הבימאי מהוליווד: "פתאום הבנתי – יש אלוקים בשמיים, ואני לא ידעתי"

כשמתבוננים בפניו של הבימאי צבי פישמן, ומביטים בתמונות שהוא מציג – בהן הוא נראה כבחור, נתקפים בחוסר אמון מוחלט. קשה, קשה מאוד לזהות אותו בתמונות, ולא רק בגלל השנים הרבות שחלפו מאז. כי כל המהות שלו נראית אחרת. אי אפשר לראות בנער הצעיר והשרירי, שכל חיצוניותו נראית כגויית, את צבי פישמן בעל הדרת הפנים והפאות הארוכות.

"הייתי נראה אז באמת כמו גוי", צבי כמו קורא את מחשבותינו, ובכך פותח את סיפורו: "נולדתי באמריקה, למשפחה יהודית שהייתה מחוברת לתנועה הרפורמית. הדלקנו נרות חנוכה, אבל קיבלנו גם מתנות חג המולד והיה לנו עץ אשוח בבית; בפסח היינו אוכלים מצות, אבל אני לא בטוח שהן היו כשרות, וכמובן שהיינו עושים את מנהגי החגים של הנוצרים. להורים שלי היה חשוב שנגדל כמו כל השכנים הגויים שבאזור שלנו, ובעצם כל היהודים שהתגוררו בסביבתנו היו כמונו. גדלתי מצד אחד עם ידיעה שאני יהודי, ומצד שני – הזהות שלי הייתה אמריקאית".

עם זאת, צבי מציין כי ככל שחלפו הימים הוא התחיל לפתח נוגדנים נגד היהדות. "אהבתי מאוד ספורט, ורציתי להשתתף בקבוצות שהתנהלו בשעות הצהריים, אבל לא קיבלו אותי, כי הוריי הכריחו אותי לבקר בצהריים בבית הספר היהודי. ניסיתי לשכנע את ההורים בכך שלימודי היהדות מיותרים, אבל הם התעקשו".

דבר נוסף שהוא מציין: "אני זוכר שהרביי שלנו, שכמובן לא היה רב אמתי, סיפר לנו על יציאת מצרים, והוא תיאר לנו את קריעת ים סוף כך: היהודים הלכו על החול, ופתאום התחיל מבול. המבול ירד בדיוק כשהמצרים נכנסו לים ולכן הם טבעו, ואילו היהודים הספיקו לצאת מהים, עוד לפני המבול. הוא נתן לנו להרגיש שזה לא היה קשור להקב"ה. הדברים שלו נשמעו לי מהרגע הראשון כמו שטויות. לא עניין אותי להקשיב לסיפורי המעשיות.

"ובאמת", ממשיך צבי, "אחרי בר המצווה שלי שהתקיימה בכנסייה, כי לא היה לנו בית כנסת עם מבנה מתאים, הגעתי להחלטה שאני עוזב באופן סופי את היהדות, ופשוט לא רוצה לשמוע עליה יותר".

צבי פישמן בסיפור חייו המפעים:

הדרך להוליווד

צבי הצעיר גדל וכשפנה ללימודים גבוהים הוא החליט להתמקצע באוניברסיטה בניו יורק, שם בחר בלימודי קולנוע. "הייתי בחור מאוד אינטליגנט", הוא מעיד על עצמו, "והשקעתי המון בלימודים. את אחד הסרטים שהפקתי הצלחתי להכניס להוליווד והוא הפך לסרט פופולארי מאוד. ראיתי את עצמי גם כסופר וכתבתי ספר שהיה לדעתי בעל פוטנציאל להפוך לרב מכר. מכרתי את הזכויות להוצאת ספרים, אבל משום מה הספר לא נראה בחנויות. מאוד נפגעתי מזה, אבל כששוחחתי עם סגן הנשיא של החברה הוא אמר לי: 'קראתי את הספר והוא מצוין, הבעיה היא עם השם שלך', ואז לראשונה בחיי הבנתי – שמי היהודי עומד לי לרועץ. זו הייתה תזכורת עבורי, כי כמעט שכחתי שאני יהודי.

"אני גם זוכר שאחרי הסרט הראשון שלי שאל אותי המפיק: ובמה יעסוק התסריט הבא שלך? אמרתי לו שאני מתכנן סרט על השואה, והוא התפרץ: 'לעולם לא אעשה סרט שהגיבור שלו יהיה יהודי'. זו גם הייתה סטירת לחי עבורי. "למפרע", אומר צבי, "כשאני מתבונן על כך, אני מבין שהקב"ה שלח לי תזכורות כדי להזכיר לי את המהות שלי, את היהדות שלי".

ובינתיים, המשיך צבי והתפתח מבחינה מקצועית. "התגוררתי בהוליווד, עיר הסרטים. הצלחתי למכור תסריטים שכתבתי ולהיות אחראי על הרבה הפקות ועל סרטים שיצאו. לא חסר לי כסף, רכשתי רכב חדש ויפה, הייתה ברשותי דירה על יד חוף הים. ובכל זאת, הרגשתי בפנים אי שקט. הייתה לי כל הזמן עצבנות פנימית".

צבי מציין כי לתומו הוא חשב שאם הוא רק יצליח להשתכר יותר כסף, או שיגיע להישגים גבוהים יותר - הוא יהיה סוף-סוף מאושר. "אז עבדתי עוד יותר, ובאמת ראיתי הצלחה בכל מה שעשיתי, ואפילו עברתי לדירה יותר יפה וקניתי רכב עוד יותר יוקרתי, אבל עדיין לא היה לי טוב".

ואז, באחד הימים התברר לו שהוא חולה בדלקת מעיים חריפה. "סבלתי מכאבי בטן ומדימומים שלא פסקו. הגעתי לרופאים והם נתנו לי תרופה עם קורטיזון חזק, ואמרו שאם זה יעבוד – מה טוב, ואם לא – אצטרך לעבור ניתוח להוצאת חלק מהמעי הגס, מה שיהפוך אותי לתלותי במכשור חיצוני. הייתי אז בסך הכל בן 25 והידיעה על המחלה תקפה אותי כרעם ביום בהיר", הוא מספר. "מאותו רגע התחלתי לחשוב על דרכים אלטרנטיביות להתמודדות, כמו רפלקסולוגיה, יוגה, דיקורים, ועוד סוגים של רפואה משלימה".

אמונה על חוף הים

"באחד הימים", מספר צבי, "ישבתי על שפת הים עם חבר שלי, שחקן קולנוע, גם הוא יהודי מתבולל, והוא שאל אותי: 'איך זה שאתה בעצם לא יודע שום דבר על היהדות?' השאלה שלו נגעה לי בלב במקום הכי רגיש, כי באותה תקופה קראתי הרבה פסיכולוגיה וספרים על דתות. ואם כן – למה דווקא מהיהדות אני בורח? נזכרתי שפעם קראתי בספר פסיכולוגיה על כך שכאשר יש משהו שקרוב אליך, ואתה בורח ממנו – זה כנראה כי אתה מפחד להתמודד אתו, ולכן הדרך היחידה להתמודדות היא להיפגש עם אותו דבר ובכך להבין שלא צריך לפחד ממנו. "זו הייתה השגחה פרטית אמתית", מתרגש צבי, "כי עוד באותו יום הלכתי לחנות ספרים של חב"ד ואמרתי למוכר שאני מחפש ספרים על היהדות. הוא נתן לי תנ"ך ועוד ספר שנקרא 'יהדות למתחילים' וגם ספר על התניא. בינתיים ראיתי על המדף ליקוטי עצות של רבי נחמן, וקניתי גם אותו.

"הלכתי לחוף הים", ממשיך צבי, "ישבתי שם, פתחתי את הספרים וראיתי את הפסוק הראשון בתנ"ך: 'בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ'. הרמתי את הראש למעלה ואמרתי לעצמי: 'יש שם אלוקים בשמיים, ואני לא ידעתי'. אחר כך המשכתי וקראתי על כך שהקב"ה אמר לאברהם 'לך לך לארצך', שזוהי ארץ ישראל. קראתי גם על שעבוד מצרים ושוב ראיתי שהקב"ה אומר למשה שייקח את היהודים לארץ ישראל. פתאום הבנתי שהקב"ה רוצה שנהיה בארץ הקודש, זה אומנם לא התחבר לי עם העובדה שיש כל כך הרבה יהודים בחו"ל, אבל מצד שני הרגשתי קשר לבורא והבנתי שהוא דורש מאתנו דברים".

וצבי ממשיך לספר: "בספר של יסודות היהדות קראתי על מצוות תשליך והבנתי שאנחנו אמורים להשליך למים את החטאים שלנו. זה היה בדיוק כמה ימים לפני ראש השנה, אז הלכתי אל הים יחד עם תרופות הקורטיזון שלי וזרקתי את הבקבוקים לים. אמרתי להקב"ה: 'סלח לי על כך שכל השנים לא הכרתי אותך. אני מבקש שתקבל את התרופות כחטאים שלי, רק תן לי רפואה שלמה, אתה לבדך, בלי תרופות ובלי רופאים'".

מאז אותו יום מספר צבי שהוא הפסיק ליטול את התרופות, אך הדימום לא פסק. "ירדתי 15 קילו בגלל הדימום וכאבי הבטן מנעו ממני לתפקד. הגיע שלב בו הרופאים אמרו לי שאצטרך לעבור את הניתוח בו יכרתו חלק מהמעי. אני זוכר שבאותו לילה, אחרי השיחה הקשה עם הרופאים, חלמתי חלום. בחלום ראיתי שאני נכנס לחנות בגדי יד שנייה ושם לב שיש מאחוריה דלת. אני עובר בדלת ומוצא את עצמי בחדר מלא בספרי קודש בעברית. ופתאום אני מרגיש שלווה נעימה שכמוה לא הרגשתי שנים, ורק רציתי לעמוד בחדר הזה ולהישאר בו. לא יכולתי לקרוא את הספרים, כי לא ידעתי עברית, אבל ההרגשה הייתה טובה כל כך. ואז הגיע בעל החנות ואמר לי שהוא צריך לסגור, אבל אני ביקשתי: תן לי חמש דקות להישאר פה'. ואז שמתי לב שיש עוד דלת, נכנסתי פנימה וראיתי חדר ריק ובמרכז החדר קופסא ענקית ובתוכה תפילין. בתוך החלום, שמעתי כמו בת קול שאומרת לי: אתה צריך להידבק בהקב"ה, אתה צריך להידבק בהקב"ה', ואז התעוררתי".

אל ארץ ישראל

מספר ימים לאחר החלום המטלטל החליט צבי לחזור לקחת את התרופות ולשמור על בריאותו, אך עוד לפני שהוא הספיק לרכוש אותן הוא קיבל שיחת טלפון מדוד שלו, שביקש ממנו לנסוע אתו לבית החולים למחרת, כיוון שהוא צריך לעבור ניתוח לייזר בעיניים, ולאחר מכן יהיה אסור לו לנהוג.

"כמובן שנעניתי בשמחה. ליוויתי את הדוד, וכאשר חיכיתי לו מחוץ לחדר הניתוח, שמתי לב שאני מתחיל להתפלל לראשונה בחיי. ביקשתי מאלוקים: 'שמור על דוד שלי, שמור על דוד שלי'. הרגשתי פתאום שאני כל כך מתקרב לבורא. החלטתי בלב שאני עושה מעשה, ומחפש את האמת.

"חזרתי הביתה", ממשיך צבי, "ורציתי לצאת לקנות את התרופה, אלא שאז, בפעם הראשונה מזה חודשים ארוכים, שמתי לב שהדימומים וכאבי הבטן פשוט נגמרו. אפילו לא התפלאתי על כך. הבנתי שהקב"ה עשה לי נס והוא ריפא אותי. כשפגשתי אחר כך רופאים הם אמרו לי שהם לא מסוגלים להסביר את זה, כי גם אם הייתי לוקח את התרופה, היא לא הייתה מרפאה אותי לחלוטין, וברגע שלא לקחתי אותה– לא היה לי שום סיכוי להירפא. קלטתי דבר אחד – הקב"ה שולט על הכל, הא עושה הכל, ויכול לעשות כל מה שהוא חפץ.

"באותו לילה הלכתי לישון", הוא ממשיך, "והיה ברור לי שאני לא יכול להמשיך באותם חיים שהיו לי קודם לכן. הבנתי שאני צריך לעשות את מה שהקב"ה דרש ממני. לפני השינה פניתי לבורא עולם ואמרתי לו: הקב"ה, אני לא יודע אם אתה רוצה שאעלה לארץ ישראל, או שאשאר כאן, בהוליווד ואשמור כאן את המצוות. אנא, עשה לי סימן".

והסימן הגיע מוקדם מן הצפוי. "בשעות הבוקר", מספר צבי וקולו רועד, "יצאתי מהדירה והלכתי לקחת מכתבים מתא הדואר. להפתעתי לא היה גבול, כי גיליתי שם חוברת גדולה שבעמוד השער שלה מתנוססת תמונה של הכותל המערבי בירושלים. כל הגוף שלי רעד, זו הייתה כזו צמרמורת. בחיים שלי לא קיבלתי שום דבר משום ארגון יהודי, ופתאום, בדיוק כמה שעות אחרי שאני מבקש את עזרתו של הקב"ה - אני מקבל את החוברת".

צבי מציין כי עוד באותו יום הוא קנה כרטיס לארץ ישראל, ועלה על המטוס כדי לבקר בארץ. "הגעתי לארץ ישראל, ונכנסתי לבית מדרש באחת הישיבות המפורסמות בירושלים. ברגע שנכנסתי לשם, ראיתי את כל ספרי הקודש שהבחנתי בהם בחלום. זה היה נראה בדיוק אותו דבר, והשמחה והשלווה שהיו בחלום היו גם כאן, בירושלים. החלטתי שאני נשאר כאן".

ואיך הגיבו ההורים?

"ההורים שלי לא ממש עודדו, היה להם גם קשה עם זה שאני מתגורר רחוק. אבל אני יכול לספר על כך דבר מדהים - לרגל יום הנישואים ה-40 שלהם ביקשה אמא שאגיע לאמריקה. אחרי התייעצות עם ראש הישיבה שאמר לי שזה כיבוד אב ואם, עליתי על המטוס וטסתי. עוד בשדה התעופה בניו יורק גיליתי שהדימום וכאבי הבטן חוזרים אליי... זה היה אחרי כמה שנים שלא חוויתי אותם בכלל. הבנתי אז בצורה הברורה ביותר שהקב"ה רוצה שאהיה בארץ ישראל, כי רק שם זה המקום שלי והבית שלי".

בחזרה לעולם הסרטים

צבי חזר לארץ ישראל, והוא המשיך לשבת וללמוד בישיבה. באחד הימים הציעו לו הרבנים מהישיבה בחורה ישראלית. השידוך קרם עור וגידים ועד מהרה הם התחתנו והקימו את ביתם, תוך כדי כך שצבי ממשיך להקדיש את כל סדר יומו ללימוד.

באחד הימים קיבל צבי שיחת טלפון מפתיעה. נציגים מארגון ישראלי שעוסק בהפקת סרטים שמעו על ההפקות שהוא עשה בחו"ל, והם מעוניינים שהוא יביים סרטים על פי רוח היהדות, שיהיו מיועדים לישיבות ולארגונים שונים. "כך מצאתי את עצמי חוזר בחזרה לעולם הבימאות וההפקה", אומר צבי.

שמחת בזה?

"האמת היא שזה לא היה קל", הוא מודה, "זכרתי את החיים מלאי המתח והעצבנות בהוליווד. באותה תקופה לא הייתה לי שמחה, ואילו כעת כל כך טוב לי. אבל התייעצתי עם הרב שלי והוא ציטט את מה שכתוב על בני ישראל שיצאו ממצרים ברכוש גדול. הוא אמר לי: 'הרכוש שלך הוא ההכשרה המקצועית שלך, ואתה צריך להפיץ את זה הלאה'".

וכך עסק צבי בהפקת סרטים לשימושים שונים, ולפני שנתיים הוא גם שימש כבימאי בסרט ייחודי מסוגו הנקרא 'סיפורים על רבי נחמן'. "מדובר בסרט באורך של שעה וחצי, בכיכובו של השחקן יהודה ברקן. הסרט מותח מאוד, והוא גם מלא בעומק וביראת שמיים. זה היה חשוב לנו מאוד", הוא מספר.

פישמן היה שמח להפיק גם סרטים נוספים בסגנון, אך כפי שהוא מציין – "כיום אין כסף, ועוד לא מצאתי את מי שיוכל לקחת על עצמו מימון של סרטים כאלו. אומנם ממשלת ישראל מקצה לא מעט תקציבים לקרנות לקולנוע, אבל אלו קרנות שנשלטות בעיקר על ידי אנשי שמאל, ואין סיכוי שהם ייתנו את הכספים האלו לסרטים תורניים".

אבל הוא לא מתייאש. "אני מקווה מאוד שעוד יבוא יום בו תינתן לי האפשרות להמשיך לעסוק בתחום", הוא אומר באופטימיות, ובינתיים ממשיך לשקוד על תלמודו וליהנות מכל רגע.