רהב-מאיר על פרשת בשלח: האם אתה עושה רק מה שאומרים לך?

זה לא כל כך אופטימי לפתוח ככה את הפרשה החדשה ("בשלח"), אבל אולי כדאי להתעכב על הפרט הזה. בפרשת השבוע כתוב "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". רש"י מפרש את המילה "חמושים" בשתי דרכים: האחת, כמובן, נושאים כלי נשק. צריך להיות חמוש כשאתה יוצא לכזה מסע במדבר. הפירוש השני הוא כזה: חמושים – כלומר אחד מכל חמישה. חמישית. זה מדהים: חמישית בלבד מבני ישראל יצאו ממצרים, וארבע חמישיות מתו במהלך מכת חושך, כי לא רצו להיות חלק מיציאת מצרים, לא האמינו ולא התחברו לקונספט. באחוזים, מדובר על 80%. רוב אדיר. מי הם היו? למה לא הצטרפו? והעיקר: מה הם מלמדים אותנו על יחסי רוב-מיעוט?

נכון, דמוקרטיה היא השיטה הכי פחות גרועה, והרוב תמיד קובע. אבל האם הרוב תמיד צודק? האם הרוב יודע להבחין בין נכון ללא נכון (לא רק במובן של בחירה בין מפלגות, אלא במה שקשור לתרבות, לרוח, לערכים)? האם אין בהיסטוריה דוגמאות רבות לכך שהרוב טעה? וכמה פעמים אנחנו הולכים לכיוון מסוים רק כי "כולם" אומרים ועושים כך?

אני לא יודעת מה המסקנה, אבל זה בהחלט פרט מעורר מחשבה: מתברר שלא רק פרעה שמע את המילים "שלח את עמי" וסירב לקריאה הזו לצאת מעבדות לחירות. גם 80% מבני ישראל. מה זה אומר עלינו?

תפיסת הביטחון של הפרשה

לצד "שירת הים" המופלאה ששרים כל בני ישראל ביחד, מופיעות בפרשה כמה וכמה תלונות ראשונות. חשוב לשים אליהן לב: "המבלי אין קברים במצרים, לקחתנו למות במדבר?", שואל הציבור את משה רבנו כבר עם תחילת המסע. כלומר: האם אין במצרים מספיק קברים עבורנו, שצריך לצאת ולמות פה במדבר סיני? זמן קצר אחר כך הם מתלוננים על צימאון: "וילונו העם על משה לאמור: מה נשתה?". עוד כמה פסוקים חולפים, ושוב אבותינו משמיעים טענות. הם מתגעגעים ל"סיר הבשר" במצרים וטוענים כי משה ואהרון הוציאו אותם למדבר כדי "להמית את כל הקהל הזה ברעב".

וזה לא הסוף. בהמשך הפרשה העם שוב צמא, ושואל: "למה זה העליתנו ממצרים, להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא?". בשלב הזה גם המנהיג משה כבר מביע ייאוש: "ויצעק משה אל ה' לאמור: מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלוני".

במצב עניינים כזה, כמעט לא מפתיע לקרוא את הפסוק הבא: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל". כלומר, כשהעם עייף, עצבני, ספקן, חסר אמונה וזועם – עמלק מזהה הזדמנות ותוקף. מאז ועד היום, האויב יודע מתי לבוא. לכידות פנימית, זהות משותפת וחזון הם לא סתם מילים יפות, אלא חלק מתפיסת ביטחון.

קודם כל שלי

האם אנחנו עושים דברים רק כי אמרו לנו, או כי גם אנחנו עצמנו רוצים בכך? אחד הפסוקים המפורסמים בתורה מופיע ב"שירת הים", שהיא חלק מפרשת השבוע ("בשלח"). נוכח ים סוף שנקרע, בני ישראל שרים את המילים: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ". פרשנים רבים משבחים את הקשר הבין דורי הזה. כך למשל קובע רש"י: "לא אני תחילת הקדושה, אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלוקותו עלי מימי אבותי". כלומר, יש פה מורשת עתיקה שעוברת מדור לדור. אבל הרבי מקוצק הוסיף ואמר: "כתוב בתורה קודם כל 'זה אלי ואנווהו', האדם חייב קודם כל לומר 'זה אלי', ורק לאחר מכן: 'אלוקי אבי וארוממנהו'. האדם חייב להתאמץ ולבנות את אמונתו שלו, ולא להסתמך רק על הירושה שקיבל מאבותיו".

למה ים ויבשה?

מעניין אם ילדים עדיין משחקים במשחק "ים-יבשה". בילדותי שיחקנו בו הרבה, קופצים בין ה"ים" לבין "היבשה" על המרצפות בבית הספר. המעבר בין ים ליבשה הוא אחד הנושאים המרכזיים בפרשת השבוע. הנס שמלווה אותנו שנים הוא הים שהפך ליבשה, ואז חזר להיות ים. מה הסיפור כאן? מה המסר?

לפי הרב יואל כהן, מחשובי ההוגים בתנועת חב"ד בדורנו, העולם הגלוי והעולם הסמוי מבלבלים אותנו. רוב הזמן האמת הפנימית מכוסה ב"ים" של טרדות, דאגות, מיתוג ושקרים. מי שנראה עשיר או יפה או מפורסם או מדבר יפה – נחשב למצליח. אנחנו לא שמים לב אל מי שפחות זוהר ולא מעריכים אותו. אבל מי קבע שזו האמת? מי אמר שאנחנו מעריכים נכון את האמת ואת השקר בעולם? הנס הגדול ביציאת מצרים היה שלרגע אחד ראינו היטב את העולם כפי שהוא. גם מה שנסתר ונעלם – נחשף לעינינו. הכול התבהר. עם ישראל הגיע לדרגה גבוהה מאוד של קליטת המציאות, בלי הגבלות וקשיים ו"כיסויים". הם הבינו את האופן הרוחני שבו העולם מתנהל "מאחורי הקלעים". לכן נאמר במקורותינו שאפילו שפחה שהייתה שם, ליד הים, ראתה וקלטה יותר ממה שראה הנביא יחזקאל. עד כדי כך. זו גם המטרה של יציאת מצרים – להזכיר לנו שלפעמים העולם שאנחנו רואים הוא הפוך ומבלבל, וצריך להתאמץ ולחשוף את הפנימיות שבו.

על שלמה המלך וחלוקת התעודות

ט"ו בשבט בפתח, וגם התעודות. הנה נקודה למחשבה להורים, מורים ותלמידים. דברים שכתב הרב אשר כהן לתלמידות שלו בבית ספר "אורות מודיעין", עם חלוקת התעודות: "מה חשיבותה של תעודת המחצית? בעיני היא כמו הפסקת המחצית במשחק הכדורסל. בלהט המשחק, ותוך כדי תנועה, אין הרי פנאי לתיקונים נדרשים. אין זמן להירגע ולחשוב ביסודיות. לשם כך נועדה המחצית. אז המאמן עובר עם השחקנים על התכנית, בודק מה נקודות החוזק ומה צריך עוד לחזק, וכך יוצאים למחצית השנייה. התעודה נותנת לנו הפסקה כזו, לבדוק את עצמנו.

"שלמה המלך מגלה לנו בספר קהלת כלל יסודי בחיים: 'לֵב חָכָם – לִימִינוֹ, וְלֵב כְּסִיל – לִשְׂמֹאלוֹ'. מה משמעות הדברים? הפרשנים חושפים עבורנו את הצופן שמסתתר כאן: כשאנחנו קוראים ספר בעברית, הרי שבצד ימין נמצאים העמודים שכבר קראנו, ובצד שמאל – העמודים שטרם קראנו. בצד ימין – ההספק, ובצד שמאל – החוסר. החכם מסתכל על מה שהשיג, ורק אז על מה שעליו עוד להשיג בהמשך. שלמה המלך רומז לנו לא להיות נוקשים מדי עם עצמנו ולהצביע רק על החסרונות, אלא גם ובעיקר על מה שהספקנו, על הידע שרכשנו, על המידות שזכינו לתקן וכן הלאה. כך צריך להתבונן על התעודות שמחולקות ב'הפסקת מחצית', וכך צריך לצאת – ולנצח – במחצית השנייה".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.