כשעובדים – אין זמן לחשוב על משמעות החיים: דבר תורה לפרשת בא

הדרך בה קם אדם בבוקר משנתו, מצביעה במידה רבה על מצבו הנפשי הכללי, והיא משפיעה על תפקודו במשך היום כולו.

אדם שיש לו ייעוד בחייו, כשיש לפניו יום עמוס בעשייה חיובית קרובה לליבו, הוא קם מוקדם, בחשק ובזריזות לקראת היום החדש, כדי שיוכל להספיק יותר במשך היום. לעומתו, אדם שאיבד, חלילה, את מטרתו, ואין לו אתגר שלמענו שווה לקום בבוקר, מן הסתם הוא יחוש עייפות רבה, והוא יקום ממיטתו בכבדות רק כאשר לא תהיה לו עוד ברירה.

ההלכה הראשונה המופיעה ב"שולחן ערוך" – ספר ההלכה של האדם היהודי, היא: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" ("אורח חיים" א, א). המטלה הראשונה של האדם בסדר יומו היא לקום ממיטתו בנחישות ולהתאזר בגבורה כארי לעבודת השם.  

את החלק הראשון של ההלכה: "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" מבינים אנו היטב, אולם מה כוונת החלק השני: "שיהא הוא מעורר השחר"?

כדי להבין הלכה זו על בוריה, נפנה לפרשת השבוע.

פרשת בא מתארת את שלוש המכות האחרונות שהביא הבורא על המצרים. המכה התשיעית, המובאת בפרשתנו, היא מכת חושך.

החושך ששרר במצרים, חוץ מעצם הסבל של לשבת בחושך, העביר מסר משמעותי: כל דבר "מואר" שהיה במצרים, התברר שהוא בעצם "חשוך". המצרים הציגו מצג שווא של מציאות יפה, אמתית, מלאת זוהר. המכשפים הרבים שגדשו את מצרים הצטיירו כחכמים הגדולים ביותר, פרעה דימה עצמו לא-ל, וכל המציאות הגשמית, החומרית, נדמתה בעיני המצרים כאמת היחידה שאין בלתה. התאוות החומריות והיצרים השפלים שלטו בכל פינה, וכל דבר קדוש וטהור היה מחוץ לטריטוריה.

(צילום: shutterstock)

מכת חושך הייתה כה מוחשית, עד כדי כך שהתורה כותבת עליה: "וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ" (י, כא). החושך היה ניתן למישוש. מדוע החושך היה כל כך חזק וממשי? משום שככל שמציאות חשוכה מוצגת בכל זאת כאור, כך כשהשקר נחשף מתגלה החושך במלוא קומתו ועוצמתו. האמת "התפוצצה" למצרים בפנים, כך שהתרבות הנוראית שלהם התגלתה כחושך עוצמתי. מכת חושך – כשבהיסטוריה ישנן שמונה המכות הקודמות, חדרה היטב למוחם של המצרים והם הבינו את גודל טעותם. 

במכת חושך כותבת התורה: "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י, כג). ביטוי זה מוכר לנו גם לגבי מצוות שבת: "רְאוּ כִּי השם נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת... שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו,אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות טז, כט). ציווי זה (איסור יציאה מחוץ לתחום, יש להרחיב על כך בנפרד), היא המצווה הראשונה שהצטוו בני ישראל ביחס לשבת.

טמון בכך רעיון מהותי.

מצרים נקראת "בית עבדים". האידיאולוגיה של מצרים, גם בלי קשר ליחס שלהם כלפי בני ישראל, הייתה עבודה ושוב עבודה. מדוע? כאשר אדם עובד פיזית ללא הפסקה, מוחו טרוד מידי בשביל לחשוב על שאלת משמעות החיים. המצרים היו גם עבדים לגופם, על כל המשתמע מכך. לכן, ברגע שמשה ואהרן ביקשו מפרעה הפסקה מהעבדות – ולו לזמן קצר, כדי לאפשר לבני ישראל לעבוד את השם, פרעה כתגובה הכביד את העבודה, ובלשונו של פרעה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר" (ה, ט). יש לכם זמן לחשוב על השם? על רוחניות? אות היא שאינכם עובדים מספיק.

המצרים ניסו לגרום לכך שבני ישראל יחיו חיים חשוכים, וש"חס וחלילה" לא יהיה להם פנאי לחשוב על מהות החיים.

העונש הכי גדול במכת חושך היה "ולא קמו איש מתחתיו". המצרים "נחו" מתוך כפייה. מכה זו היוותה עבורם מכת מחץ לאידיאולוגיה השקרית של "העבודה משחררת". המנוחה שנכפתה עליהם גרמה להם לעצור את מרוץ חייהם החשוך, ולהתחיל לחשוב שאולי הם טעו לאורך כל הדרך. המצרים רצו כל כך לחזור לעבודה ולשגרת היומיום, כדי לסלק את המחשבות הטורדות את מנוחתם, אולם זו הייתה מטרת המכה – לא לתת להם אפשרות לסלק את המחשבות. 

עבור בני ישראל, הציווי "שבו איש תחתיו" היא ברכה עצומה. הזדמנות פז של מנוחה ושלוות הנפש, אמצעי המאפשר להם לחשוב על האמת של החיים ולהתחבר יותר לקדוש ברוך הוא. במשך כל השבוע מצפים בני ישראל אל אותו יום מואר, יום השבת. 

נשוב אל התפקיד הראשון של האדם בסדר יומו: "שיהא הוא מעורר השחר". על האדם להעיר את השחר שבקרבו. בתוך כל אדם קיימת מציאות של אור, הוא לא צריך לייצר אותה, אלא רק לעורר אותה.

ואם יאמר אדם לעצמו, וכי אני מסוגל להעיר את השחר? יענה הוא לעצמו ויאמר, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מאמין לכל יהודי ויהודי - "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". האמונה שלך – בורא עולם, בי, היא זו שהובילה להחלטה שלך להשיב את נשמתי.

בורא עולם מאמין בי שאני יכול להתגבר כארי ולעורר את השחר, שאני לא אאמין ביכולותיי?