"אנשים יכולים לצעוק שעות" – מה קורה בבתי האבות בארץ?

תופעת ההזנחה בבתי אבות פרטיים הממומנים על ידי קופות החולים, היא תופעה שכבר דובר עליה רבות. שנה אחר שנה מוציא משרד הבריאות דו"חות מזעזעים על המצב בבתי האבות, אך נראה שאין שום כיוון לשיפור.

כתבת "ידיעות אחרונות", אריאלה שטרנבך, יצאה לבדוק את המצב בשטח, וגילתה מסקנות איומות. ראשית – האבטחה בבתי האבות. רק בבית אבות אחד מכל אלה שבדקה הכתבת, דרשו ממנה להתייצב לראיון לפני שתתחיל לעבוד כמתנדבת במקום. בשאר המקומות פשוט אמרו לה לבוא – מבלי לבדוק את הרקע האישי שלה או את היכולות שלה. במקומות רבים שאליהם הגיע כלל לא התעניינו מי היא – אלא פשוט נתנו לה הוראות עבודה. רק בשניים מהמקומות היא קבלה נזיפה על שהגיעה למקום ללא אישור. מה יעשו הקשישים כאשר ה"מתנדב" יתגלה כגנב, או כסאדיסט? כבר היו דברים מעולם, ואיש אינו עושה דבר בנידון.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

וזה עוד לפני שדברנו על הטיפול בקשישים עצמם. במרבית בתי האבות ישנו חוסר משמעותי בכוח אדם, והתוצאה המידית היא הזנחה של הקשישים. בבתי אבות רבים ראתה שטרנבך קשישים לבושים בבגדים מלוכלכים; קשישים שאינם מקבלים אוכל משום שאין מי שיאכיל אותם, או מי שיעשה זאת בסבלנות המתאימה; קשישים שלא קולחו ימים רבים; קשישים שנאלצו לשתות מבקבוקים מלאים בעובש; וקשישים שצועקים בלילות ומחכים לשווא שמישהו ייגש אליהם. "אם מישהו לא מרגיש טוב, הלך עליו", אמר לכתבת דייר באחד מבתי האבות אליהם הגיעה. הטיפול לא יגיע בזמן.

הקשישים נחבלים ונפגעים

לא רק הטיפול הישיר בקשישים ירוד – אין טיפול במפגעי בטיחות בבתי האבות, כמו כסאות גלגלים ללא מעצור, או נזילה מהתקרה שיוצרת שלולית מים מסוכנת על הרצפה. לא מעט קשישים נופלים, נחבלים ונפצעים – ואיש אינו שם על לבו.

כמעט נראה מיותר לציין, אך גם פעילות יומית לקשישים היא מוצר נדיר. במרבית המקומות, הקשישים פשוט יושבים ובוהים זה בזה או באוויר, ללא פעילות מסודרת וללא יחס אישי מהצוות. למעשה, "ללא יחס אישי" הוא מושג עדין: בבתי אבות רבים הקשישים מקבלים מן הצוות יחס משפיל, צעקות ואפילו קללות. ואם את ההזנחה ניתן היה להסביר במחסור בכוח אדם, הרי שאת היחס הנורא הזה קשה לתרץ.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

כאשר מגיעים בני משפחה לבקר, המצב משתנה לעיתים קרובות, והקשיש מקבל פתאום יחס טוב ומסור, לעיני המבקרים, אך לאחר שאלו חוזרים לבתיהם, היחס חוזר להיות אדיש כמקודם. בני משפחה רבים מודעים למצב הזה, אך מחוסר ברירה משאירים את הקשישים במקום, ודואגים להגיע לעיתים קרובות ככל האפשר, על מנת לפקח עליהם.

בתי האבות, לפי תיאורה של שטרנבך, הפכו למעין בית כלא, הן עבור הקשישים והן עבור העובדים. האחרונים, היא מציינת, עובדים בתנאים בלתי אפשריים – כל עובד אחראי על 7-8 מטופלים בו זמנית, העובדים נדרשים לעבוד 60-70 שעות בשבוע, ובלילות לעיתים קרובות יש רק אחות אחת הממונה על המחלקה כולה. העבודה עצמה אינה קלה גם בתנאים נוחים – העובדים נדרשים להאכיל את הקשישים, לקלח אותם, לעיתים גם להחליף להם חיתולים. אין פלא, אפוא, שבהעדר כוח אדם מספק, אין אפשרות לתת לכל קשיש יחס מלא. והקשישים הם אלה שמשלמים את המחיר. אחד הקשישים אמר לכתבת שלחיות בבית אבות – זה כמו להיות מחובר למכשיר החייאה: אתה מקבל חמצן, מזון ומים רק כדי להחזיק אותך בחיים, ולא שום דבר מעבר לזה.

הכסף יענה את הכל

ההזנחה החמורה הזו של הקשישים בולטת עוד יותר בהשוואה לשלושה מוסדות אחרים בהם בקרה כתבת ידיעות אחרונות: בתי אבות פרטיים אשר אינם ממומנים על ידי בתי החולים, אלא על ידי הדיירים עצמם. המחירים אינם זולים: כ-750 ₪ ליום, לא כולל הוצאות על תרופות, חיתולים וכדומה. רק אנשים ממעמד כלכלי גבוה מאד יכולים להרשות לעצמם לשהות במקומות הללו. אך היחס שהם מקבלים הפוך לחלוטין מזה שמקבלים הדיירים בבתי האבות הרגילים. המקומות הללו יפים ומעוצבים, הקשישים נהנים מפעילות יומיומית, מספר העובדים גדול וכל קשיש יכול לקבל, ואכן מקבל, יחס אישי נאות. מאבטחים שומרים על המקום ודואגים לוודא שהנכנסים הם אנשים שהוזמנו. חלק מן המחלקות דומת יותר לבתי מלון מאשר לבתי אבות. הפער הזה עצום כל כך, וכואב כל כך, שנותר רק לתהות: עד מתי?