דבר תורה לפרשת וארא: כשהאינדיאנים קבלו במתנה זוג פנסים וצופר

"הצלחתי לסגור תיק שהיה פתוח עשרים שנה", מבשר סטאז'ר צעיר למנהל משרד עורכי הדין היוקרתי, שהיה גם אביו.

עורך הדין האב, נענע בראשו במורת רוח: "אם היית טיפה יותר חכם", העניק לו שיעור לחיים, "יכולת להמשיך להתפרנס מהתיק הזה עוד עשרים שנה"...

* * *

בשורת הגאולה נמסרת מהקב"ה למשה בארבע לשונות של גאולה שכולנו מכירים: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. יחד איתה מגיע המימוש להבטחה האלוקית: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב".

עד עתה הארץ הובטחה לזרעם של האבות הקדושים. כעת, הגיע פירעון השטר האלוקי: "ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'". שימו לב: מתנה היא דבר אחד, וירושה היא דבר אחר. הפסוק נוקט בשניהם יחד: "ונתתי אותה לכם מורשה".

את השאלה מעורר רבי שלום ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים, בספרו "נתיבות שלום", והוא מציין הבדל משמעותי: ירושה, אומר ה"נתיבות שלום", יורש כל בן ביולוגי של האב, אפילו אם הוא אינו נורמלי, וחוץ מכבודכם נקרא לילד בשמו: אפילו אם הוא ילד מפגר. לעומת זאת, מתנה אינה ניתנת לכל אחד, מתנה נותן האב רק למי שהוא אוהב ומעריך.

האבחנה הזו הינה דקה ויפה. אולם ה"נתיבות שלום" מחדד: יבוא אדם ויאמר: תקרא לי מפגר, תקרא לי אהוב; תיתן לי במתנה או תוריש לי בירושה. קיבלתי חלק בארץ? התווית שהדבקת לי - לא מעניינת אותי. העיקר שהקרקע ברשותי...

ברגע שאחרי האחרון, כשכמעט כל הסיכויים לצאת בשלום מהג'ונגל פסו, הם הגיעו. קבוצת ילידים אינדיאנים, שבניגוד לתיאורים היו דווקא חביבים. הם העניקו לו מזון וחיכו שיתאושש, ציידו אותו במפות ובהסבר ושלחו אותו להמשך הטיול.

ג'ימי, המטייל שאבד, הרגיש שהוא צריך לעשות משהו שייטיב איתם. בעזרת אביו המיליונר החליט ג'ימי לקנות רכב שטח יוקרתי, כזה שגם משעולי הג'ונגל לא ימנעו ממנו לעבור ממקום למקום. לאחר לוגיסטיקה מורכבת וארוכה הוא ניצב בקרחת היער עם המתנה הנוצצת וההדורה, נפרד בעיניים דומעות ובלב נרגש ממיטיביו האינדיאנים כשהם עומדים בעיגול סביב הג'יפ.

כמובן שאף אחד לא נוגע בג'יפ לפני שהצ'יף, ראש השבט, מגיע. הצ'יף מחווה קידה, לאחר הוא פותח את הדלת ומתיישב ליד ההגה. הוא נוגע בהגה וכל השבט מתרגש, הגלגלים זזים. איזה יופי.

בטעות הוא לוחץ במרכז ההגה ונחרד לרגע, צפירה קצרה נשמעת. הוא לוחץ שוב וכולם סותמים אוזניים. מהיום יש להם חצוצרה מיוחדת להבריח פולשים. הוא רואה את המפתחות לצד ההגה ומסובב אותם. איזו הפתעה: המתנה מכילה גם פנסים משוכללים, כאלה שלא נכבים גם בגשם.

לאחר שעות ארוכות סיכמו האינדיאנים בשביעות רצון שאין כַּמתנה שקיבלו. יש להם צפצפה, יש להם פנסים, יש להם אפילו מוטות בחזית שנעים מימין לשמאל ומנפנפים לשלום. מה צריך יותר מזה?

המתנה היקרה נשמרה בקפידה. שני שומרים חמושים עמדו בכל רגע נתון לידה, כשכולם מתנדבים לקחת חלק בשמירה על הנכס היקר ביותר של השבט. אלא שביום מן הימים הקסם פג. המצבר נגמר. שלדת המתכת הגדולה סירבה להפעיל את הפנסים, הצפצפה חדלה מלפעול, כך גם "ידיות השלום" סירבו לנוע. בצער רב אם לא ביגון קודר, נאלצו האינדיאנים להיפרד מקופסת המתכת הנהדרת...

חלפו שנתיים וג'ימי התגעגע. הוא בא לבקר כשאיתו אספקה של דלק וחלקי חילוף, הרי בג'ונגל לא ניתן להשיג. לתדהמתו ראה את הרכב נטוש ושמע את קולות האכזבה של החברים מהעבר. הוא מילא דלק, החליף מצבר, ניקה מעט חלודה ובדק מים ושמן. לאחר שתי צפירות ארוכות והפעלת הפנסים, הוא התניע את הרכב בקול תרועה לחרדתם של הילידים, לחץ על הגז ו... נעלם מהמקום עם המתנה...

* * *

ה"נתיבות שלום" מגיח עם תובנה מיוחדת לאחר שפגו ענני האבק שהותיר הרכב: כל ילד זכאי לירושה, אבל ארץ ישראל שניתנת רק מכוח ירושה בלא שהאדם מבין מה היא, הרי היא כצפצפה משוכללת וזוג פנסים בשימוש אינדיאני. אין בהם מיצוי אמיתי של המתנה. בזבוז מוחלט.

ארץ ישראל, על סגולותיה המיוחדות וכוחותיה, ניתנת אך ורק למי שיודע 'להתפרנס' מהמתנה שקיבל, לזה שהוא בתורת בן אהוב היודע להעריך את המתנה היקרה.

ואם יורשה לי לתפוס טרמפ על הג'יפ האינדיאני: גם התורה קרויה "מורשה קהילת יעקב" ואף "לקח טוב נתתי לכם". באיזו בחינה נרצה לזכות?