האם אנחנו מתלוננים על ההכנות לשבת, או שמחים לבואה? מאמר לפרשת בא

לאחר שפרעה סופג שבע מכות קטלניות, ועדיין עומד במריו, מגיע משה ומעביר לפרעה ולעבדיו את התראת ה': "אם חשבתם שאחרי מכת הברד, ישאר לכם עדיין מה לאכול, משום שהחיטה והכוסמת לא לקו בברד – טעות בידכם. כעת יבוא מין חגב מעופף וטורדני, אשר יכסה את שמי מצרים ויחסל את מעט הצמחיה הרכה שלא נשברה ונכחדה על ידי הברד".

עבדי פרעה כבר אינם יכולים לחשות נוכח מלכם המדרדר את הארץ כולה לעבר פי פחת, ומגישים נגדו הצעת "אי אמון". הם, למודי הנסיון, כבר מבינים שאם פרעה לא יתרגש מידי בגלל שיש לו אוצרות מזון, הרי שהם כעת בסכנת הכחדה ממשית במיתה נוראה של רעב. הם פונים לפרעה ודוחקים בו: "עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוקיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים?!".

לנוכח דעת הקהל נגדו, מוכרח פרעה לעשות מעשה. משה ואהרן נקראים אליו בדחיפות, ומתחיל משא ומתן בין פרעה לבינם. סוף סוף מתגלים סדקים בחומת עיקשותו של פרעה, והוא ניאות ואומר למשה "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם", ומיד מוסיף לברר כסוחר ממולח: "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?" (לעיל י, ח).

מטרתו בשאלה זו, לפי פירוש הגאון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו "מי מנוחות", היתה להתחכם ולהסיר מעליו את תלונות עבדיו, כי אם יתעקש משה לשחרר את כולם, יוכל לטעון לעבדיו "הנה אתם רואים כי זהו רצונו של משה ולא רצון האלוקים, שכן כדי לזבוח די בגברים, ואם כן, אין לנו 'עסק' עם ה' אלא עם משה (ולכן אחרי שהגיעה מכת ארבה, ופרעה קרא למשה ולאהרן, התוודה ואמר "חטאתי לה' אלוקיכם ולכם", דהיינו לא כמו שחשבתי שחטאתי רק לכם, אלא גם לאלוקיכם, שכעת בבוא המכה התגלה שרצונו שכולם יצאו לזבוח).

משה מבין את כוונת פרעה בשאלתו, והוא אינו מתפשר ומשיב בפסקנות: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ", ואחר כך מוסיף טעם מעניין: "כי חג ה' לנו". מה הכוונה?

למעשה, מסבירים המפרשים, התנהל כאן ויכוח עקר בין שתי תפיסות עולם. פרעה ראה את עבודת ה' כ"עבודה" טכנית שצריך לבצע, כמו להבדיל תשלום מסים למלכות, ואם כן אין זה שייך לא לנשים ולא לילדים, בפרט שמדובר בעבודת קרבנות הדורשת מאמץ, ולשם מה להכביד על הנשים והילדים. על כרחך, מבקשים הם תואנה לברוח.

ואילו משה מנסה ללא הצלחה להסביר לאוזנו הערלה של פרעה, שעבודת ה' בשבילנו היא חגיגה "כי חג ה' לנו". אמנם אין דרכם של הטף לזבוח, אך כיון ש"חג ה' לנו", לא נוכל לעצור אותם מלהצטרף אלינו. כשיש שמחה בבית, משתפים את כולם, ואין שמחת האדם שלמה אלא בחוג המשפחה, כאשר אשתו וילדיו נמצאים עמו.

פרעה כמובן אינו מבין, או שאינו רוצה להבין את משמעות הדבר, ועונה כי הוא רואה באצטגנינות שלו כי "רעה נגד פניכם", ועל כן הוא מתעקש: "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים". ומבאר רש"י שם: הרי את העבודה אתם מבקשים, "נזבחה לאלוקינו", ואין דרך הטף לזבוח.

ומה עונה לו משה רבנו על טענתו? תשובת משה על כך אינה מופיעה בתורה, רק נאמר: "ויגרש אותם מאת פרעה". המשא ומתן התפוצץ. משה אינו עונה לו, מאחר שאם פרעה אינו מבין שעבודת ה' היא שמחה וחגיגה, אין כבר מה להסביר לו.

ובמאמר מוסגר, אם נשים לב, כבר בפגישה הראשונה מציג משה לפרעה את הבקשה כך: "נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוקינו פן יפגענו בדבר או בחרב". למוחו האטום של פרעה היה צריך להסביר את הדברים בשפתו – יראת עונש.

הטעם והתבלין של המצוות

פעמים שהיצר מנסה להסית אותנו לגישתו של פרעה כלפי המצוות. במקום לראות בתורתנו מקור לשמחה ואושר, אנו רואים את הדברים כמעמסה וכעבודה שאין ברירה וחייבים לבצעה. וגרוע מכך, לפעמים אנו מעבירים הרגשה זאת גם לילדינו. עלינו לדעת כי כל ההסתכלות והגישה של ילדינו לעבודת ה' - תלויה בנו ההורים. הטעם והתבלין שנצוק לשבתות ולחגים, יקבע את האוירה שלהם בלב הילדים.

כשילד רואה את אמו מתאמצת בהכנות השבת, אך אומרת בשמחה ובסיפוק "זה לכבוד שבת המלכה", הטעם הטוב של ההכנות לשבת לא ימוש מפיו לנצח. מנגד, מאם שנאנחת "אוף! עוד פעם הגיע פסח... איך נעבור את זה עכשיו?!...", עלול לצאת חלילה בן רשע, שיאמר בהתרסה: "מה העבודה הזאת לכם" (לקמן יב, כו). לעתים זה ענין של עקימת אף או שפת גוף, שעלולים להטביע חותם בל ימחה בלב הילד.

בפעם הראשונה שהגיעה רכבת לעיר סאסוב, יצאו כל אנשי העיירה נרגשים לשזוף עיניהם בפלא תבל זה – שרשרת עגלות הנוסעות לבד, ללא עזרת סוס. גם רבי משה לייב מסאסוב זי"ע היה בין הבאים. והנה, רואים החסידים את רבם קרב אל הרכבת, ממשש בקרונותיה אחד אחד, וכשמגיע אל הקטר מעלה הקיטור החם, הוא ממש רוכן מעליו. כששב אליהם, ביקשו חסידיו הסבר לסיבת ההתלהבות התמוהה שאחזה ברבם הצדיק.

"כשנגעתי בקרונות", השיב להם ר' משה לייב בחיוך, "חשתי בצינה העולה מלוחות המתכת. אך כשהגעתי אל הקטר גיליתי כמה חום הוא מוציא וכמה הוא לוהט. אז גם הבנתי, כי אם הקטר חם ולוהט, יכול הוא לגרור אחריו את הקרונות הקרים שמאחוריו, ואף לחמם אותם ולהובילם אחריו".

כאשר הקטר בוער, כשבוערת אש שלהבת אצל האבות והמבוגרים, הם יכולים לגרור אחריהם גם את הדור הצעיר, את הציניים והקרים. כולם מושפעים ונגררים אחריהם להתלהבות דקדושה.

סיפר הגאון רבי משה פינשטיין זצ"ל על שתי משפחות שהגיעו לאמריקה בזמן שהחלו היהודים להגר אליה. באותה תקופה היה צורך במסירות נפש ממש כדי לשמור שבת. עובד שלא הופיע לעבודה בשבת, היה מפוטר לאלתר ונשאר ללא מקור פרנסה.

שתי המשפחות עמדו בנסיון הקשה ונמנעו מלעבוד בשבת, ובכל זאת משפחה אחת זכתה שכל בניה יצאו שומרי מצוות ולומדי תורה לתפארת, ואילו המשפחה השניה לא זכתה לכך, והבנים התדרדרו והתרחקו מהיהדות.

בירר רבי משה פיינשטיין את שורש הענין, כי כלפי חוץ לא נראה היה הבדל בשמירת המצוות בין שתי המשפחות. אך לאחר שבדק את הענין, גילה כי הכל תלוי היה באופן התייחסות ההורים למצוות. במשפחה הראשונה, כאשר האב היה שב הביתה לאחר שפוטר עקב שמירת השבת, היתה נפשו מרה עליו, וביום השבת לא הרגישו בני הבית שמחת שבת כלל. אמנם ראו הילדים "אבא שומר שבת", אך את התענוג והשמחה של שבת לא ספגו. התחושה שקיבלו היתה ששמירת השבת היא נטל, ולכן כשגדלו, בהזדמנות הראשונה שנקרתה לידיהם פרקו מעליהם את ה'נטל' הזה.

לעומת זאת, האב במשפחה השניה היה נוהג אחרת. בכל פעם ששב הביתה לאחר שפוטר מעבודתו, היה מכנס בשמחה של מצוה את בני ביתו ומודיע להם באושר כי גם הפעם זכה ועמד בנסיון לשמור על קדושת השבת. ילדיו קלטו שלשמור שבת זו זכות, וכשגדלו אימצו את הזכות הזו בכל לב.