מלחמת היצר: איך להתמודד עם מראות לא ראויים שאני נחשף אליהם במסגרת העבודה?

שאלה: במסגרת עבודתי אני נחשף די הרבה למראות לא ראויים ואני זקוק לכלים למלחמה הבלתי נגמרת. אולי יש לך ידע בנושא.

* * *

באופן כללי ניתן לחלק את דרך המלחמה לכמה דרכים מרכזיות. נגדיר אותן קודם בקצרה, ולאחר מכן נדון בהן אחת לאחת:

א. היסח הדעת – לא להילחם חזיתית אלא להיות עסוק. ב. להתמלא מן ההיתר, שהבית יהיה מקום חוויתי. ג. להתרחק ככל האפשר מתערובת. ד. לזכור את יראת העונש ולהמחיש אותה על ידי התבוננות במקרי החיים.

א. היסח הדעת.

הדרך המוכרת לנו משנות הישיבה היא היסח הדעת. מקורה של הדרך הזו הוא בדברי חז"ל (סוכה נב.) שהם מועט המחזיק את המרובה: "אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע משביעו רעב". לא להתעסק עם זה, לא לטוב ולא למוטב. למלא את הראש בדברים אחרים.

כך הוא לשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פכ"ב הכ"ג):

 יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד.

כך הוא גם הלשון בבית יוסף (או"ח סימן ל"ח), כאשר הוא דן על בחורים הסובלים מהרהורים, האם הם פטורים מתפילין, הוא כותב:

ולי נראה דאין לפטרם ממצות תפילין מפני כך, אלא יש לכופם בדברים ולמשוך לבם ליראת שמים, כדי שיסיחו לבם מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש ויפנו לבם לקבל עליהם עול מלכות שמים.

אי אפשר להילחם ביצר זה באופן חזיתי. אי אפשר לצעוק על עצמנו: "אני לא רוצה, אני לא משתוקק, אני לא חושב על זה". זה פשוט לא עובד, מה לעשות. הדרך הטובה ביותר היא להיות עסוק ותפוס בדברים אחרים. "הבטלה מביאה לידי זימה" (כתובות נט:), ומכלל לאו אתה שומע הן, שהעסק מרחיק מידי זימה. הרמב"ם מדבר להיות שקוע בלימוד, אבל גם מי שלא שקוע בלימוד, לכל הפחות יהיה שקוע בדברים אחרים.

בדידי הוה עובדא: נפגשתי פעם עם מישהו חשוב מאוד, והשיחה בינינו דרשה את מלוא הריכוז. תוך כדי שיחה נאלצנו לעבור במקום פרוץ, והיה זה בשיא הקיץ. שמתי לב לפתע שאינני צריך להילחם על שמירת העיניים, כי אני פשוט מידי עסוק מכדי לשים לב למראות שמסביב.

ב. להתמלא מההיתר.

דרך התמודדות נוספת מופיעה בחז"ל בהרבה מקומות (קידושין כט:, כתובות סה., ועוד): למצות את ההיתר ולהתמלא ממנו.

הצורך בנישואין הוא צורך רגשי הקיים במלוא עוזו במעמקי הנפש. אנחנו לא אמורים להנדס את עצמנו מחדש בניגוד לצורת הבריאה הטבעית שלנו. אנחנו אמורים רק לנתב את כוחות נפשנו למקום הנכון. ולרצון הפנימי הזה יש מקום ברור, שהקב"ה קבע שעל ידו הבריאה מתקיימת.

שורש היצר הזה הוא, שהאדם נברא באופן שהוא כמה לקשר עמוק עם סביבתו, ובפרט עם בת / בן זוג. הקב"ה ברא את האדם כך שהוא זקוק לתמיכה ולאהבה. והמקום שבו הוא רוצה לקבל את זה ביותר – הוא אצל אשתו. מהחברה הכללית הוא מצפה לכבוד והערכה לפועליו המרובים והברוכים להרמת קרן התורה היראה והחסידות, אבל מאשתו הוא מצפה לקבלה שלו כמות שהוא ואהבה פשוטה. כך הם פני הדברים גם בקשר של אשה עם בעלה: היא מצפה מהבעל לשותפות מקסימלית בחייה.

 ולכן, מצוה גדולה ועצומה, לבנות בבית קשר של אהבה כמו שמתואר בשיר השירים. מי שמשכיל לנהל את הקשר עם בת הזוג כפי שבירכו אותם בשבע ברכות "גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה ושלום ורעות", מוגן לאין ערוך ממי שלא זוכה לזה.

חייבים לדאוג לכך שהקשר לא ידהה במהלך השנים. והחכם עיניו בראשו למצוא דרכים לכך: לקנות פרחים, מתנות, לצרף פתקים קטנים, לצאת ביחד לפעמים, ועוד כמה דברים שאי אפשר לכתוב בספר. גם אם נשואים למעלה מעשר שנים, יש לשמור על הטריות.

שלא תהיה טעות. מלחמת היצר היתה מאז ומתמיד, ותמיד תהיה, עד שישחט היצר על ידי הקב"ה. אבל יש כאן כלי עצום המיקל על ההתמודדות.

ג. להתרחק מהנסיון.

חוץ מהכל, יש לבדוק מה נאמר לנו בשולחן ערוך על הענין הזה של התמודדות עם הנסיון. בנידון דידן יש על כך סימן שלם בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כ"א).

ההלכות הברורות שם הן כדלהלן:

אסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. (סעיף א'). אסור להשתמש באשה כלל, וכו'. באיזה שימוש אמרו? ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטה בפניו, ומזיגת הכוס. (סעיף ב'. וראה שם ברמ"א שיש מתירים, ונחלקו האחרונים האם התירו גם מזיגת הכוס או לא. עוד מתבאר שם, שמזיגת הכוס בשינוי כמו בימי הרחקה, מותרת). אין שואלים בשלום אשה כלל, אפילו ע"י שליח, ואפי' ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים. (סעיף ו).

נאמרו כאן כמה כללים מעשיים ומוגדרים, המחייבים הן את הגברים והן את הנשים: אסור לצחוק ולהתלוצץ, אסור לדרוש בשלומה, אסור לקבל כוס קפה כשזה נעשה בלי שינוי, וכמובן – אסור להביט ביפיה של אשה זרה.

הסעיף היחיד הבלתי מוגדר שם הוא תחילת סעיף א': "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד". מה זה "מאוד מאוד"? האם הכוונה שאסור להביט בפני אשה בשעה שמשוחחים איתה? או אולי לחסוך במילים ככל האפשר?

מכיון שלא נאמרו כאן הגדרות ברורות, מסתבר שבכל דור גדר הריחוק נקבע לפי הענין, מה גורם לאדם להרהר או להיסחף. בדורות עברו במהלך החיים התקין נקודות המפגש בין שני המינים כמעט לא היו קיימות, ובוודאי לא הכרחיות. במהלך חיים כזה כל שיחה מיותרת היא בגדר שבירת המחיצות וקירבת דעת. לעומת זאת, בזמננו שהמפגש ההכרחי הוא כל צעד ושעל, שיחה לצורך ענייני בוודאי אינה נחשבת לקירבה, ואף אינה גורמת לקירבת דעת. אבל על כל פנים חייבים לעמוד על המשמר שהשיחות תהיינה ענייניות גרידא, ללא נימה אישית.

הדבר הראשון שאותו יש לעשות – הוא להמעיט את הנסיון ככל האפשר, ולהשתדל שמקום העבודה יהיה נפרד עד כמה שניתן. לא לסמוך על עצמנו. הבעיה מתחילה כאשר אין אפשרות לעשות זאת. מדובר על שאלה לא פשוטה, על משחק באש. אין ספק שצריך לפנות לרב מוסמך גדול בתורה שישיב באופן ספיציפי אם מותר בכלל לעבוד במקום כזה.

אם ההוראה היא להיתר – אז יש ללכת על חבל דק, ולנהל מערכת של שיתוף פעולה ענייני גרידא, ללא נימה אישית.

זה קשה מאוד, אין ספק.

באופן טבעי הקשר בין שני עובדים הופך די מהר לחברי, ובפרט בין גבר לאשה, שהיצר עובד שעות נוספות. לאשה יש טבע להשתדל לשאת חן בעיני רואיה, ויש לה את הכלים לזה. לפעמים היא עושה זאת בלי להיות מודעת לעצמה ובלי להיות מודעת למה שעובר בראשו של האיש הניצב מולה. יש להיות מודעים לזה ולשמור על קשר ענייני בעלמא. אין חיוב להיות קוצני, ואין חיוב להסיט את המבט בזמן שיחה עם אשה הלבושה לפי כללי ההלכה, אבל יש חיוב לשמור על עצמנו.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

ד. יראת העונש.

בלי יראת שמים אמיתית אי אפשר לצלוח את הנסיון הזה בשלום. התמודדות עם נסיון כזה החוזר על עצמו יום יום ושעה ושעה, דורשת מהאדם לחיות במצב תמידי שבו דבר ה' הוא דבר מחייב שאי אפשר לשחק איתו.

הדבר החיוני להצלחה במערכה זו הוא יראת העונש. מותר לנו להזכיר לעצמנו שעל כל עברה משלמים מחיר גבוה וכואב.

אולי ננסה להבין מה זה אומר לנו שדבר מסויים אסור. אז מה אם דבר פלוני הוא אסור? מה כל כך נורא לעשות דברים אסורים?

המושכל הראשון שלנו במושג "אסור" נמצא במוח מגיל שנתיים. אז נסינו לטפל בארנק של אבא, והוא צעק עלינו: "נתי, עזוב, אסור לגעת! אני לא מרשה!" כמובן לא התרגשנו ונסינו להמשיך לחטט, לקרוע את השטרות ולטעום את המטבעות, ואז גילינו שמי שעושה מה שאסור לעשות מקבל עונש קטן: מכה על היד, גערה ופרצוף כועס.

לא נעים, לא נורא.

כך המשכנו להרגיש מה זה "אסור" כאשר המלמד בכיתה א' לא הרשה לקום מהמקום בלי רשות – וקמנו, כאשר המנהל לא הרשה לצאת מהחיידר בלי רשות – ויצאנו, כאשר המשגיח בישיבה קטנה לא הרשה לאחר לתפילות – ואיחרנו. הצד השוה בכל החוויות האלו שגילינו שלא קורה כמעט כלום כאשר עוברים על איסור. משלמים מחיר סביר וסביל, ועוברים את זה. לפעמים היה משתלם לסבול קצת למען ההנאה, ולפעמים המחיר היה כבד. אבל בין בזה ובין בזה שילמנו את המחיר והמשכנו הלאה. אף אחד לא מת.

זה המושכל הראשון שלנו גם ב"אסור" שאנחנו שומעים מכיוון הקב"ה. הקב"ה נתפס אצלנו כהמשך לאבא בגיל שנתיים, לרב'ה בגיל עשר, ולמשגיח בגיל חמש עשרה. הוא – להבדיל – גם כן בא מלמעלה, מנחית עלינו פקודות, ואנחנו אמורים להתכופף. אז באופן ספונטני אנחנו ניגשים להתמודדות – המאבק האם לשמוע בקולו או לא – באותה גישה: האם יהיה נורא לעבור על רצונו או לא. מה גובה המחיר שנצטרך לשלם.

ממילא, התוצאה די ברורה: ההנאה היא מוחשית, כאן ועכשיו, ומצד שני יש לנו אמונה שמי שעובר על רצון ה' מקבל עונש אחרי מאה ועשרים. מעודינו לא ביקרנו בגיהינום, ולא טעמנו אותו על בשרינו. וההרגשה שלנו במושג "עונשי שמים" היא בערך כמו ההרגשה שלנו בעונשים שקיבלנו עד היום כאשר עברנו על רצון מי שאחראי עלינו. כמו שכתבנו – לא נעים, לא נורא.

אבל מה זה באמת "אסור"?

על איסור משלמים, מחיר יקר.

יש לנו קצת ציורים מוחשיים איך נראים עונשי שמים. אנחנו רואים את העלונים מתגוללים בראש כל חוצות. משפחות מאבדות את ראשיהן, ילדים מתייתמים מאימותיהם. זה רק פן אחד של הצרות כאן. מי יכול לשער כמה סבל וכאב איומים נגרמים למי שמתגרש מאשתו. כה הרבה אנשים חולים במחלה הנוראה.

אין יסורים בלא עוון. זה חוק שחז"ל גילו אותו (שבת נה:). כל מי שמתייסר משלם על משהו. יש אנשים המשלמים במזומן, ויש אנשים המשלמים לאחר זמן רב. אבל העיקרון אחד: לעברות יש מחיר, מחיר גבוה וכואב. זה לא דומה ל"אסור" ששמענו מרבה בחיידר ומהמשגיח בישיבה קטנה, זה "אסור" לא מתפשר, נחרץ ודורש. אין על זה ויתורים, ומי שחי בעולם ולא מתכופף לכללים של בעל הבית ישלם את המחיר במלואו.

בעומק הדברים, מבואר בחז"ל בכמה מקומות שהעונש על חטאים אינו מגיע במנותק מהעברה אלא העברה עצמה מענישה את החוטא. כמו שמי שנוגע בחוטי חשמל בידיים חשופות מתחשמל, כך מי שחוטא ניזוק. העולם נברא על ידי הקב"ה למטרה מסוימת ובצורה מסוימת, ומי שמשתמש במכשירים עדינים ומורכבים בעלי עוצמה בניגוד להוראות היצרן – בהכרח ניזוק קשות.

העיקרון הזה נכון על כל פסיעה בחיים, אבל במאבק עם יצר כמו יצרא דעריות, שפוגשים בו על כל צעד ושעל והוא אויב לא קל, קריטי ממש לזכור את יראת העונש.

הקב"ה יעזור לנו במלחמת היצר, והבא ליטהר מסייעין אותו.