מדוע לא מלמדים לימודי חול בישיבות? מה רע בכך, בעצם?

שאלה: לאחרונה הוקמו מספר ישיבות המיועדות לציבור החרדי, המשלבות לימודי חול במערכת הלימודים. שמעתי שגדולי הדור מתנגדים לזה, וברצוני לברר את הסוגיה הזו, למרות שהיא בטאבו מוחלט: למה בישיבות לא משלבים לימודים כלליים?

אחדד את השאלה: אני באופן אישי למדתי בחיידר רגיל ואחר כך בישיבות רגילות, וכשיצאתי לשוק העבודה הייתי צריך להתחיל ללמוד לימודים כלליים מאל"ף ממש: אנגלית, מתמטיקה בסיסית, הכל. כל מה שבתי לומדת בכיתה ד' ביסודי. בלי זה לא הייתי מצליח לפרנס את משפחתי כראוי. ואני חייב לומר לך שהייתי צריך לקרוע את עצמי בשביל לקלוט את החומר.

אני רוצה להבין: למה לא נותנים לכל בחור את הכלים לפרנס את משפחתו, אם וכאשר יצטרך לעזוב את הכולל? מה פשר העיקרון המקודש הזה ללמוד בישיבות אך ורק תורה בלי שום תוספות?

ומענין לענין, למה מייעדים את הכוללים לכל המגזר החרדי ולא רק לקבוצה נבחרת? כל אחד מסכים שצריך לומדי תורה בעם ישראל, אבל למה להתעקש על כך שכולם ינסו להיות אברכים?

אני מודע לכך שהמילים האלו הן כמעט ציטוט מדויק של לפיד ושות', אבל אני שואל לא בשביל לקנטר, כמוהו, ולא מתוך הנחה מסומנת מראש. אני רוצה באמת להבין מה הקב"ה רוצה. אשמח מאוד אם תשכנע אותי. 

* * *

בשביל לענות על שאלה זו צריך לברר קודם שאלה אחרת: למה בעצם חשוב כל כך ללמוד תורה.

אינני מתכוין לתשובות הידועות שלומדי התורה מגינים על העולם ושהתורה שקולה כנגד כל המצוות, כי על זה עצמו אני שואל: למה באמת לימוד התורה כל כך חשוב, ולמה הוא מגן על כל העולם? האם התשובה לשאלות אלו היא רק על פי קבלה, או שיש לזה גם הסבר הגיוני?

ואם יאמר האומר: למה לך הסבר הגיוני, כל דבר בחיים צריך להיות הגיוני? תאמין לקדוש ברוך הוא שאומר שככה זה. זה מה שהוא רוצה, וזה בונה את כל העולמות העליונים. לא חייבים להבין כל דבר.

אינני מקבל תשובה זו, כי אנחנו כן זקוקים לתשובה הגיונית. אם אין תשובה הגיונית, הדבר נשאר בידיעה יבשה גרידא ולא בא לידי ביטוי בחיים. אנחנו מצפצפים בפינו על גודל חשיבות לימוד התורה, ולא מאמינים בזאת בעצמנו. וכשאנחנו מגיעים לנקודה בה עלינו להאמין בזאת באמת, אנחנו נופלים.

ואוכיח זאת.

כשאברך נכנס לחדר של פרופסור באופן טבעי הוא מרגיש יראת כבוד. למה? מה פתאום שאברך תלמיד חכם ירגיש יראת כבוד מול רופא? נכון, הוא מלומד ברפואה. אבל אתה הרי מלומד בתורה! אתה יותר מלומד ממנו! הוא אפילו לא יודע מה זה "תא שמע"! למה אתה מרגיש קטן ליד אדם בור? התשובה היא, שלצערנו האברך עצמו לא מאמין במה שהוא עושה. הוא לא מרגיש את הערך של ידיעה בתורה.

הרבה אנשים אינם מבינים מה הערך הגדול של ידיעה בחכמת התורה. לומדי התורה מתמחים בהלכה ובהבנת התורה, אבל אין להם מושג ברפואה, בפסיכולוגיה, ובכל ענפי המדע החיוניים כל כך לחיים תקינים. להרבה אנשים זה מציק, וגורם למחשבה: "נו, מה יוצא לאברכים מזה שהם לומדים כל היום?"

ניקח דוגמה מהחיים: זוג נישא בשעה טובה. הבחור המובחר מגיע אחרי עשר שנות עמל בתורה, והוא יודע נשים נזיקין עם "רייד", מושגים בקדשים, ושלשה חלקים במשנה ברורה. הבחורה לעומתו מגיעה עם – להבדיל - תואר ראשון בפסיכולוגיה, ידע נרחב בדידקטיקה, ועוד כמה דברים שהבעל לא יודע אפילו איך אומרים אותם. נולד להם ילד, ולאחר חמש שנים הוא מפתח בעיות רגשיות ולימודיות. האשה יודעת מה לעשות ולמי לפנות ואפילו איך לאבחן, והבעל לא יודע מאיזה צד מסתכלים על זה. במשנה ברורה אין על זה סימן...

ולא חסרים אנשים שחושבים: "זה מה שהתורה נותנת לנו? מה התועלת בזה?"

כמה שזה מוזר - זו המציאות, שבחור ישיבה או אברך סטנדרטי לא יודע להסביר במילים פשוטות מה בעצם טוב בלהיות תלמיד חכם. מה זה נותן לבן אדם?

אז לכן יש צורך להסביר בהגיון מה הערך של לימוד התורה ומה היא נותנת לחיים.

ויש הסבר הגיוני. הנה.

אנחנו חיים בעולם, שהוא בעצם יצירה מדהימה שכל האנושות עמלה לפענח אותה ולפצח את סודותיה. כל החכמות שבעולם, שנבנו במשך השנים על ידי אנשים מוכשרים שהקדישו לזה את כל חייהם, עוסקות בפענוח העולם והשתדלות להפיק ממנו את המקסימום, על מנת להגיע לחיים יפים ומתוקנים.

יש בעולם הרבה חכמות: דקדוק, אסטרונומיה, מוזיקה, רפואה, ציור, הנדסה, וכו'. החובת הלבבות בהקדמת הספר מחלק את החכמות לשלשה סוגים: הסוג האחד - חכמת הטבע, הסוג השני - חכמת השימוש, והסוג השלישי - החכמה האלוקית.

חכמת הטבע היא מה שמוגדר בזמננו כ"מדע", הכולל את הכרת הטבע על כל מה שהוא כולל – רפואה, כימיה, אסטרונומיה וכדומה. חכמת השימוש היא הכרת ידיעות חשובות לניהול נכון ומוצלח של החיים, כמו מתמטיקה, מוזיקה, כלכלה, וכדומה.

חכמת התורה היא חכמה מזן אחר לגמרי. היא לא עוסקת בידיעה והכרה בעלמא של העולם בו אנו חיים, וגם לא בידיעת אופני ניהול החיים, אלא היא עוסקת בהבנת רצונו העליון של מי שברא את הכל. מה הוא רצה בכל זה, למה הוא ברא את כל זה, ולאן כל זה הולך.

חכמת התורה היא היחידה העוסקת במטרה, ב"למה". כל שאר החכמות עוסקות ב"מה". מה יש בעולם, או איך כדאי לתפעל אותו, אבל לא למה הוא קיים.

התורה לא עוסקת בתחום ההפעלה של העולם, עם כל חשיבותו. תחום זה של ה"מה", אינו התחום הישיר של התורה. התורה עוסקת בתחום ה"למה", העולה בחשיבותו עשרות מונים על תחום ה"מה". הרבה יותר חשוב לדעת למה הלב נוצר, מאשר לדעת כיצד לתחזק אותו. אין שום השוואה בין שני הדיונים.

לעולם יש מטרה אלוקית, שהקב"ה יצר אותה וכתב אותה בספר התורה. הוראות ההדרכה הכתובות בספר הזה מכוונות לחיים הממוקדים במטרה שלשמה נברא העולם. זו מהות הספר, וזו מהות החיים.

"חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים – אל תאמין" (מגילה ז.). כלומר: כיצד להשתמש בעולם – זו חכמה אנושית. אדם חכם יכול להגיע לזה בכוחות עצמו, גם אם הוא גוי. אבל להבין למה העולם נברא, וכיצד להגיע למטרה שבעבורה הוא נברא – זו חכמה אלוקית, זו חכמת התורה. 

ואין שום יחס בין שני הדברים. אמנם, הפעלת המערכת היא חשובה וקריטית, ובלעדיה לא מתחיל כלום, אבל עם כל זאת, היא רק אמצעי בדרך ליעד. ואילו המטרה שאליה העולם צועד ובעבורה הוא נברא, היא מרכז החיים ומרכז העולם, וההצדקה לכל קיומו. זה חול וזה קודש.

כאשר מישהו סובל מבעיה נפשית או לבבית, והוא פונה לאיש מקצוע שיעזור לו, אותו איש מקצוע מטפל בקיום העולם, בהצלת נפשות. התורה נותנת לזה מקום של כבוד גדול מאוד, הצלת נפשות דוחה את כל התורה. אבל כאשר מישהו מתלבט בהלכות מוקצה ופונה לרב שידריך אותו, אותו רב מטפל במטרה שבעבורה קיים האדם הזה. החשיבות של הידע האצור במוחו של הרב היא עצומה לאין ערוך מחשיבות הידע האצור במוחו של הרופא.

כל החכמות עוסקות בלימוד צורת השימוש בעולם והפקת מה שניתן להפיק ממנו, אבל התורה עוסקת במטרה שלשמה העולם קיים: עשיית רצון ה' וניהול החיים על פי הוראותיו. מי שמקדיש את חייו ללימוד התורה - ראשית כל יודע מה הקב"ה רוצה ממנו, ומלבד זאת הוא נעשה אדם קרוב אל ה' ומחובר אל רצונו. לימוד הספר של ה' מחבר את האדם אליו. זו המטרה הכפולה של לימוד התורה: א. ידיעת התורה. ב. להתקרב אל ה'.

עלינו כיהודים מוטל תפקיד גורלי: לקרב את העולם אל הקדוש ברוך הוא. אנחנו קיבלנו תורה ותפקידנו להנחיל אותה לעמנו ולעולם כולו ככל יכולתנו.

עתה, משביארנו את חשיבות הענין של לימוד התורה, נדון בשאלה שהעלה השואל – למה לא מערבים בישיבות לימודי חול.

תפקיד זה, לקיים את התורה בעם ישראל על ידי שיהיו בו תלמידי חכמים, הוא תפקיד רב חשיבות. כל אדם שנולד לו בן, מוטל עליו לנסות לתת לו את מירב הכלים וההזדמנויות להיות תלמיד חכם המחובר אל התורה ויודע אותה כראוי. לעולם אינך יכול לדעת האם לבנך יש את הכלים להיות כזה. אם לא תנסה – לא תדע.

זו הסיבה שאיננו מערבים בין חול לקודש. השנים הצעירות הן קריטיות לכל החיים, דמו של הנער תוסס ברתיחת נעורים, ואז הזמן להשקיע את כל הכח בלימוד התורה. אם הבסיס יהיה פושר, אין סיכוי להיות תלמיד חכם.

וראה מה שכתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"א סימן מ"ד), בדבר לימודי חול במוסדות תורניים. הוא טוען שם שבמצב דורו שאם לא יהיו לימודי חול הבחור ילך לאוניברסיטה גויית ויפרוק לגמרי את עול התורה - יש להקים מוסדות כאלה (כמובן דבר כזה מסור לחכמי כל דור להכריע בזה לפי הענין, המקום והזמן. באורחות רבינו פרק "חינוך ורבנות" עמ' קע"ו מסופר שהסטייפלר תמה מדוע לא מקימים ישיבות מקצועיות לאלה שאינם מסוגלים ללמוד כל היום, ולעומת זאת במכתב מאליהו ח"ג בסוף הספר מסופר על התנגדותו הנחרצת של החזו"א לרעיון מעין זה). על כל פנים הנצי"ב תמך ברעיון כזה לדורו ולמקומו, ועם כל זאת הוא מוסיף:

הגם שאין לקוות שיצאו מלימודם בשעות כאלה להוראה, באשר זה דרכה של תורה שאין עמלה ותכליתה מתקיים אלא במי שמפנה כל ראשו בה, ונפש עמל בה עמלה לו לסייעהו לזכות בה, ואי אפשר להיות גדול בתורה בשעה שעוסק בדברים אחרים. וכל גדולי תורה שהמה גם חכמים בלימודי חול, אינו אלא שנתעסקו בלימודי חול קודם ששקעו ראשם בתורה או אחרי שכבר נתגדלו בתורה אבל ביחד אי אפשר להגיע לתכלית הלמוד.

זו הסיבה שאיננו מערבים לימודים כלליים בישיבות, וזו הסיבה שאנחנו מייעדים את הישיבות והכוללים לכלל הציבור. לימוד התורה הוא המקיים של עם ישראל, והוא הכלי היחיד להיותנו עם ה'. כל אחד צריך לנסות בכל כוחו להיות תלמיד חכם. כל תלמיד חכם הוא נכס איסטרטגי לכל עם ישראל.

אנחנו עם נבחר, ויש לזה משמעות מעשית בחיים. אנחנו לא מייעדים באופן אוטומטי כל צעיר לעיסוק בעולם המעשה, אלא מכוונים אותו לנסות את המסלול הנבחר ומשתדלים לתת לו את מירב הכלים.