כאוס שניתן למיתון: על ADHD בקרב המתבגרים והוריהם

מבט קצת ריק בעיניים, כעס עד קצות האצבעות, וכיווץ מרדני בשפתיים. בני עשרה.

בינינו, כשמדובר ב-ADHD לא באמת צריך לחכות לגיל העשרה כדי לחוות פיצוצים. אבל ההתבגרות כדרכה מעצימה את הכל. וכשמדובר בהפרעה שגם כך הגדרתה היא: "תכונות רגילות, שמופיעות בצורה מוקצנת" הכל יהיה כאוטי ומורכב יותר.

על מנת להבין את התופעה, נתחיל במאפיינים הרגילים של מתבגרים. תחילת ההתבגרות מלווה ראשית, בשינויים הורמונליים פיזיים (אצל בנים ובנות). החוויה הזו כשלעצמה הופכת את המתבגר לרגיש יותר, ובתקופות מסוימות קל להתפרצויות ואפילו אגרסביות. במקביל יש את התהליך הפנימי. מתבגרים מעבדים מחדש את כל מה שהיה ידוע להם עד כה. הם בונים זהות עצמאית ומחפשים את מקומם בעולם הבוגרים ובחברה. אמרנו חברה? חברה היא אולי התחום החשוב ביותר עבור המתבגר. הרצון להיות שייך, ולמצוא את קבוצת השווים - חזק מאוד ונמצא במיקום מוביל בסולם העדיפויות. לפעמים קודם לכל שיקול אחר.

התקשורת בגילאים האלה לעיתים כל כך מורכבת, שלהורים רבים יש פנטזיה לסגור את הילד בחדר בגיל 12 ולפתוח שוב ביום-הולדת 20. אבל האמת היא שלתהליך התהייה והחיפוש הפנימי הזה יש משמעות עצומה על האדם שהנער/ה שלנו יגדלו להיות. בדיקת הגבולות, בכל התחומים היא תהליך אמיתי של למידה והתפתחות. אבל כזה שעשוי להיות קשה ומתסכל מאין כמותו למתבגר החווה אותו, וללא שיעור להוריו.

אז מה? קשה להיות הורים למתבגרים? ועוד לא נגענו ב-ADHD.

נתחיל בהגדרה הבסיסית: הפרעת ADHD היא כזו בה מאפיינים רגילים מופיעים בצורה מוקצנת. חשוב מאוד לציין שההפרעה מחולקת לתתי טיפוסים שונים, ואין אדם עם ADHD אחד דומה למשנהו. אם אתם הורים או מורים למתבגר עם ADHD, סביר להניח שתזהו חלק מהתופעות שיובאו בכתבה. המינונים בין אדם לאדם הם שונים והדרך בה הדברים באים לידי ביטוי היא שונה - על כן היזהרו מאבחנות בזק. אבחוני בזק הם האויב של ההפרעות כולן, בצורת אבחוני יתר או חוסר דיוק. במקרה הצורך, חשוב ללכת על אבחון מקיף ומקצועי.

מה קורה למתבגרים עם הפרעת קשב?

מעבר להתפתחות ההורמונלית והפנימית שהוזכרו בהתחלה יבואו לידי ביטוי מאפיינים שונים שמקורם ב-ADHD. נתחיל בפער הגילי. אצל מתבגרים ללא ADHD יש הדדיות בהתפתחות בין המערכת הרגשית, השכלית (ההבנה) והגיל הכרונולוגי (האמיתי). פעמים יהיה תהליך ההתבגרות מהיר יותר ופעמים פחות. אצל אנשים עם הפרעת קשב יש פער כבר מילדות. הגיל השכלי גבוה בכשליש מהגיל הכרונולוגי (ילד בן 10 עם תובנות של בן 13) והגיל הרגשי נמוך בשליש מהגיל הכרונולוגי (ילד בן 10 עם התנהגות של בן 7) הפער הזה הוא ראשית התסכול של הורים ומורים, ויושב בשורש הקונפליקט ואי המובנות של בעלי ADHD את עצמם. כבר אמרנו? יותר ממה שהסביבה לא מבינה אנשים עם ADHD, הם לא מבינים את עצמם.

חלק נוסף הוא תהליך ההיפרדות. כחלק מכל תהליך התבגרות בריא, יש שלב של היפרדות וגיבוש עצמאי של המתבגר מהוריו ומהסביבה הראשונית שלו. אצל מתבגרים ללא ADHD נראה את התהליך הזה בא לידי ביטוי בהתרחקות, רצון לפרטיות, וחוסר שיתוף. החווייה הזו כשלעצמה, גם כשמתרחשת באופן מאוזן - פעמים רבות נחווית כקשה מאוד עבור הורים ומובילה לעימותים. אצל מתבגרים עם ADHD גם כאן תהיה הקצנה. בגלל הנטייה של ילדים ונוער עם ADHD להיות תלותיים, יהיה להם קושי אמיתי לעשות היפרדות בצורה מאוזנת. ההיפרדות אצלם תהיה יותר במובן של התרחקות בועטת. הם יתעמתו בלי סוף. יתנהגו בצורה מכעיסה ויתקשו לפתח עצמאות אמיתית. (שימו לב במקביל לגישה הזועפת ולמרדנות, יהיו מחוות ילדותיות שמקורם בתלות, ובקושי לשחרר ולבנות אישיות עצמאית).

(צילום: shutterstock)

חשוב לציין שקושי להישמע לסמכות חיצונית - הוא חלק מהקושי של אנשים עם ADHD להישמע לדרישה שאינה פנימית. נסביר: יש טעות בתפיסה של הפרעת קשב וריכוז - יש נטייה לחשוב שאנשים עם הפרעות קשב וריכוז הם נטולי יכולת ריכוז לחלוטין ובכל תחום. האמת היא שאנשים עם ADHD מסוגלים בהחלט לריכוז ואפילו ל"ריכוז יתר" בתחומים שמעניינים אותם, כולל דרישה פנימית (כל מה שמתחשק להם לעשות, או יש להם בו עניין אישי).

הקושי הגדול למקד קשב הוא כשמדובר בפעולות לא מעניינות (שיעורי בית במקצוע לא אהוב) או בדרישה חיצונית (כל דבר שנדרשים לעשות על ידי גורם חיצוני – הורים, מורים אחים). חשוב להבין שחוסר המוטיבציה בתחומים האלה שמתפרשת כמרדנות או גרוע מכך כ"התנהגות בדווקא",

מקורה בקושי אמיתי שקשור ב-ADHD, ו/או באחת מההפרעות הנלוות לה - חוסר בכישורי למידה או לקות למידה. חשוב לציין כי כל אלו אינם תירוצים לוויתור, כי אם סיבה לבירור מקור הקושי, ולמידת הדרך הנכונה והיעילה שתוביל לתפקוד אפקטיבי.

התחום האחרון שניגע בו במאפייני המתבגרים הוא עניין הדימוי העצמי וההשלכות על החיפוש בתחום החברתי. כבר ציינו שלחברה יש מיקום מהותי מאוד בחייהם של מתבגרים. והם מוכנים לעשות כמעט הכל כדי לתפוס את מקומם.

חוסר המובנות של בעלי ADHD את עצמם, פלוס הפידבקים הקשים שהם מקבלים מהסביבה ללא הרף עוד מילדות, יוצרים נערים עם דימוי עצמי נמוך וחוסר וודאות לגבי הניראות החברתית שלהם. מהסיבה הזו, הם ינסו למצוא חן בכל דרך, להיות מרצים. דרך התנהגות כנועה לגורמים מסוימים בחברה, או דרך שתלטנות והפעלת מניפולציות על אחרים, על מנת לקנות את מקומם. במקרים אחרים הם יהיו דחויים ונטולי אומץ לנקיטת יוזמה למחוות חברתיות בכלל. התוצאה בכל המקרים היא תקשורת לא בריאה, תסכול, לעיתים דכאון ובעיקר מוטיבציה ירודה מאוד.

אימון מתבגרים על ADHD, ואימון הורים למתבגרים עם ADHD

כדי להבין את המשמעות והכוח של אימון למתבגרים עם ADHD, ואימון להורים למתבגרים עם הפרעות קשב ניתן הצצה לכל אחד מהתהליכים. חשוב לציין שהתהליך האימוני להפרעת קשב, הוא תהליך קצר טווח באופן יחסי ומותאם במיוחד לבעלי ההפרעה. בדינמיקה שלו ובנטייה לתמציתיות ולפרקטיקה מעשית ומוגדרת.

הקושי בהורות למתבגרים עם הפרעת קשב במקרים רבים יוצר בלבול במהות התפקיד ההורי. למתבגרים עם ADHD יש קשיים בכל מה שקשור ללקיחת אחריות, בתחומים שונים. הם נוטים לדחות מטלות, לסמוך על הרגע הבא באופן עיוור, להאשים אחרים בכשלונות ובתסכולים ובגדול להתנער מאחריות באופן כמעט טוטאלי. הורים לוקחים את העניין הזה לאחד משני קצוות.

בצד אחד נראה הורה מתוסכל שהופך להיות "נביא זעם" של הילד/ה שלו. "אתה שוב תאחר", "זה היה צפוי שתסתבך", "מה כבר ציפית שיקרה?" ,"אמרתי לך", ואלו האמירות המעודנות יחסית. ברגעים קשים יותר יהיו משפטים כמו: "מה יצא ממך?", "איך בחור כמוך יצליח בישיבה / צבא / עבודה?!".

בצד השני, יש הורה מתוסכל לא פחות שמנסה כמעט בכוח "לתקן" את המצב עבור הילד/ה שלו. הוא מתזכר אותו אינספור פעמים, מכין במקומו את התיק לפני כל יציאה מוודא מאה פעמים שלא שכח אוכל/ספר/שעורי בית/לימוד למבחן/אביזרים לפעילות חברתית. ומגונן עליו בפני המערכת. בגדול, ההורה מנסה בכל מאודו להעלות את המתבגר על רצף מאוזן של עשייה, ואפילו במחיר השפיות והחופש שלו עצמו.

בשני המקרים יש נזק מהותי לילד. ההורה שהוא "נביא זעם" לרוב מפרש באופן שגוי את המקור להתנהגויות הילד, והמילים הקשות או המדרבנות וחינוכיות לדעתו, מעצימות את הקושי, תורמות להנמכת הדימוי העצמי ומורידות את המוטיבציה. הסיכוי של נערים/ות כאלה להיכנס לתוך תהליך של הרס עצמי, גבוה מאוד.

בצד השני "ההורה המתקן" - הגישה ה"מתקנת" פעמים רבות מקורה ברחמים על המתבגר שמתקשה להתמודד עם המטלות השונות שמזמנים לו חייו, וברצון להתמודד בשבילו. בפועל המתבגר חווה חוסר אמון מוחלט ביכולת שלו (עושים הכל במקומו), ואפס הזדמנויות ללמידה אמיתית ללקיחת אחריות, ולפיתוח מנוע פנימי להתנהלות נכונה.

באימון הורי, יש קודם כל תהליך התבוננות וזיהוי של דפוסי ההתמודדות של ההורים הספציפיים, כשהאימון הוא על תקשורת שמקדמת לקיחת אחריות, כזו שלא מקטינה (ההורה הראשון), ולא מונעת התפתחות (ההורה השני). ההורים מקבלים משימות והנחיה צמודה על דרכי התגובה והעמידה הנכונה מול המתבגר. תוך למידה, שהתפקיד האמיתי של הורה הוא להוות עוגן. לתת הכוונה אך יחד איתה לתת לילד להתנסות, לתהות, ולעיתים לראות אותו בעניים כלות - משלם מחירים על בחירות לא מחושבות מספיק, מתוך הבנה שזו הדרך היחידה ללמוד לנהל את חייו בהמשך כמבוגר אחראי. ותמיד תמיד לחזק, גם את ההתקדמות המזערית ביותר.

הצצה לאימון לנוער

החוויה המשמעותית ביותר של נוער עם ADHD, היא כאוס אחד גדול.

הרצון לפטור את כל הקשיים באופן מיידי, ביחד עם חוסר ההבנה שלהם את עצמם - מניעה להתנהגות אימפולסבית, ופתרון בעיות באופן בלתי יעיל לחלוטין. חוסר ההצלחה תורם לדימוי העצמי הנמוך בלאו הכי, ואצל חלקם לשנאה עצמית ממש.

באימון למתבגר יהיה מיקוד משמעותי בהכרות של המתבגר את עצמו. הבנה של המקור להתנהגויות השונות, הכרות עם הצרכים, והמאפיינים השונים של הפרעת הקשב כפי שהם באים אצלו לידי ביטוי. במקביל נכיר את החוזקות, ונגדיר את החולשות. ההבנה של נקודות התורפה, של המכשילים - לעומת נקודות החוזק, מנמיכות את הכעס העצמי, ומאפשרות התבוננות נקיה יותר של המתבגר על עצמו, ועל חייו. וממילא מאפשרות תהליך אמיתי של שינוי וקבלת שליטה על חייו.

אביגיל פורטנוי ואילת ווגברייט - מאמנות ADHD ומנחות הורים לילדים ומתבגרים עם ADHD, ומקימות קבוצת "קשב ואימון". kesheveimun@gmail.com