אשה כשרה עושה רצון בעלה – האם מדובר באפליה?

שאלה: בתרבות המערבית נותנים לאשה מקום של כבוד, שוות זכויות לגבר. זה נשמע מאוד מוצדק, אבל התורה לכאורה אומרת לא כך. אשה צריכה להיות "אשה כשרה עושה רצון בעלה". פעם חשבתי, וגם שמעתי מכמה מורות ורבניות, שהסיבה לזה היא שהבעל יותר קרוב לרוחניות. אבל לאחרונה אני רואה שזה רחוק מהמציאות. בהרבה משפחות דווקא האשה צדיקה יותר. אם כך, מדוע האשה אמורה להתכופף לבעלה? האם התורה מפלה אותנו לרעה?

אני מעוניינת לקבל הסבר אמיתי על ענין זה.

* * *

כדברי השואלת, נשים רבות חושבות ומרגישות בטעות, שמה שהקב"ה קבע שאשה אמורה לעשות את רצון בעלה הוא מסיבה רוחנית. כלומר: הגבר יותר רוחני, שהרי הוא לומד תורה והולך לבית כנסת ומניח תפילין ונוטל לולב, והאשה מטבע הדברים עסוקה יותר בדברים ארציים, ולכן קבע הקב"ה שהאשה תהיה כפופה לבעלה, כדי שתקבל ממנו את השפעתו הרוחנית. לפי השקפה זו, ברגע שהבעל יוצא לעבוד, ולא נמצא על המשבצת הרוחנית של הבית, אין שום סיבה להתכופף לו.

ובאמת בהרבה בתים, האשה יותר צדיקה מהבעל. היא יותר מחוברת באופן טבעי לקב"ה, ויותר מתפללת אליו בכל ליבה. גם לא תמיד הגבר הוא החכם בבית. נשים רבות הינן מוכשרות, פיקחיות, ובעלות כושר ארגון יוצא מן הכלל.

מה פתאום שאשה צדיקה וחכמה ומוכשרת יותר מבעלה תצטרך להתכופף לו? זה קשה מאוד.

אבל התורה אומרת לא כך. חז"ל (תנא דבי אליהו רבא פ"ט) קבעו בצורה גורפת וחד משמעית: "אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה", בלי קשר למצבו הרוחני של הבעל. אם המשפט הזה לא היה נאמר על ידי חז"ל, היינו אומרים שמי שאמר אותו סובל מדעות קדומות ואולי מעוד כמה דברים. אבל זה משפט של חז"ל. וכשהם אומרים – זו קביעה של הקב"ה, אבא של כולנו, שהוא רק טוב ומטיב, ומכיר אותנו יותר ממה שאנחנו מכירים את עצמנו. בהכרח שקביעה זו מתאימה לטבע הנשי באשר הוא.

אז ננסה להבין באמת את עצם כוונת חז"ל באמירה הנחרצת הזו, ואת הסיבה האמיתית לכך. לאחר שנבין זאת, נתבונן ברמה המעשית בנידון שלפנינו.

מה פירוש הדבר לעשות רצון בעלה?

בהבנה שטחית נראה כאילו התורה מצוה על האשה לבטל רצונה לפני בעלה ולוותר על שיקול דעתה האישי. זה לא מתקבל על הדעת, כי לא הגיוני שהקב"ה רוצה שאשה תבטל את דעותיה מחשבותיה ורצונותיה לפני בעלה. משתי סיבות: א. זה מזיק לנפש. ב. גם לו יצויר שזה לא היה מזיק – מצד עצם הדבר זה לא מביא תועלת לאף אחד. זה לא מחזק את הקשר הנפשי בין בני הזוג, כי קשר המבוסס על רודנות של צד אחד וכניעה של הצד השני אינו בגדר קשר זוגי. קשר בריא הוא קשר שבו לשני הצדדים יש עמדה טובה, שדיעות שניהם נשמעות ויש שיתוף פעולה.

מלבד זאת, לא יתכן שהדגם המושלם של זוגיות בעיני התורה הוא כמו בעולם הערבי, שהבעל רודן והאשה שפחה נרצעת. אם אנחנו מחפשים דגם לזוגיות מושלמת בעיני התורה ניתן למצוא אותו בשיר השירים, שכל כולו תיאור על אהבה זוגית, כמשל על האהבה שבין הקב"ה לעם ישראל.

הייתי ממליץ לכל גבר ואשה לקרוא את שיר השירים, ולו בשביל לקבל מושגים כיצד הקב"ה רוצה שיתנהלו החיים בין בני זוג. למרות ששם מדובר במשל, יש לדעת שגם במשל התורה כותבת רק מציאות נכונה וראויה כשלעצמה. (כך מוכח בשבת סג., ע"ש. ראיתי בשם הגר"ל מינצברג).

מעיון בשיר השירים, לפי הפשט, ניתן לראות שהקשר בין הבעל לאשה הוא קשר הדדי. הבעל לא נמצא אי שם בגבהים ורק "מתייחס לאשתו יפה", אלא שני בני הזוג נבנים מהקשר, מקבלים זה מזה וחיים בשותפות.

הנקודה הבולטת בשיר השירים (ושוב, הכוונה כאן נטו על המשל, מדין אין מקרא יוצא מידי פשוטו) היא – המנהיגות של הבעל. האשה נותנת לו הרבה, הוא אוהב אותה והקשר עמה עומד בראש מעייניו, אבל עם כל זאת הוא המנהיג, המוביל.

כל מערכת בעולם צריכה מנהל אחד, שינהל אותה ויקח את הפיקוד לידיים. כאשר יש כמה מנהלים ואין סמכות עליונה שכולם כפופים לה – הכל קורס. ידועים דברי חז"ל על אליהו הנביא שנקלע לעיר של אנשים רעים וצרי עין, ובירך אותם שיהיו כולם ראשים וחשובים. רבי יהושע בן לוי שנלוה אליו תמה על כך, והסביר לו אליהו שזו אינה ברכה אלא קללה.

גם כל בית בעולם, ובפרט בית יהודי שמתנהל עם מטרה רוחנית עליונה, זקוק לפיקוד. הקב"ה מסר את הפיקוד בידי הבעל ונתן לו את הכלים לכך. כאשר אשה מקבלת עליה את הניהול של בעלה בעסק המשותף שלהם, היא בונה את ביתה ואת עצמה בצורה הטובה ביותר.

שלמות הבית היא כאשר האשה הולכת לפי הלך הרוח של בעלה. אין הכוונה שהיא תאבד את אישיותה העצמית ותוותר על מחשבותיה ונקודת מבטה. אין הכוונה שאם הבעל אומר מילה האשה נעמדת לדום. הכוונה היא שהיא תשכיל לנהל את הבית באופן של התמזגות עם הלך הרוח של הבעל. שכאשר משהו חשוב לו מאוד וזה מוחלט אצלו שזה מה שצריך לעשות – האשה תיתן לו את הגיבוי המלא. זה מבנה החיים הבריא והבונה. זהו הביאור של "אשה כשרה עושה רצון בעלה".

ההגדרה המבחינה בין גבר לאשה היא, שהגבר מתמקד בעובדות יבשות ובהגדרת המצב שעמו הוא מתמודד, ואילו האשה מתמקדת בפרטים, באנשים, ברגשות ובעומק של הדברים. חילוק זה בתפיסת העולם גורם שהגבר (על פי רוב) רואה את העולם מנקודת מבט יותר כוללנית, והאשה רואה את הדברים מנקודת מבט פרטנית וממוקדת בדברים מסוימים.

על פי רוב, לגבר יש מטבעו כח מנהיגות. המנהיגות דורשת הסתכלות רחבה יותר, פחות יורדת לפרטים ויותר מתמקדת בתמונה הכוללת. המנהיגות דורשת שכל קר ונקודת מבט ענינית. לאו דווקא פיקחות וחכמה. הקב"ה נתן את שבט הפיקוד ביד הבעל, כי לצורך הנהגה דרוש מבט כולל יותר. כמובן שאי אפשר לדון את הכלל מבלי להכיר את הפרטים, ולכן ממליצה הגמרא להתייעץ עם האשה בעניני הבית ("איתתך גוצא גחין ולחש לה" – ב"מ נט.), אבל כח ההחלטה מסור לבעל, מהסיבה הנ"ל.

מהיכן נובע כוחה של האשה לקבל על עצמה את הנהגת בעלה, לתת לו את זכות ההחלטה?

ישנן שתי גישות לקבלת הנהגה. ישנה גישה של אדם המקבל את מרותו ושלטונו של המנהיג. הוא מעוניין שמישהו יהיה מעליו וינהל את המערכת. אבל ישנה גישה של קבלת הנהגה מנקודת מבט של התמזגות עם המנהיג. כלומר, אני רואה במנהיג חלק ממני, מייצג שלי, ומנקודת מבט זו אני מזדהה עם החלטתו.

אצל אשה רכה בטבעה המנהיגות של הבעל מתקבלת מאליה, בצורה טבעית. היא שמחה בכך שיש מישהו שלוקח את המושכות לידיים. חלק נכבד מן הנשים הן כאלה. כלומר, האשה מקבלת את מרות בעלה מתוך רצון שמישהו יחליט בשבילה.

אבל לא אצל כולן זה כך. בדורנו יש הרבה נשים עם אופי חזק וכושר מנהיגות. אשה כזו מקבלת את מרות בעלה מתוך גישה אוהבת, מתוך הרגשה שאני והוא זה אחד, ויש לנו נאמנות בלתי מסויגת זו כלפי זה, וממילא אם הוא מחליט משהו וזה מאוד חשוב לו, אני נותנת לו את מלוא הגיבוי.

מילת המפתח היא אחת: נאמנות.

עשיית רצון הבעל נובעת מנאמנות. זה בעלי, ואנחנו כרתנו ברית. אני עושה את רצונו כי זה מאוד חשוב לו, ואהבתנו ההדדית אינה תלויה בדבר.

ככל שהנאמנות הזוגית של אשה כלפי בעלה יותר שלמה, כך הקשר מתעצם ומעצים את האישיות. האשה מתמלאת בגאוה פנימית חיובית ושמחה בבעלה. ולהיפך, ככל שמרגישים יותר רצון למצוא חן בעיני אחרים ולרקוד לפי החליל שלהם, כך מאבדים את הערך הפנימי של הקשר ואת העוצמה שבו.