דבריו האחרונים של אבא לפני שנרצח באושוויץ: "תחזיק בקדוש ברוך הוא תמיד"

שיחה מיוחדת שהעניק גאב"ד העדה החרדית, הגאון רבי יצחק טוביה וייס, לעיתון 'מרווה לצמא', שופכת אור על חסדי ה' ונפלאותיו העצומים, שליוו אותו לאורך כל ימי חייו. הסיפורים לפניכם:

1. "מה היינו עושים בלי הפירוש המתוק של רש"י?"

גאב"ד ירושלים, הגאון רבי יצחק טוביה וייס, נזכר בגעגועים באביו הרב שלמה ווייס הי"ד, ותולה את כל מה שזכה אליו באביו וברבותיו, שחינכוהו והביאוהו לחיי העולם הבא, והקרן קיימת בעולם הזה. "אבא השקיע בי כוחות רבים", מספר הגאב"ד. "אני זוכר עד היום, כאשר למד עמי גמרא, היה מנתר לפתע בהתלהבות ואומר: 'מה היינו עושים בלי רש"י? איך היינו מבינים את הסוגיה הזו ללא הפירוש המתוק של רש"י?!…'"

2. "אבא ביקש ממני להתפלל על אנשים הזקוקים לישועה"

"אבא היה יהודי צדיק, שכל כולו מקשה אחת של עבודת ה'. אני זוכר שהייתי ילד בן שש, אבא היה מביא לי פתקאות שבהן שמות של הזקוקים לישועה, כתובות בגרמנית, וביקש ממני להתפלל על פלוני הזקוק לרפואה, ופלוני הצריך פרנסה. הוא האמין באמת ובתמים שתפילתי, תפילת ילד קטן, מועילה.

3. "התפילה המתוקה של אבא ואמא חקוקה בעצמותיי עד היום הזה"

עיניו של מרן הגאב"ד נעצמות, קולו נרגש: "התפילה של אבא? הא, עוד חקוקה בעצמותיי. היתה זו עבודת ה' מיוחדת במינה. מחזה מופלא עוד עומד לנגד עיני, ולא מש ממני עד היום הזה. אבא היה צריך לצאת לעסקיו בשעת בוקר מוקדמת, על כן הקדים להתפלל בבית. התעוררתי משנתי, ואני שומע מתיקות כזו, ערגה כזו… שמעתי אותו אומר את 'אז ישיר' בניגון שובה לב, מילה במילה, בהטעמה…

"גם אמי ע"ה הי"ד היתה יראה את ה' ובמצוותיו חפצה מאד. בכל בוקר, בעת לכתי אל הלימודים, היתה עוסקת בתפילתה, שאותה החלה בשש בבוקר, והיתה רק מנענעת לי בראשה לשלום".

4. "הלוואי שתפילת נעילה שלי תדמה במשהו לברכת המזון שלו ביום רגיל"

"ברכת המזון של אבא נאמרה תמיד במתינות, בנוסח מרטיט ומיוחד. אבא היה יוצא לעסקיו בכל בוקר, אבל תחילה אכל פת שחרית. וברכת המזון שלו? הלוואי שתפילת נעילה שלי, לקראת מוצאי היום הקדוש, תדמה במשהו לברכת המזון שלו ביום רגיל. עיניו היו עצומות, וקולו מלא טעם והתלהבות".

הגאב"ד משחזר מילה במילה, בניגון מיוחד, מלא ערגה, כפי ששמע כילד, את ברכת המזון יוצאת מפי אביו: "שלא… נבוש… ולא… ניכלם… ולא… ניכשל… לעולם… ועד".

5. אבא התעלף באמצע "רחם נא" מרוב התרגשות

"אני זוכר, שבליל הסדר בשנה אחת, התעלף אבא באמצע אמירת 'רחם נא' מרוב התרגשות, והיו צריכים להוציא אותו ישוב על כיסאו מהחדר.

"כמו שנפסק בהלכה, שאסור שיהיה סכין על השולחן בשעת ברכת המזון, כיוון שחסיד אחד דקר עצמו מרוב צער, כשאמר 'רחם נא'… כשראיתי את אבא מתעלף, הבנתי את ההלכה הזו, אבל גם כשלא התעלף, הוא בער בשעת ברכת המזון. כל ברכת המזון, בכל יום רגיל, היתה תורה שלמה", מספר הגאב"ד בערגה.

(צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

6. "בזכות עצתו של הרב זכיתי לעוד שנתיים עם אבא"

שלהי שנת תרצ"ז. יצחק טוביה בן ה-11, ניגש לאביו ובפיו בקשה טהורה. לא היה זה בכי על משחק שנשבר או ממתק שנעלם. היה זה בכי טהור, רצוף אהבה וגעגועים לתורה הקדושה.

"אבא", בכה הנער, שעתיד להאיר את שמי עם ישראל ברבות השנים, ולשבת על כס הרבנות בירושלים, "אינני רוצה ללכת יותר לבית הספר הגויי, אנא, שילחו אותי ללמוד בישיבה קדושה, למען אוכל למלא את כל שעותיי בש"ס ובפוסקים…" דמעות נקשרו בעיני ההורים האוהבים, והתערבו דמעות הצער והכאב, כהזדהות עם הילד, בדמעות של התרגשות וגיל על ה'נחת' שזכו בה…

כי זאת יש לדעת: חוק חינוך חובה חל במדינת סלובקיה, ולפיו כל ילד וילדה חייבים ללמוד בבית הספר המקומי. בשל כך נאלץ הילד יצחק טוביה ללכת יום יום עם חבריו לבית הספר הנוכרי, ורק אחר הצהריים היו מתאספים בתלמוד תורה, ולומדים לימודי קודש עד השעה שבע בערב.

בתקופת החופשה, כאשר היו המורים והתלמידים מתענגים על מנעמי החופשה הארוכה, התענגו נפשותיהם של התלמידים היהודים מזיו השכינה. באותם ימים, ששון ושמחה שלטו בקהילה היהודית. הילדים למדו בתלמוד התורה כל היום, מהבוקר עד הערב…

אך את יצחק טוביה זה לא סיפק. הוא התחנן להוריו לעזוב את העיירה ולגלות למקום תורה, שם יוכל לתת פורקן לנפשו הכמהה והמתגעגעת לתורה, ויוכל להרוות את צימאונו מים חיים, הנחצבים מבארה של תורה.

האב דמע יחד עם הבן ואמר: "שאלה כזו צריך לשאול אדם גדול". נסעו האב עם בנו ל'דין תורה' מרתק מאין כמוהו, בבית דינו של הגאון רבי יהושע בוקסבוים זצ"ל, ראש גולת הונגריה באותה תקופה.

הכרעתו של הרב בוקסבוים היתה מפתיעה: "אני זוכר עד היום", נוצצות עיניו של הרב ווייס, "המחזה הזה לא מש מנגד עיניי. זוכר אני את ההפתעה שהיתה לי, כאשר הרב בוקסבוים לא היסס אפילו לרגע, לפני שפסק בנידון, לאחר שאבא תיאר בפניו את בכייתי".

וכך אמר אותו גאון וקדוש: "טוב יותר ללמוד בבית ספר של הגויים, ולהיות סמוך אצל שולחן אביך, מאשר ללמוד אצל היהודים רחוק מאבא".

"הייתי מופתע מאוד. יותר מזה הופתעתי מהנחרצות שבתשובה, שנאמרה ברגע, ללא כל היסוס. אחרי זה כבר הבנתי. מן הסתם לא היתה זו הוראה לרבים; תלוי מי הבן, תלוי מי האב. הרב מגאלאנטא פסק את פסוקו, ושבנו הביתה. שנתיים אחר כך פרצה המלחמה האיומה, שהפרידה ביני לבין אבא לנצח... היום מבין אני ומכיר טובה לאותו צדיק וקדוש, שגם הוא נעקד על קידוש ה'. בזכות הוראתו, ובזכות שלא נטה לשמוע קול בכיי, זכיתי לשאוב מעיינות של חיי תורה ויראת שמים מאבא עוד שנתיים תמימות…", מספר הרב ווייס.

7. דבריו האחרונים של אבא לפני הפרידה: "תחזיק בקב"ה תמיד ובכל מקום"

עם עליית הנאצים לשלטון, נשלח הבן יצחק טוביה הרחק מאירופה הבוערת, ללונדון. דבריו האחרונים של אבא לפני הפרידה היו בתחנת הרכבת. "הייתי ילד בן שתים עשרה, ורגע לפני שנסעתי אבא העניק לי סידור, שבתוכו כתוב בנוסח יידישאי:"האלט זיך אין אייבישטער אימעטום אין איבעראל" (תחזיק בהקב"ה תמיד ובכל מקום). הסידור הזה נעלם לי ברבות השנים", משחזר הרב וייס בדמע.

8. מכתב מצמרר בדרך לאושוויץ: "מה שהקדוש ברוך הוא יעשה – זה הטוב שיכול להיות"

"עד היום נמצא באמתחתי מכתב, שכתב לי אבא לפני שהוגלה לאושוויץ, כאשר כבר הייתי בלונדון", מסיים הגאב"ד את דבריו. "במכתב כתב לי אבא יסודות חצובים של אמונה. הוא כתב לי שם, שעלי לדעת, כי מה שהקדוש ברוך הוא יעשה ויקבע – זה הטוב ביותר שיכול להיות. רק כך יכול להיות טוב, ולא אחרת. 'תדעו , קינדערלעך', הוא חזר וקבע במכתב, 'רק כמו שהקב"ה ינהיג  – יהיה טוב, לא בשום צורה אחרת!'"

"במכתב נוסף הורה לי אבא, שאשיר את זמירות השבת בדיוק כפי שהוא עצמו שר, ואכן עד היום הזה אני נשמע להוראה זו ועושה את רצונו. אני שר זמירות בדיוק כפי ששרנו בבית אבא", מספר הגאב"ד על אביו הקדוש.