קשה לי לתרום לכוללים, לעומת תרומות לנזקקים. מדוע?

שאלה: אין לי הרבה כסף, אבל מעשרות אני מקפיד לתת, וברוך ה' אני רואה שזה חוזר. כשאני לא נותן מעשרות יש לי יותר הוצאות.

השאלה שלי היא כדלהלן: צרכי עמך מרובים ויש הרבה בקשות, יתומים אלמנות, חולים וסתם מסכנים. בין הכל תופסים מקום נכבד הישיבות והכוללים. משום מה יותר קשה לי לתרום לכוללים מאשר לישיבות, ויותר קשה לי לתרום להחזקת תורה מאשר למסכנים סתם.

ברצוני לברר למה זה, ומה באמת הסיבה למצוות החזקת תורה.

* * *

החזקת תורה היא מצוה לא קלה. יש קושי לא מבוטל להסכים רגשית למצוה הזו. כפי שכותב השואל, יותר קל להתרים אנשים למטרות צדקה כמו סיוע ליתומים ואלמנות או ארגוני חסד מאשר לישיבות, ועוד יותר מכך – לכוללים. ראשי הכוללים מתקשים הרבה יותר לגייס תרומות מאשר ראשי ישיבות.

יש לזה הסבר טבעי.

אם אני תורם כסף למוסד צדקה, או לאירגון חסד, אני מרגיש את עצמי גבוה מעל המקבל. הוא המסכן וחסר האונים, ואני החזק והתומך. זו הרגשה טובה, ולא כל כך קשה להוציא כסף כשההרגשה הזו קיימת. זה פיצוי לא רע.

אבל אם אני תורם כסף לאיש צעיר ובריא, שיכול לפרנס את עצמו ולא עושה זאת מסיבה עקרונית, פירוש הדבר שאני מודה בכך שהוא מעלי. כל כך מעלי, עד כדי כך שאני צריך לעבוד בשבילו.

מסיבה זו לתרום לישיבה זה עוד אפשרי איכשהו, כי בזה לא מונחת הודאה שאני פחות מבחור ישיבה. אני מבין שעכשיו הוא צריך ללמוד כי אלו הם השנים שלומדים, ואחר כך כשיגיע זמנו לצאת לחיים גם הוא יעבוד כמוני. אבל לתרום לכולל זה קשה מאוד. זו הודאה באשמה, כביכול. אני מסכים שהוא גדול וצדיק ממני ואני צריך לשרת אותו.

(צילום: פלאש 90)

האם יש בסיס להרגשה קשה זו? האם אכן זו ההשקפה האמיתית על מצות החזקת תורה?

לשם הבנת הענין, יש להתבונן בטעם המצוה להחזיק תורה.

המצוה לתמוך בלומדי תורה מוטלת לאו דוקא על גבירים, ולאו דווקא על אלו שאינם לומדים כל היום, אלא על כל אחד ואחד. גם על מי שלומד בעצמו. המקור לכך הוא בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד):

למד ולימד ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק ולא החזיק - הרי זה בכלל ארור.

כלומר: גם ראש ישיבה מרביץ תורה חשוב שלא יחזיק תורה – אם יש לו אפשרות – ייאמר עליו "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת".

החזקת תורה אינה - כפי שמצוי לחשוב ולהרגיש - מצוה שנועדה למי שלא לומד, שאומרים לו שלפחות יעשה משהו מועיל ויעזור ללומדים. החזקת תורה היא תפקיד כלל ציבורי, שבו מוטל על כל אחד להגדיל תורה בישראל.

ריבוי הלומדים בעם ישראל הוא הערובה היחידה לכך שנישאר יהודים ושננהל את חיינו כפי רצון ה'. אין לנו שום דבר שמקשר אותנו לקב"ה מלבד התורה. משום כך גם מי שלומד בעצמו כל היום וכל הלילה לא נפטר מהחיוב להחזיק ביד לומדי התורה ככל שבידו ולסייע להם ללמוד.

אין מהותה של המצוה לדאוג שהכסף יעבור מכיסם של העובדים לכיסם של האברכים, אלא לדאוג לכך שיהיו לומדי תורה בעם ישראל. עם ישראל זקוק ללומדי תורה תלמידי חכמים כדי לשמור על צורתו היהודית ולהחזיק את העולם, והאחריות לכך מוטלת על כולם. כולנו אחראים לשמירת צורתו הרוחנית של עם ישראל והשלמת ייעודו. מי שיכול לעשות זאת על ידי לימודו, לומד בעצמו. ומי שלא יכול ללמוד בעצמו – תפקידו לסייע לאחרים ללמוד. כך הוא תורם את חלקו למאמץ המשותף של עבדי ה' הממלאים את רצונו.

והקב"ה מעריך את התרומה הזאת הרבה יותר ממה שנראה לנו.

הכבוד הניתן לתומכי התורה בעולם הזה הוא מגוחך וחיצוני. כולם יודעים שמדובר בכבוד מן השפה ולחוץ כדי לעודד אותם להמשיך לתת. אבל הקב"ה מעריך את התורמים באמת. מי שנותן ללומדים מכל הלב, מתוך אהבת תורה, כי הוא רוצה שהתורה תגדל ותתרבה, זוכה לעתיד לבוא לשבת בישיבה של מעלה יחד עם תלמידי החכמים. כלשון הגמרא (פסחים נג:): "כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה". וברש"י שם: "במחיצת החכמה יכנס זה שההנהו מנכסיו".

ונביא בזה את לשון המדרש (במדבר רבה פרשה י"ג אות י"ז),

למה זכה זבולון להקריב שלישי, לפי שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה ולא יתבטל מלעסוק בתורה, לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה והיה חבירו של יששכר.

וכן הוא לשונו במקום אחר (בראשית רבה פרשה צ"ט אות ט'):

וכן משה אומר שמח זבולון בצאתך, למה, שיששכר באוהליך, שלך הן, שאתה מסייעו לישב בהן.

גם מי שאינו גביר ואין לו אפשרות להחזיק כוללים, עליו לדאוג לקיים החזקת תורה מהמעט שיש לו. מעשר כספים הרי מחוייבים לתת, ויש לשים לב לנצל אותו לתועלת הגדולה הזו – התחברות אל התורה ושמירת הגחלת של עם ישראל.

הכסף הוא כלי שניתן לאדם, כמו שאר הכלים שניתנו לו, כמו כח פיזי, חכמת חיים, וכדומה. וכמו לכל דבר שניתן לאדם, שיש לו מטרה, האדם אמור להפיק מן הכסף משהו מועיל, להתקדם איתו למקום טוב. לא להרגיש איתו מעל כולם, לא לשכב עליו, ולא לתת לו לשכב בבנק, אלא להשתמש בו לדברים חיוביים: הטבה, חסד, ומצוות נוספות.

האדם עצמו אינו יכול לאכול את כל הכסף שיש לו. חלק נכבד ממה שניתן לו ניתן לו כדי לכלכל את האנשים התלויים בו – אשתו וילדיו. ואם ניתן לו יותר מזה – זה ניתן לו בכדי להיטיב לאחרים. העולם הגדול רואה בכסף כלי לחיזוק האגו, העוצמה והתחושה של "אני ואפסי עוד". לעומת זאת, התורה, להבדיל, רואה בכסף כלי לעשיה נרחבת, לבניה ולקידום האדם.

הדבר הגדול ביותר שאדם יכול לעשות בכספו הוא להחזיק את התורה, ובזה לתקן את העולם ולקרב אותו אל היעד הנכסף של קידוש שם שמים. וכלשון המסילת ישרים (פרק א): "הוא מתעלה – והעולם מתעלה עמו".