מה ביקש פרעה להרוויח? מאמר לפרשת וארא

שני חברים יושבים בצוותא ולוגמים תה להנאתם. לפתע קורא אחד לרעהו: "היזהר!...". אך חברו אינו נותן לו להמשיך: "כמה פעמים אמרתי לך לא להפריע לי בשעה שאני שותה?!... אין לך דרך ארץ?! תמתין עד שאסיים?!...".

סוף סוף הוא מסיים את התה, וניאות לשמוע מה בפי חברו.

"מאוחר מדי" מפטיר חברו "היה לך זבוב בכוס, אבל לא רצית לשמוע...".

* * *

פרעה מתעלל בעם ישראל כבר תקופה ארוכה, ובני ישראל בולעים את הגלולה המרה. פלא הוא, כיצד אינם מתעוררים להתקומם כנגד התעמרות פרעה? וכשכבר בא משה ומבקש לגאלם מן השעבוד, מדוע לא יכלו להאזין אליו?

ובכן, היתה זו תוצאה של תחבולה מרושעת, שבה השתמש פרעה בעקביות לכל אורך השיעבוד. היטב ידע פרעה כי כאשר דוחקים באדם לעבוד ללא הפסקה, מוחו אינו פנוי לחשוב על עצמו ועל מצבו. מחשבתו נתונה כל העת רק במחשבה כיצד לשרוד את הרגע. לפיכך, הכביד את עול העבודה על ישראל באופן שהעבודה תמלא את כל יומם, עד שלא חשבו אפילו לצעוק אל ה'.

אך לא לעולם חוסן. גם מלך האימפריה המצרית אין בכוחו לשלוט לחלוטין על מאורעות העולם, ואפילו לא על חייו שלו. בעיצומו של השיעבוד, נפתח לעם ישראל צוהר קטן שהחדיר אויר ואור אל בור החשכה שהאפיל על נשמתם, פסק זמן מועט שדי היה בו כדי להכיר בצרתם. ומתי הוא התרחש? כאשר "וימת מלך מצרים" (לעיל ב, כג). ומבאר הגאון רבי יהודה אלבאז זצ"ל (ראב"ד צפרו שבמרוקו) בספרו "שבות יהודה" שמטבע הדברים, כשמת מלך גדול ובודאי שליט בסדר גודל של מלך מצרים, הכל נעצר. המרוץ המופרע והלחץ המתמיד נבלמו לכמה שעות. בפסק הזמן הקצר הזה, התבוננו בני ישראל, ולראשונה עמדו על שפלות מצבם, ולאיזו דיוטא תחתונה דרדרו אותם משעבדיהם המצרים. זהו הרגע הראשון שבו הם שואלים את עצמם "איך יוצאים מבית עבדים זה", וכמו ילד הזועק לאביו ברגע של מצוקה, כך "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹקִים מִן-הָעֲבֹדָה" (לעיל ב, כג).

* * *

ושוב עם ישראל שב לשיעבודו, והנה מפציע לחייהם משה רבנו המבקש להוציאם מתחת יד מצרים, ויחד עם אהרן בא אל פרעה ומודיע לו: "כה אמר ה' אלוקי ישראל - שלח את עמי" (ה, א). פרעה כופר באלקים ואומר: "מי ה' אשר אשמע בקולו". משה ואהרן עומדים על שלהם: "אלוקי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר". אולם פרעה ממשיך לדחותם: "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם".

אך פרעה אינו מסתפק בגערתו למשה ואהרן, וניגש לפעול באופן מעשי למנוע רפיון בעבודתם של בני ישראל. הוא מזמן לפניו את הממונים על עבודת בני ישראל ומצוה עליהם: "לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן". לא עוד חומרי גלם מבית המלך, מעתה הם יאלצו לאסוף את התבן ללבני הבנין בעצמם. ולמרות הזמן שנדרש להם לקושש את התבן, הם חייבים ליצור את אותה מכסה יומית של לבנים כפי שהיה עד כה. "ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם לא תגרעו ממנו".

מה ביקש פרעה להרויח בכך שהכביד עליהם עוד יותר?

את התשובה לכך, עונה פרעה בעצמו: "כי נרפים הם, על כן הם צועקים לאמר נזבחה לה' אלקינו" - אם הם מדברים אתי על שחרור, סימן שהם נרפים בעבודתם, ויש להם פנאי לחשוב על מצוקתם. הפתרון איפוא למצב הוא: "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" (לעיל ה, ט). ואכן, תכניתו פעלה את פעולתה, והביאה את התוצאה הקשה של: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".

כאשר אדם נמצא במצב של קוצר רוח, והוא אינו מוצא פנאי לעצור את המרוץ ולשמוע, הוא לעולם לא יוכל לצאת מצרתו. כדי להתעורר ולהתפקח ממצב בעייתי, יש לעצור ולהפנים את המצב, ורק אז יש סיכוי לצאת לחירות.

בשיטה זו השתמשו כל אומות העולם אשר ידעו את הסכנה הטמונה מבחינתם אם יינתן לישראל פסק זמן להתבוננות. המדרש (איכה רבה ה') מספר כי נבוכדנצאר צוה את נבוזראדן שלא להניח לישראל הגולים מארצם אף רגע אחד של מנוחה, זאת מחשש שיעצרו ויזעקו לה'. רק בהגיעם לבבל עזבום לנפשם לשעה קלה, ועל זה נאמר: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" – שם, ורק שם, ישבנו ובכינו.

זו כידוע היתה גם השיטה שנקטו בה הנאצים ימ"ש. כדי למנוע מהיהודים להעלות במחשבתם רעיונות של מרידה, התקוממות או בריחה – הטילו עליהם במחנות העבודה עבודות פרך קשות מבוקר עד ערב והרעיבו אותם באכזריות רבה. במצב כזה, כאשר כל רצונו של האדם הוא לשרוד את הרגע, ראשו אינו מסוגל לחשוב על רעיונות מורכבים של מרד או בריחה.

* * *

זכות היוצרים לרעיון שהגה פרעה הרשע מלך מצרים - כותב הגאון רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק ב' בביאור מידת הזהירות) - שמוּרה למלך זקן וכסיל ממנו, הלא הוא היצר הרע. כאשר רואה היצר, שעל אף פיתוייו מתחיל האדם להתעורר לחשוב ולהתבונן, מפעיל הוא תחבולה מצוינת מבחינתו: הוא מכביד על האדם את עומס החיים, מביא עליו טרדות שונות ומשונות, הממלאות את כל זמנו ותופסות את ראשו ולבו. במצב כזה, כשהוא שקוע וטרוד בהישרדות של הרגע, הוא אינו פנוי לעסוק בדברים אחרים, גם אם הוא מודע לחשיבותם. עד כדי כך שאין לו אפילו את הזמן הקצר הנדרש לעצור ולהתבונן במצבו העגום.

ולחיבת הקודש נביא את לשונו הזהב של הרב מסילת ישרים: "אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו, להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם, עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאילולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (לעיל ה, ט): תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת - כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלומד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה. הוא מה שהנביא צווח ואומר (חגי א'): שימו לבבכם על דרכיכם. ושלמה אמר בחכמתו (משלי ו'): אל תתן שינה לעיניך ותנומה לעפעפיך, הנצל כצבי מיד וגו'. וחכמינו ז"ל אמרו (מועד קטן ה'): כל השם ארחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא".

בדורנו, קל ליצר הרע לגרום לנו 'לזרום' עם החיים ולהסיח דעתנו. לרשותו עומדים מיטב כלי הטכנולוגיה והתקשורת, אשר משתלטים על חיינו ומוחנו, ואינם נותנים שהות למחשבה על עצמנו. נס עשה לנו ה' שנתן לנו את יום השבת, שבו עשרים וארבע שעות אדם נמצא עם עצמו, ללא הפרעת כלי המשחית הללו.