איה קרמרמן: "ה’, תמחק לי את ההארד דיסק"

בחמישי האחרון זכיתי להיות בפעם הראשונה בציון הבבא סאלי. הוזמנתי לספר את הסיפור האישי שלי בערב טיש מקסים במכללת חמדת הדרום, קרוב לציון.

חטפתי את ההזדמנות ואת בעלי, ויצאנו מוקדם. תמיד הרגעים הראשונים בקבר של צדיק מביכים אותי. בכל זאת, אנחנו עדיין לא מכירים, מה אני מתחילה לשפוך עליו את כל העניינים שלי? אבל בעזרת הנשים תמיד יש צדיקה שתפילותיה פותחות את שערי הדמעה. רק לשמוע את הבכי שלה מעלים את בושתי, הלב נפתח והדמעות עושות את מה שהן עושות הכי טוב.

כשאמרתי די והאיפור כבר הלך קפוט, עמדתי בקור של שש מעלות מחוץ לבית הכנסת והקשבתי לשיעור שמסר נכדו של הבבא סאלי. הוא לא יודע את זה, אבל השיעור היה ממש לכבודי, כל מילה קלעה ישירות ללב. הוא דיבר על השליחות שמוטלת על כולנו. השליחות של לצאת מהחיים הפרטיים ולהאיר החוצה, לקרב ולחזק כל יהודי. ואני, נסעתי עם בעלי בדיוק בשביל זה. בתפילה אצל הצדיק שאצליח, ולו בהרהור קטן של אמונה.

אז עמדתי מחוץ לחלון, הודיתי לה' על החיזוק והתפללתי שישמע ללבן של הנשים הצדיקות במקום. איך אפשר שהלב לא יישבר יחד עם שלהן? בדמעות, בתפילות ובקריאת התהילים שלהן היו כל כך הרבה חוסר, צער, צורך. ובכלל, אם כבר מדברים, אז שישמע צעקתנו, כמו שהקשיב לסבלם של בני ישראל במצרים. אולי אנחנו לא עובדים עבודת פרך, אבל אנחנו לחלוטין טובעים בתבן, טיט, שמפניה וסיגרים.

כמו דייט ראשון שמצליח

בנות השירות היו מקסימות, קשובות והכי חשוב - הבינו את ההומור שלי. ולמרות שאני לחלוטין מרגישה בגילן, אני צריכה להזכיר לעצמי שאני יכולה להיות אמא שלהן, או לפחות דודה מגניבה. בסוף הסיפור האישי, אם יש חיבור וזמן, אני מאפשרת לבנות לשאול שאלות. זה החלק שאני הכי אוהבת, זה כמו דייט ראשון שמצליח. שני הצדדים מבינים שיש שפה משותפת. זה גם בדרך כלל השלב שבו גם אני וגם הן נפתחות, והשיחה הופכת למעניינת באמת. זה גם השלב שבו המורות מתחילות להרים גבה, מפחדות שניכנס לנושאים שהם בגדר טאבו. לפעמים הן צודקות, אבל לא באתי לחזק את המורות...

השבוע שוב נשאלה שאלת ההתמודדות שלי עם העבר. הסברתי שההתמודדות היא רק פנימית, עם מה שעשיתי ומה שראיתי. ואז עצרתי לדקה. הן הסתכלו עליי. הבנתי שנפל לי אסימון. חתיכת אסימון. אסימון שהוא לחיי הפרטיים, לחינוך ילדיי וגם לבנות. נשמתי עמוק ואמרתי להן: ״אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שתיקחו הלאה מהערב הזה, זה לא היופי בכיסוי הראש ומה זה עושה לזוגיות. זה לא צניעות. זה לא כמה כיף לשמור שבת. כל אלו מדהימים. כל אלו הם זכות גדולה, שאם תזכו בה תראו פירות יפים בעולם הזה, בלי קשר לספר המצוות שייפתח במשפט למעלה, אחרי מאה ועשרים. הדבר שאני רוצה שתיקחו הלאה הוא הדבר היחיד שהייתי רוצה למחוק, לפחות חלק ממנו. זה הדבר שאני הכי מצטערת עליו, הדבר שהכי הייתי רוצה לשנות, אפילו שכל מה שהיה אז הביא אותי להיום. והדבר הזה הוא שמירת העיניים״.

ה', תמחק לי את ההארד דיסק

הן הסתכלו עליי בפנים מזועזעות. כאילו ביקשתי את בנן בכורן, או אולי עליו קל יותר לוותר. כולנו ידענו על מה מדובר. חלק אפילו החביאו את הניידים מתחת לחצאית, כמו אמא דובה שמגינה על הגור שלה מפני טורף אכזרי. המשכתי: "את מה ששמעתי, את כל הריכולים ולשון הרע, שכחתי מזמן. מי הלך עם מי, מי עשה מה... כולנו התבגרנו. אף אחד כבר לא זוכר מה בדיוק היה. ופייר, הרוב כבר אז לא היה מעניין. את מה שאכלתי - כבר תיקנתי. תאי הגוף התחדשו כבר מכוח האוכל הכשר. ואולי אני לא יכולה למחוק את הטעמים מהלשון, אבל כשאני מכינה אוכל אני מעשרת, בוררת, מברכת לפני ואחרי. אבל מה שראיתי - זה כבר סיפור אחר. הסרטים, התוכניות, הקליפים, התמונות - הכול רץ, חקוק לי בתוך גלגל העין. צרוב כמו על סרט צילום רגיש לאור. ולפעמים, כשאני במיטה, המראות מוקרנים על האישון. מראות שהיום מזעזעים כל חלק בנשמה שלי. מראות שאני לא מאמינה שפעם בחרתי לראות, שנראו לי הגיוניים, נורמטיביים, לא פוגעניים. והם שם. חוזרים בלופ, מתי שנוח להם. בלי להתחשב כלל. והמראות האלה הם לא רק מראות חולפים. כל אחד מהם הפך לחלק מהשתרשות של מושגים: אהבה, חברות, זוגיות. כל אלו נבנו מאלפי מראות מיותרים. ראיתי עשרות סרטי אהבה הוליוודיים שאמרו לי שככה אמורים לאהוב. אבל מה אם בעלי אוהב אחרת? ראיתי אין סוף סדרות שהסבירו לי איך אישה אמורה להיראות, איך היא אמורה להתנהג עם נשים אחרות, בעבודה, עם גברים, עם בעלה. מראות שהחריבו את המושג הבריא של רומנטיקה. אימא'לה, כמה זה שונה מכל מה שקדוש. ובלילה, לפני קריאת שמע, אני מבקשת מהשם שימחק הכול מההארד דיסק. אבל הוא עדיין לא נענה לתפילות, זה עדיין שם. מה שאתן רוצות לראות בעיניים העצומות שלכן לפני השינה, תלוי רק בכן".

אחרי שיצאתי, ניגשה אליי בחורה. בשקט היא ביקשה: "זה מעניין אותי, תספרי לי עוד על שמירת העיניים". הנה האחת שבשבילה באתי, חשבתי. והיא, הסתכלה על הפלאפון שלה וליטפה אותו.

הכוח המייבש למנוזלים שבינינו – סלט עדשים

עדשים זה דבר נפלא, תמיד זמין, תמיד במזווה ואפשר לעשות ממנו אין סוף טעמים. בחורף הם טובים כי יש בהם "כוח מייבש" לכל המנוזלים שבינינו. לסלט אפשר להוסיף גריסי פנינה מבושלים, אורז או בורגול, ויש ארוחת צהריים למשרד.

(צילום: shutterstock)

החומרים הדרושים:

כוס עדשים שחורות מושרות ומודחות

כוס ירוקים קצוצים: פטרוזיליה, כוסברה, בצל ירוק, קייל

2 כפות בצל סגול פרוס דק - אני משתמשת במנדולינה

1/2 פלפל אדום חתוך קטן

גרגירים מחצי רימון

4 כפיות חומץ תפוחים

מלח

שמן זית

* בקיץ אני מחליפה את הרימון בקוביות מנגו קצת קשה

אופן ההכנה:

מערבבים את העדשים עם הירקות, הירוקים הקצוצים וגרגירי הרימון, מתבלים בחומץ תפוחים, שמן זית ומלח.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

פורסם בעיתון "בשבע".