניתנה התורה!".

כלומר, אל לו לאדם לחוש כי רק פרט אחד מתוך רבים הוא, ללא שום משמעות הייחודית לו. אלא יידע שהעולם איתו או בלעדיו אינו אותו עולם! שכן לאורך כל ימי חייו, בתקופה ההיסטורית אליה הוא נשלח בהשגחה פרטית לחיות בעולם, הוא חלק נכבד ובלתי נפרד מהמנגנון הכללי של הבריאה עם ייעוד תועלתי הייחודי לו.

לכן כל אדם נברא שונה במראהו מהאחרים, כדי שיזכור תמיד כי יש לו ייחודיות וייעוד מסויים שאיש בעולם לא יוכל לעשותו במקומו. ואין שום הבדל לעניין זה אם מדובר באדם בריא או חולה, יפה תואר או מכוער, שלם או בעל מום, בעל נפש בריאה או פגועה. לכל אחד ואחד יש תפקיד רוחני בעולם, וכל מעשה טוב שהוא עושה או ייסורים שהוא עובר, מביאים אותו ואת כל העולם עמו לתיקונו ולשלמותו.

²

תורת הקבלה מלמדת כי דברים אלה מתעצמים שבעתיים כאשר מדובר במי שיש לו נשמת יהודי (מעצם היותו משושלת מקבלי התורה בסיני - זרע אברהם יצחק ויעקב בחירי ה´, או שהוא מהמצטרפים ליהדות על ידי גיור כהלכה היוצר שינוי מהותי בנשמת האדם), אשר כל פעולה הנעשית על ידה הינה בעלת משקל רב בעולמות רוחניים עליונים.[8] ואכן, ישנן מצוות שנועדו - בין השאר - להזכיר ליהודי את יוקרתו בעיני הבורא ולהחדיר בו את מעלתו, כדי שחובתו לנהוג כראוי לבן מלך תעמוד תמיד לנגד עיניו. למשל, אחת ממצוות התורה היא שלא שלא לשבור עצם בליל פסח, בעת האכילה מבשר הפסח. ככתוב:[9] "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ". בביאור טעם מצוה זו כתב ספר החינוך:[10] "וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשוברם ככלבים. לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון [והמחשבה] שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם".

 

חכמי תורת הקבלה מדגישים בדבריהם כי לכל מעשה שהאדם עושה ולכל דיבור שמדבר, ואפילו לכל  מחשבת מצוה או עבירה שחושב ומהרהר בה, ישנה השפעה על עצמו ועל סביבתו ואפילו על העולמות הרוחניים העליונים. הנה דברי ספר "נפש החיים" (בעיבוד לשוני קל):[11] "וכמו שחיבור וקיום נשמת האדם בגופו הוא על ידי אכילה ושתיה, ובלתם תיפרד ותסתלק מהגוף, כן חיבור עצמותו יתברך אל העולמות [שהם בבחינת אדם גדול], כדי להעמידם ולקיימם, גזר רצונו יתברך שיהא תלוי בעסק התורה ומעשי המצוות ועבודת התפילה של עם סגולה". וכתב עוד:[12] "וכשם שמאכל הגוף, כאשר אינו טוב לגוף, אינו זן וסועד את הגוף, אלא נהפך בתוכו לפסולת וזוהמה וגם הוא מתיש ומחליש את כל הגוף, ולפעמים יחלה מזה כל הגוף, כך המעשים שאינם טובים ורצויים חס ושלום, המה נהפכים בתוך העולמות הרוחניים לפסולת ולכלוך רוחני, וזהו התגברות כוחות הטומאה והקליפות". והוסיף: "ועתה תחזה ותבין מה רב עוצם צורך עבודתנו הקדושה בכללותה, לעצם קיום העולמות ולמשוך ולהשפיע בתוכם ברכה ותוספת קדושה מצד התחברות עצמותו יתברך אליהם. וראוי לכל איש מעם הקודש, לצרף את המחשבה הנכונה וטוהר הכוונה הרצויה בעת לימוד התורה ומעשי המצוות, ובכך להזרים ולהוסיף אור חדש בכל העולמות הרוחניים. ובפרט בעת עומדו להתפלל לפניו יתברך, אשר התפילה בשעה המיוחדת לכל תפילה, היא עיקר המזון לעולמות כולם ולנפש האדם עצמו".

המבין את משמעות הכח האדיר שניתן בידו, לקיים ולהחיות את העולמות הרוחניים (וממילא את העולם הגשמי התלוי בהם) באמצעות מעשיו ודיבוריו הטובים, או חלילה להזיק ולקלקל במימדים עליונים אלה באמצעות השפעתן השלילית של מעשיו ודיבוריו הפגומים, לא יחטא בקלות בדיבור או במעשה. שהרי בכך הוא מוזיל את עצמו ומזיק לכל סביבתו ועולמו. אלא אדרבה, יתייחס למכובדות עצמו מתוך רצינות מליאה, וייקר את מעלתו מתוך ענוות אמת. ועל ידי כך ישקול מעתה כל מעשה לפני שיוציאו לפועל וכל דיבור בטרם ייאמר, ואף ישתדל כמיטב יכולתו שגם כוונותיו ומחשבותיו במעשיו הטובים תהיינה טהורות ככל שניתן, עד הגיעו לשלימות הרוחנית הראויה.

ומעת שיבין את משמעות מכובדות עצמו בעיני בוראו, מתוך היכולת האדירה שהפקיד בידו, יבין גם את משמעות מכובדות האדם בכלל, וייקל לו למתבונן בכך לכבד גם את הזולת כראוי למעלתו, באשר הוא אדם.