קשה לי לכבד תלמידי חכמים

שאלה: לפני שיצאתי לעבוד שמעתי רבות את הטענה שרבים מאלה שעוזבים את הכולל מתחילים לזלזל באברכים תוך זמן קצר, ונכשלים בעברה חמורה שהעובר עליה נחשב אפיקורס, כמו שכתוב שהאומר "מאי אהנו לן רבנן (= מה מועילים לנו החכמים)" נחשב אפיקורס ואין לו חלק לעולם הבא.

טוב, יצאתי לעבוד, וגיליתי שזה באמת נסיון לא קל. קשה לי לכבד כל אברך. קשה לי לראות בכל אברך קלאסי דמות ראויה להערכה כאשר אני יודע שאני לוקח אחריות על המשפחה שלי. אני גם לא מבין מה הענין הגדול לכבד אברכים. האם זו מצוה מסוג "פרה אדומה"? חוץ מכל זה, קשה לי להסתובב בהרגשה שאני סוג ב'.

מצפה לתשובה מהירה.

* * *

לפני עצם התשובה, יש לשים לב שהשואל מערבב בין המושג "תלמיד חכם" למושג "אברך".

יש לעשות הפרדה בין הערכה לכל אלו הכלולים בשם "אברכים", לבין הערכה ללומדי התורה ותלמידי החכמים. כיום כל מי שנמצא בכולל שנים או שלשה סדרים נקרא "אברך", גם אם הוא לא ממש לומד. זה חבל מאוד, כי הדבר יוצר זילות בכל המושג הזה.

איבדנו את ההערכה ללומדי התורה באמת, כי החברה לא מבדילה בין לומדי תורה לבין חרדים נשואים שלא עובדים. כולם נקראים "אברכים". יכולים לשבת על אותו ספסל באותו כולל שני אברכים, שהאחד עמל בתורה כל היום וחלק נכבד מן הלילה, ויודע ש"ס ושו"ע, והשני מבזבז את הזמן בשיחות בטלה ושתיית קפה, ורמת ידיעותיו בהתאם, ולשניהם יש מעמד ציבורי שוה.

אי לכך נגדיר בחדות: אין שום מצוה להעריך כל מי שלא עובד רק משום שהוא נקרא "אברך". המילה הזו איבדה בזמננו את משמעותה, והיא מגדירה בעצם כל מי שנמצא בכולל בלי קשר למה שהוא עושה. אבל לעומת זאת יש מצוה גדולה לכבד תלמידי חכמים.

מי נקרא תלמיד חכם? ראש ישיבה? בעל משרה תורנית? רב שכונה או בית כנסת? ואולי כל לובש פראק?...

התשובה נמצאת בצורה ברורה בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ג סעיף ב). שם מדובר על הדין שתלמיד חכם אינו צריך לצאת יחד עם בני העיר לעשות מלאכה שהיא צורך הרבים, אם מדובר במלאכה שעשייתה אינה לכבוד עבורו. כאן צריך להגדיר מהו תלמיד חכם, וזה מה שבא השו"ע להגדיר. זה לשונו שם:

ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם, חייבים. ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנותו.

ומוסיף הרמ"א שם:

ואין חילוק בין שהוא תופס ישיבה או לא, רק שהוא מוחזק לת"ח בדורו שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו כדרך שנתבאר.

הלשון כאן לא כל כך ברורה. מה הכוונה "יודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד"? האם הכוונה שהוא יודע הכל ואף מחדש חידושי הלכה מדעתו בכל הש"ס? אם כך, היה צריך לכבד רק את פוסקי הדור...

מקור הדין הוא בתרומת הדשן סימן שמ"ב, ושם הוא מוסיף מילה אחת: "שיודע לישא וליתן כשורה בדברי תורה". כלומר שיש לו הבנה וידע בסיסי ברוב סוגיות הש"ס, ואם ידברו איתו על רוב סוגיות הש"ס הוא נמצא בענין ומדבר לענין.

איש כזה נקרא "תלמיד חכם".

כל זה בתנאי שהוא משקיע את עיקר מרצו בלימוד התורה, כפי שמגדיר התה"ד "תורתו אומנותו". ובתנאי נוסף – שיש לו יראת שמים. כמו שכותב השו"ע (שם סעיף ג'):

ותלמיד חכם המזלזל במצות ואין בו יראת שמים, הרי הוא כקל שבצבור.

נדמה שיש הרבה אברכים שעונים על ההגדרה הזו של ידע בסיסי ברוב סוגיות הש"ס. בדרך כלל אברך רציני המתמסר באמת ללימוד, והולך לכולל לא בשביל למלא סדרים אלא בשביל להיות תלמיד חכם, מגיע לדרגה הזו לאחר הרבה שנות עמל.

אבל גם מי שלא מגיע לדרגה הגבוהה הזו, מבואר בתשב"ץ (ח"א סימן קמ"ו) שהוא בגדר תלמיד חכם. זה לשונו שם:

הילכך כל מי שמלאכתו מלאכת שמים ותורתו אומנותו וכל עסקו בתורה והגיע להוראות והוא חשוב בדורו למנותו פרנס ודיין ומורה הוראה ודורש ברבים הוא ראוי לכל מה שפירשנו למעלה.

משמע שאפילו אם אינו בקי ברוב הש"ס, אם הוא בעל מדרגה גבוהה בלימוד עד כדי שיכול להתמנות למורה הוראה הוא בגדר תלמיד חכם. ועיין שם שכותב שתלמיד חכם הוא דבר יחסי לפי מצב הדור.

אם זה גדר המצוה – חושבני שהיא לא כל כך קשה לביצוע. אנשים כאלה, שהינם בדרך כלל אנשים מרוממים בכל מעשיהם ואורח חייהם, באופן טבעי הינם מעוררים הערכה. אלו אנשים שעמלו הרבה עד שהגיעו לאן שהגיעו.

כותב השואל: מה הענין הגדול לכבד אברכים (אני מתקן – תלמידי חכמים)?

החינוך (מצוה רנ"ז) כותב בענין זה מילים קצרות:

משרשי המצוה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה.

נרחיב מעט את הדברים.

באופן טבעי אנשים חשים הערכה לאדם משכיל. אם יעמדו לפנינו שני אנשים, האחד בור והשני בעל ידע רחב, באופן טבעי נעריך יותר את הידען. מדוע? כי החכמה היא דבר שמרומם את האדם. אדם חכם הוא אדם נעלה.

כשהקב"ה ברא עולם, הוא עשה כלי שבו האדם ישתמש. זוהי הגדרת העולם על כל אשר בו: כלי ליצירת תכלית מסויימת. זהו כלי עצום, מלא עומק וחכמה על-אנושית, אבל עם כל הכבוד - הוא לא העיקר. העיקר הוא השימוש שיעשה האדם בכלי. הקב"ה יצר את הכלי העצום הנקרא "עולם", בכדי שהאדם יעשה בו משהו. בלי המשהו הזה – הכל מיותר.

המשהו שאנחנו אמורים לעשות עם הכלי הזה הוא המטרה העליונה, ומי שיודע מה לעשות יודע את העיקר שבעבורו נוצר הכל. החכמה היחידה בעולם העוסקת בתכלית ולא בכלי - היא התורה. תכלית כל העולם היא קיום המצוות, והתורה עוסקת בשטח הזה.

זה סוד המעמד הנכבד של תלמיד חכם. הוא האיש היודע מה מפיקים מהכלי שכולם מנסים ללמוד אותו. רוב העולם עוסק בלמידת הכלי עצמו. הוא עוסק בלמידת השימוש בו, והוא גם משתמש בו. הוא לומד על מנת לקיים, והוא גם מקיים. הוא ירא שמים כאמור לעיל, וגם קרוב אל ה'.

ידיעת התורה וקיומה היא תכלית העולם. ומי שחכם בחכמה הזו הוא אדם מרומם ביותר. אנחנו מצווים לרומם אותו בשביל לקבע בתודעתנו את חשיבות החכמה השוכנת בליבו של האיש הזה.

ניקח דוגמה מהעולם הזה: במדינה מתוקנת מעריכים ומכבדים את הפרופסורים ואת אנשי המדע והרוח. מדינה שאינה מכבדת אנשים כאלה מראה על עצמה שהיא חסרת תרבות. כי כאשר מעריכים אנשים הנושאים בקרבם חכמה, הדבר מוכיח שיש ערך לחכמה. הכבוד שנותנין לחכמים גם מוכיח את ערך החכמה וגם יוצר את ערכה.

כך, להבדיל, ההערכה ללומדי התורה, שהגיעו לדרגות גבוהות בתורה, מוכיחה על הערכה לתורה עצמה, ואף יוצרת את ההערכה לתורה.

וכאשר מעריכים באמת תלמידי חכמים צדיקים, הדבר משפיע על כל הדרגה הרוחנית האישית, ואף על כל צורתו של הבית. כמבואר בגמרא (שבת כג:, לפי גירסת הגר"א):

דמוקיר רבנן – איהו גופיה הוי צורבא מרבנן, ואי לאו בר הכי הוא משתמעין מיליה כצורבא מרבנן. (מי שמכבד תלמידי חכמים נעשה בעצמו תלמיד חכם, ואם אינו בר הכי – דבריו נשמעים כמו תלמיד חכם).

מבואר מכך, שכאשר מכבדים תלמידי חכמים הדבר משפיע על כל הדרגה הרוחנית, ואז או שנעשים תלמידי חכמים, או שלפחות מתרוממים ונעשים אציליים כתלמידי חכמים, ומעוררים כבוד והערכה אצל כל מי שבא עימנו במגע.

כאן כותב השואל: קשה לי להסתובב בהרגשה שאני סוג ב'.

חושבני שקל מאוד להזדהות איתו. קשה לאדם להרגיש שהשני נמצא מעליו, ואפילו התורה כביכול מגבה את הגישה שהוא למעלה ואני למטה. בפרט שבהרבה מן המקרים הדבר נובע מתנאים סביבתיים. יש כאלה שיותר קל להם ללמוד, הם בנויים לזה, וגם הפרנסה מצויה להם בקלות יותר. אני באופן אישי מכיר יהודי צדיק שמאוד אהב ללמוד, אלא שתנאי החיים אילצו אותו להיפרד מהגמרא. איך הוא יכול שלא לחוש טינה כלשהיא על אלו שנשארו בבית המדרש?

אז כאן צריך לשאול: מי שלא זכה להיות תלמיד חכם, ובהרבה מן המקרים ממש לא באשמתו, האם הוא פחות חביב וחשוב לפני הקב"ה?

התשובה היא שלא. יש כאן שני דברים נפרדים: מי נושא בתפקיד יותר חשוב, ומי אהוב ורצוי לפני ה'.

בכל מערכת מסודרת יש היררכיה. אין מצב של "כולם שוים". כך כל העולם מתנהל. כך גם הטבע בנוי: בכל עץ יש גזע, שורשים, ענפים ועלים. אינו דומה תפקיד הגזע בעץ לתפקיד העלה. כל פרט מחזיק את כל המערכת בתיאום מושלם דווקא כשהוא במקומו המוגדר. ללא היררכיה מסודרת הכל מתפרק.

כל המערכות המתפקדות בנויות על אנשים שבצמרת, ואנשים שבדרגת משנה, ואנשים שתחתיהם, וכו'. כך בנוי הצבא, כך בנויה מערכת השלטון, כך בנוי כל בית חולים, ואפילו כל מפעל. מערכת שאינה בנויה כך – או שהיא לא מערכת, או שהיא מתפרקת. מפעל ללא מנכ"ל לא יחזיק מעמד יותר משבועות ספורים. צבא ללא רמטכ"ל יקרוס מיד. וכן להיפך: מפעל עם שלשה מנהלים לא ישרוד יותר מתקופה קצרה.

גם עם ישראל בנוי כך, בצורה של היררכיה מסודרת. יש בו תלמידי חכמים שהם לב האומה, יש בו אנשים תורניים העוסקים לפרנסתם, ויש בו אנשים פשוטים. כל אחד עושה את תפקידו במשבצת שלו, והוא חיוני לכלל הציבור במקום שבו הוא נמצא.

מקור הדברים מגמרא בחולין (דף צב.):

אמר רבי שמעון בן לקיש: אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל. והיינו דשלחו מתם: ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא (=שיבקשו האשכולות רחמים על העלים, שאם לא העלים לא יתקיימו האשכולות).

כל אדם מוברג במקום מסוים במערכת העצומה הנקראת "עם ישראל", והצלחתו חיונית לכולם.

הקב"ה לא מזלזל במי שלא נמנה על שבט לוי. הוא בנה את המערכת כך שיהיו בה אנשים מכל הסוגים. ומי שממלא תפקידו בשלמות ידע נאמנה שהוא חביב על הקב"ה מאוד. למה הקב"ה שם אותו כאן ולא שם? זו שאלה שלמעלה מתפיסתנו, אבל יש לנו על מי לסמוך.

כל ישראל בני מלכים הם.

בכל צבא יש מפקדים ויש חיילים. המפקדים נמצאים בדרגה גבוהה יותר, והם חשובים למדינה עד מאוד. האם משום כך אין ערך לחיילים? כל אחד ממלא תפקיד, ובלעדי החיילים אין המדינה יכולה להתנהל.

אצל הקב"ה יש מקום של כבוד גם לאלו הנמנים על אחד מאחד עשר השבטים האחרים. יש להם את התפקידים הייחודיים שלהם, והם מקדשים את השם בתחום שלהם ובצורת החיים שלהם. עם ישראל מורכב ממגוון רחב של עובדי ה', וכולם יחד ממלאים את רצונו. כל אדם הממלא את תפקידו לפי מה שמתאים לו בנאמנות ובמסירות – הוא ממלא תפקיד שאף אדם בעולם לא יוכל למלא מלבדו.

וכבר הבאנו לעיל את דברי המסילת ישרים פרק כ"ו שכתב וזה לשונו:

זה פשוט כי כל אדם לפי האומנות אשר בידו, והעסק אשר הוא עוסק, כך צריך לו הישרה והדרכה, כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנתו אינו דרך החסידות הראוי למי שצריך להשכיר עצמו למלאכת חבירו... וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה.

לכל אחד תפקידו שלו, ועל כל אדם להכיר את עצמו ומקומו ולשמוח בחלקו. רק תשתדל לעשות מה שעליך לעשות, ובכך תעשה לקב"ה נחת עד בלי די.