אמא, סיפור: על סיפורים לילדים לפני השינה וחשיבותם לילדים

סטיב היה שחור-עור שחי באמריקה של לפני כמאתיים שנה. באותה תקופה שלטה באמריקה העבדות. שחורי העור היו משועבדים ללבנים. סטיב שימש כעבד אצל אדון אמריקאי שהיה נעים הליכות, מילא את תפקידו בנאמנות והיה מרוצה ממעמדו. רצף אירועים ונסיבות גרמו ל'פיטוריו' של סטיב מהעבודה אצל אותו אדון, ולהעברתו מיד ליד עד שהגיע בסופו של דבר להיות עבד אצל אדון אכזר ורע לב.

אם הגעת לשורה זו ואת ממשיכה לקרוא אותה, כנראה השורות הקודמות הצליחו לעניין אותך. מדוע?

מה השאלה, את מגחכת בלבך. מי לא אוהב לקרוא סיפור?

זה מה שגרם למיליוני אמריקאים לקרוא בשקיקה את הסיפור שקראת עתה בקצרה. הוא נכתב על ידי סופרתאמריקנית בשם הארייט ביצ'ר סטואו ופורסם כסדרה בהמשכים בעיתון "נשיונל אירא" בשנת 1851. שם הסיפור היה 'אוהל הדוד תום'. הוא העלה למודעות הקהל את מצוקת העבדים השחורים, וגרם למהפכה שהסתיימה במלחמת אזרחים ובביטול העבדות.

זהו כוחו של הסיפור. במקום שאחרים מנסים להסביר ולשכנע, הוא כובש את לב הקהל ומחדיר מסרים בין רגע.

מה הסיפור של הסיפור?

הסיפור תמיד מעניין יותר מכתיבה עיונית. הוא מתרגם רעיונות מופשטים להתרחשויות מוכרות, מפגיש אותנו עם דמויות רבגוניות ומאפשר לנו לחוות בדמיוננו חוויות ללא הגבלה. הוא הדבר אצל ילד קטן. כשהגננת תלמד על סימני הסתיו, הוא ישמע אך לא בהכרח יבין ויזכור. אך אם היא תספר על יוסי שלבש מעיל ופגש נחליאלי, הוא יתחבר לנושא ויפנים אותו.

שנית, כשאנו קוראים סיפור, אנו מפסיקים לראות את האותיות המודפסות ומתחילים לראות את המאורעות מול עינינו. החוויה הזו נקראת 'חלום בדיוני' (fictive dream), שכן היא דומה במקצת לחלום. כאשר אנחנו חולמים, אנחנו רואים תמונות על מסך הנפש שלנו, ומאמינים במידת מה שאנחנו נמצאים במציאות החלום. בדומה לכך, הסיפור לוקח את הקורא בכנפיו למציאות אחרת. הוא יכול לחוש אכפתיות כלפי דמויות שלא היו ולא נבראו וכלפי מאורעות שנבדו מן הדמיון, להתכווץ מפחד כאשר גיבור הסיפור ניצב בפני קושי ולנשום לרווחה כאשר התגבר עליו. החלום הבדיוני הוא גם זה שגורם לקורא לחוש רגע של בלבול וחוסר התמצאות כאשר הוא מרים את מבטו מהקריאה, כאילו התעורר משינה קלה.

(צילום: shutterstock)

כאמא מנוסה, את מהנהנת כעת בהסכמה: מי כמוך מכירה בכוחו של הסיפור? הוא פותח פיות סרבנים, ("האורחת דפקה בדלת, תוק תוק"... והקציצה נכנסת בשלום לפה של שלומי) מרדים ילדים ערניים ("אמא, למה הם מתכוונים שם בדיסק כשאומרים: 'הפכו את הקלטת?'") מספק שעת איכות חמימה (עם ספר הספריה המשמים ועינייך הנעצמות לאטן) ומחכים את הטף המלומד ("אמא, תספרי לי מהאותיות, לא מהציורים...").

הסופרת והמחנכת אסתי הס, שסדרות ספריה "יש עצה" ו"מילי" כבשו את מדף הספרים הטיפוליים, מסבירה לנו כיצד נשתמש בכלי הנפלא הזה ששמו סיפור, ונפיק ממנו את מלוא התועלת.

סיפור ככלי טיפולי

ישי עבר חוויה מפחידה. הוא הלך עם אמא לקניות, והתמגנט לחלון הראווה של חנות הצעצועים. הוא התלהב למראה דובון פרוותי ורצה לשתף בכך את אמא, אך לפתע גילה שהיא איננה לידו. ישי הלך לאיבוד. בליל אנשים הקיף אותו, ואף אחד מהם לא היה אמא. הסוף היה טוב. ישי נמצא לאחר מספר דקות, אמא חיבקה אותו ולא עזבה את ידו עד שחזרו הביתה. אך לישי נותר בלב ענן של חרדה שליווה אותו עוד זמן רב אחר כך.

"בדיוק עבור מקרה כזה נכתב הספר 'כשהלכתי לאיבוד' מסדרת 'יש עצה'", מחייכת אסתי. בספר מתואר ילד שמתארח עם משפחתו במירון, ולפתע הולך לאיבוד בסביבה בלתי מוכרת. בסיפור מתוארות מחשבותיו של הילד, פחדו ודאגתו. בסופו של דבר מבוגר שואל אותו לשמו ועוזר לו להגיע להוריו בשלום.

מה מעניק סיפור כזה לילד?

"בראש ובראשונה – הקשבה. ישי חווה מקרה שעבורו הוא טראומה. הוא אינו מצליח להגדיר את רגשותיו, ומבוהל מעצם החשיפה לרגשות המפחידים. הסיפור יוצר 'הד' למחשבות שעברו לו בראש באותה סיטואציה לא נעימה. הוא פתאום 'שומע' אותן עוברות במוחו של ילד אחר. הוא מגדיר את הרגשות ומעבד אותם. לא עוד עיסת רגשות מאיימת וטראומטית, אלא שמות מוחשיים שניתן להתמודד עמם: דאגה, פחד, בהלה.

בנוסף לכך, ישי מגלה, שה'טראומה' שעברה עליו אינה מנת חלקו בלבד. יש ילדים נוספים שהולכים לאיבוד לפעמים, גם הם פחדו ולא ידעו איפה אמא. הוא אינו בודד במערכה. החוויה הופכת ל'צרת רבים-חצי נחמה', והפורקן – גדול.

"עולמם הרגשי של הילדים סוער במיוחד", מבהירה אסתי. "הם חווים בעוצמה רגשות כמו קנאה, עצב, געגוע, פחד, חמלה ועוד. מכיוון שאינם יודעים עדיין להגדיר את רגשותיהם, הם סגורים, שותקים ומתמודדים עמם בקושי רב. האמת היא שלכל ילד (גם לילד בגיל 80) יש מידה מסוימת של מופנמות. לא תמיד ילדים משתפים את הזולת במחשבותיהם הסוערות.

"ספר טיפולי יכול להיות שליח טוב במקרים כאלו. כאשר הילד קורא או שומע סיפור שמתאר ומכיר ברגשות השונים שאותם הוא חווה, הסיפור נותן לו חוויה של 'להיות מובן'. במובן מסוים, הוא קיבל עתה את מה שההקשבה היתה מעניקה לו. הקריאה נותנת לו חוסן ומיישרת לפניו את הדרך להתמודד".

מטרה נוספת שהסיפור הטיפולי מסייע להשגתה, היא ההטרמה.

הטר-מה?

הילדות רצופה בחוויות ואירועים של 'הפעם הראשונה'. המעבר מגן לביה"ס, חתונה, טיפול שיניים, לידת אח ועוד. כל אירוע כזה מציב בפני הילד התמודדות חדשה ומאתגרת.

הטרמה – מלשון טרם. הכנה מקדימה. אם נכין את הילד מראש קודם האירוע, הוא יחוש בטוח לקראתו ויתפקד בצורה הנכונה. קיימים סיפורים טיפוליים רבים המסקרים אירועים בחיי הילד. לפני מאורע כזה או אחר, תוכלי לספר לילדך על ילד אחר שחווה אותה חוויה. כך יכיר ילדך את העומד להתרחש בצורה חווייתית ומרגיעה.

הלב של שמעון נרגש. אחותו מתחתנת בעוד כחודש. הבית אפוף הכנות חגיגיות, והוא מצפה ליום הגדול. כשמגיע סוף סוף האירוע הנכסף והם מתייצבים בשערי האולם, מתאכזב שמעון לגלות אולם הומה אדם, מעגלי רוקדים מאיימים ואמא מתרוצצת שלא פנויה להקדיש לו תשומת לב.

במקרה כזה, סיפור מקדים יכול לתרום רבות. אמא תספר לשמעון על ילד שדודתו התחתנה. כיצד הוא מגיע לאולם, מה הוא עושה בזמן החופה ואיך הוא מתרגש כשהחתן מזמין אותו לריקוד קצר. הילד בסיפור יחפש פתאום את אמא, אבל היא תהיה עסוקה מאוד בקבלת אורחות מכובדות, והוא יהיה קצת עצוב. אך אז הוא ימצא חבר בגילו וישחק עמו בפינת האולם, וכן הלאה.

לאחר שמיעת הסיפור הזה, יגיע שמעון לחתונה מוכן ובטוח. הוא יבין מה מתרחש בכל שלב. הוא ידע מהן ההתמודדויות שבהן הוא עלול להיתקל ויהיה מצויד בפתרונות מתאימים.

כך בדיוק ניתן להטרים סיפור לפני הביקור אצל הרופא, לפני מעבר דירה או כל אירוע אליו הילד זקוק להכנה. גם אם ילדך עומד לפני מאורע שטרם נכתב עליו ספר, תוכלי לייצר עבורו סיפור מתאים. חשוב מאוד: הסיפור ידבר על דמויות אחרות וכאילו 'לא קשור' לעולמו של הילד. אין להקיש עבור הילד את פרטי המאורע, ולא לעזור לו למצוא את עצמו בסיפור. רק לאחר הסיפור נוכל לשאול אותו: "האם אתה מכיר מישהו שעבר חוויה דומה/ שאמור לעבור חוויה דומה? מה הילד שאתה מכיר הרגיש אז?" כך נכוון את הילד לערוך את ההקבלה בעצמו.

הדובון המטיף

היה היה דובון שלא רצה להתרחץ. הדובון היה מלוכלך מאוד ואף אחד לא רצה לשחק איתו. כך למד דובי דוב כמה טוב להתרחץ. מוכר? סיפורים כאלו ודומיהם מהווים חלק נכבד מספרי הילדים, אך בניגוד לטעות הרווחת, הם אינם נחשבים טיפוליים.

(צילום: shutterstock)

"כשבתי הייתה קטנה", נזכרת אסתי בחיוך, "היא הודיעה לי על ספר מסוים שאותו היא איננה אוהבת. 'מדוע?' התעניינתי. 'כי הוא ספר חינוכי', נימקה הקטנה בסלידה.

"יש ספרים שנועדו להקנות לילדים ידע עולם והתנהגות נאותה. לפעמים הם גם יצליחו בכך, אולם הם אינם עונים על הגדרת הספר הטיפולי".

מהי, אם כן, הגדרתו של ספר טיפולי?

"סיפור טיפולי מספק לילד את צרכי הנפש הבסיסיים", עונה אסתי. "לא כל סיפור טוב הוא בהכרח סיפור טיפולי, אך סיפור טיפולי הוא בהכרח סיפור שעושה טוב".

הסיפור ככלי חינוכי

בכנס נשים שנערך לאחרונה, ביקש אחד מגדולי הדור להעביר מסר לקהל האימהות היקר:

"כדאי מאוד שכל אמא משלנו תספר לילדיה סיפור לפני השינה, וצריך שיהיה זה סיפור קדוש. כי כשילד הולך לישון עם מחשבות קדושות - הוא קם בבוקר עם מחשבות קדושות. הסיפור יכול להיות מגדולי הדורות, מגדולי החסידות או מהגדולים שלנו. (אולי מ"כה עשו חכמינו").

בעוד אנשי ישראל היו דעתנים, לנשות ישראל בכל הדורות הייתה אמונת עוז יוקדת, ולכן הן פחות חטאו ונשארו בתומן. כך במצרים, בחטא המרגלים, בחטא העגל. בדורות האחרונים הוציאו את האישה מהבית, רוצים שגם היא תהיה דעתנית ומשכילה, ואז נאבדת האמונה. ולכן - סיפור בלילה הוא לא רק בשביל הילדים, הוא גם בשביל האמא, ואין לדעת בשביל מי יותר"...

זכינו להימנות על העם הנבחר, שמורשתו נושאת אוצר יקר: סיפורי הצדיקים. תולדות ימי ישראל רצופים במעשי אבות המהווים סימן עבורנו הבנים. החל מסיפורי התנ"ך – האבות הקדושים, משה רבנו, נביאי ה' ומלכי ישראל, המשך בסיפורי גבורה והוד של יהודים בכל תקופות ההיסטוריה, ולא כלה בסיפורי הצדיקים שבכל דור הסוללים את דרכנו בעבודת ה'.

נכס יקר מחייב שמירה יתירה. גם בסיפורי הצדיקים צריכים אנו לנהוג במשנה זהירות בהעברתם לדור הצעיר.

"באחת מנסיעותי", מספר הרב יחיאל יעקובזון, מפקח מכון 'ידידיה' לייעוץ תורני, "הצטרפתי לרכבו של ידיד שנסע עם משפחתו לאזור אליו נצרכתי להגיע. במהלך הנסיעה, התוודעתי לכשרון הרטורי האגדי של אב המשפחה. תוך כדי נהיגה הוא סיפר לילדים בלשון ציורית ועשירה מסיפורי הבעש"ט, ותיאר להם ברגש את תפילתו הקדושה. הילדים ישבו מרותקים. ניתן היה לשמוע בחלל הרכב את רחש המים המפכים וציוצי הציפורים המצטרפים לזמרת הצדיק. אפילו אני", מודה הרב יעקובזון, "נסחפתי עם התיאורים לתוככי היער. התעוררות אחזה בי וכמעט שפתחתי את דלת הרכב באמצע הנסיעה והחילותי להתפלל בין השיחים".

אלא שאז, נקטעה האידיליה.

"הסיפור הסתיים. הילדים היו נתונים עדיין תחת הרושם המרומם. לפתע פתח האב את פיו וירה את משפט המחץ: 'מבינים אתם, ילדים? זוהי תפילה! כך יש להתפלל. ולא כמו שאתה, יענקי, התפללת היום בבוקר' - - -"

האב היה מרוצה מיכולתו החינוכית שהתגלתה ברגע זה. מה נעלה יותר מלחנך ילד לתפילה באמצעות סיפורי הצדיקים?

אם רק היה מביט האב על פניו של יענקי באותו רגע, היה מבין שלא רק שהסיפור לא פעל את פעולתו, אלא נגרם כאן נזק עצום. במחי משפט אחד, ניתק הקשר בין יענקי לבין דמותו של הבעש"ט הקדוש. מעתה ואילך, אם יזדמן ליענקי לשמוע סיפור על הצדיק, יקשר זאת יענקי באופן בלתי מודע לתחושת ההאשמה וההשפלה שהיו כרוכות בחוויה הקודמת, ויעדיף להימנע.

הדוגמא הזו קיצונית ועגומה, אך היא ממחישה לנו כיצד בחוסר אחריות, גם הסיפור הנעלה ביותר יכול לשמש כמזיק הגדול ביותר. אנו מספרים לילד על דמות נעלית ועל מעשים שמעבר להשגתנו, קל וחומר מעבר להשגת הילד. הילד עלול להגיע למסקנה מחלישה: 'נו נו. סיפורה של רחל אימנו מרשים בהחלט. אבל אני – לא ברמה הזאת. אני לא מסוגל לוותר סוכריה לחבר, אז לוותר לאחות על החתן? כנראה רחל אימנו נוצרה מחומר אחר'...

כיצד, אם כן, נצליח להטמיע את המסרים הנפלאים בלבבות הרכים? הלא כוונתנו לשם שמים היא, וכל רצוננו הוא לקרב את ליבות ילדינו לאבא שבשמים.

אסתי הסופרת חובשת את כובע המחנכת ('זה אותו כובע', היא מוחה), ומדריכה: ילדינו נחשפים כל העת לאוצר סיפורי הצדיקים, וזה נפלא: בפרשת השבוע, במעגל השנה, בחומר הלימודים בגן ובכיתה וגם מאמא, שבין שטיפה לבישול מוצאת לפעמים זמן לספר סיפור יהודי.

כאשר אנו מספרים לילד סיפור, יש להתייחס אליו כהעברת מידע ולא כפעולת חינוך. וגם אם סיימנו את הסיפור בתובנה מסכמת (מיותרת למדי): 'מכאן למדנו כמה חשוב לוותר/ להתפלל בכוונה/ לכבד הורים/ להתנהג בדרך ארץ', עדיין לא עשינו את מלאכת החינוך.

'אז מה הרווחנו?' אתן שואלות. 'סיפרנו לילד סיפור וזהו?'

אז קודם כל – הרווחתן, ובגדול. סיפור צדיקים הוא לא סיפור וזהו. הוא סיפור קדוש שמחלחל לנפש הילד ומטהר את נשמתו הרכה.

מעבר לכך, אותו סיפור ישמש אותנו ככלי חינוכי בעתיד, באופן הבא: לאחר שהילד שמע את הסיפור (זה יכול להיות שעה אחר כך, יום ואפילו חודש), את מבחינה שהוא מקיים מעשה טוב כלשהוא. זה הזמן 'לתפוס אותו על חם' ולהכריז בקול או ללחוש על אוזנו: "כל הכבוד! התנהגת עכשיו כמו בסיפור על...". כך, בעצם, מתבצעת הטמעת המסר מהסיפור.

(צילום: shutterstock)

את ישראל תקף פרץ חריצות בצהרי יום שישי אחד, והוא אסף את הצעצועים במהירות. זה הזמן לציין בהתפעלות: "זה מזכיר לי את הסיפור על התנאים והאמוראים שהתכוננו לשבת מתוך שמחה!"

שפרה שיחקה בשקט בשעת המנוחה ואפשרה לאמה לישון ברוגע. כדאי לשבח אותה ולומר: "התנהגת כמו דמא בן נתינא, לא הערת את אמא".

יענקי (כן, אותו יענקי מהנסיעה...) מברך ברכת המזון בשירה ובזמרה כמונה מעות. אולי הוא פשוט רוצה לדחות את רגע הכניסה למקלחת, אבל זה לא מונע ממך להניח יד על כתפו ולהתפעל: "השירה שלך מזכירה לי את הסיפורים על תפילת הבעל שם טוב, השם כל כך נהנה לשמוע אותך..."

יכול להיות שמדובר בילד רכושני וכל מעשהו הנאצל מסתכם בוויתור על במבה מצומקת מהשקית התפוחה. גם זאת רק עקב ההטרדות הבלתי פוסקות של אחותו. הוא איננו מתקרב לרמת הוויתור של רחל אימנו. אך זוהי הזדמנות פז להעניק לילד את היקרה שבמתנות: חיבור לסיפורי הצדיקים.

חשוב מאוד, מדגישה אסתי, שמשפט החיזוק ידבר על התנהגותו של הילד ולא על אופיו. לא נאמר לילד: "אתה כמו..." כי הילד איננו טיפש. הוא מבין שהוא רחוק מהדרגה של הצדיק בסיפור. נוכל לנסח את השבח באחד משני האופנים הבאים:

א. התנהגת עכשיו כמו...

ב. זה מזכיר לי את הסיפור על...

כך ייווכח הילד שהוא אכן מסוגל לעשות טוב. הוא ירגיש גאווה על עצם היותו קשור לסיפור כה חשוב. דמות הצדיק מהסיפור קשורה בלבו עם רגשות נעימים של מחמאה והערכה, ומעתה כל פעם שישמע סיפור אחר על אותה דמות, הוא יחוש כלפיה הזדהות ורצון ללכת בדרכיה. 'אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'.