המלחמה נגד האינטרנט: האם אכן יש מציאות להסתדר לחלוטין בלי אינטרנט?

שאלה: כידוע לכבודו, הציבור החרדי נלחם באינטרנט בקול רעש גדול: בכנסים המוניים המסוקרים בעיתונות, במכתבים וציטוטים חריפים מגדולי ישראל, בהדפסת חומר הסברה המחולק בריכוזים חרדיים, ועוד.

חלק נכבד מהלוחמים אינם עובדים בעבודות התלויות באינטרנט, ואינם מכירים כלל את המציאות כפי שהיא בעידן שנות האלפיים פלוס, שאי אפשר בלי זה. זה כמו להילחם במכוניות או בטלפון. אני ועוד עשרות אלפים כמוני יודעים שאין מציאות בעבודה להסתדר בלי אינטרנט. הבעיה היא שהאינטרנט באמת מפיל המוני חללים, ביניהם גם כאלה שהיו בטוחים שהם לא יפלו. זאת מציאות עצובה.

אולי יש לך כלים להתמודדות הזאת, איך אפשר מצד אחד להשתמש בכלי הזה למה שצריך ומצד שני לא להיסחף אחריו?

* * *

כפי שהציג השואל את התמונה, קשה לו להזדהות עם הטוענים שאין צורך באינטרנט ויש לאסור אותו באופן גורף. הוא טוען שאמירה כזו מנותקת מהמציאות. סיפר לי ידיד, שאחד מהלוחמים בעלי הסגנון הזה התראיין פעם באחד הערוצים החרדיים והציג את עמדתו, שאפשר תמיד להסתדר בלי אינטרנט, וכדוגמה לכך הביא את עצמו, שהוא כותב את כל מאמריו וספריו בעט פשוט ונותן לקלדנית. שמעתי ותהיתי: ומה עושה הקלדנית בדפים שנכתבו בעט הפשוט? מן הסתם מקלידה ושולחת באימייל...

עם כל זאת, האוירה של הפסילה הגורפת של האינטרנט מועילה למנוע את מי שלא זקוק לזה כלל שלא ישתמש בזה. מדובר בכלי עם סיכון, וברור שכמה שפחות חשיפה לזה – עדיף. ב"ה גם בשנות האלפיים פלוס ישנם אברכים יקרים שלא גלשו מימיהם ולא יודעים מאיזה צד פותחים את הדבר הזה.

אבל מי שעובד עם הכלי הזה, לא בחכמה יעשה אם ישכנע את עצמו שכל מי שיש לו אינטרנט מסונן פסול לעדות ואינו מצטרף למנין. אם זאת תהיה גישתו, מהר מאוד הנבואה תגשים את עצמה – הוא באמת יהיה פסול לעדות ולא יצטרף למנין...

זה לשונו של מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א, כפי שנמסר באחד הכנסים:

החיזוק בענין הזה הוא מאוד נחוץ, כיון שאפילו אנשים שמרגישים שהם נקיים בזה עלולים ברגע אחד ליפול חלילה. ועל כן כשעושים כינוס לחשוב עצות ומחשבות איך לתקן דברים אלו, זה חשוב מאוד.

כלומר: לאסור אינטרנט באופן גורף – לא שייך בעידן של שנות האלפיים פלוס. העולם בנוי על אינטרנט בכל צעד ושעל, ואי אפשר ליצור בועה מנותקת בתוך העולם המערבי. מי שיכול להתנזר מהעולם ולחיות בקדושה ובטהרה – אשריו ואשרי חלקו. לא זו בלבד, אלא שהוא גם מחויב בזה. אם בכוחו להתקדש ולהגן על כלל ישראל בשקיעותו בתורת ה' – הוא חייב לעשות זאת. אבל מי שעובד לפרנסתו ומחובר לעולם כפי שהוא נראה היום, לא יכול להתנתק מזה.

מה כן צריך לעשות? לטכס עצות כיצד לשמור על עצמנו, כי אי אפשר לסמוך רק על השכל הישר שלנו.

חז"ל כבר הורונו שאסור לעבור על פתח של זונה, וכן נפסק ברמב"ם (איסורי ביאה פכ"ב הכ"א). וכן אסור לעבור על פתח של עבודה זרה, וגם זה נפסק בשו"ע (יו"ד ק"נ ס"א). כמו כן לנזיר אסור לעבור בכרם שמא יתפתה לטעום מהענבים. האיסור הזה נאמר גם ביחס לאנשים בוגרים ומיושבים שממהרים לעבודה ואין להם זמן לשטויות. ועם כל זאת – אי אפשר לסמוך על זה. אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

לכל אחד יש רגעי נפילה. והרי המציאות היא שהאינטרנט בנוי בצורה כזו שבעלי האתרים שוכרים בכסף מלא את שירותיהם של מיטב הפסיכולוגים בכדי לשכנע אותנו להיכנס לאתר שלהם, ולגרום לנו לא לרצות לצאת ממנו כל כך מהר. אז לא רק שאין הבדל בין אינטרנט לבין פתח זונה ובית עבודה זרה, אלא הדבר עוד הרבה יותר חמור.

יש לזכור שלכל אחד יש רגעים של עצבות ושממון, בהם הוא מחפש משהו לברוח אליו מהעולם המציאותי שבו הוא שרוי, ולעולם הוירטואלי יש כח משיכה עצום. מן הסתם לפסיכולוגים יש הסברים מנומקים ומפורטים מהו כח המשיכה האדיר שלו, אבל איך שיהיה זו מציאות שאנשים מתמכרים לחפצים דיגיטליים גם ללא שמישהו יתאמץ במיוחד לפתות אותם לזה. להרבה אנשים יש קושי להישאר חצי שעה בלי הפלאפון האישי שלהם. הרבה אנשים בודקים עשר פעמים ביום האם מישהו התקשר אליהם. הרבה אנשים מכורים לשליחת מיילים וקבלתם ושורפים על זה שעות ארוכות.

בית ההוראה שהוקם בהכוונת גדולי ישראל בכדי לסייע לציבור בנושא, מכוין את הציבור לחסום את החסימות הנדרשות כל אחד כפי יכולתו במסגרת העבודה שבה הוא מועסק. גם אם הדבר דורש מאמץ, אי אפשר להתעלם מהמציאות שהרבה אנשים נפלו ברשת, גם אנשים חכמים וטובים. האדם הוא יצור די חלש, וממש בלתי צפוי.

אבל לא רק זה מספיק. אדם צריך להכיר את עצמו, לזהות את נקודות התורפה שלו ולחשוב כיצד לשמור על עצמו. בלי וועדת רבנים, בלי מדבקות וסטיקרים. הוא לבד עם הקדוש ברוך הוא – צריך לשבת ולמצוא פתרונות.

לפני שנציע פתרונות מעשיים, כדאי שנברר את סוד המשיכה העצום של האינטרנט.

האדם נברא כיצור חברתי, אין לו קיום כזאב בודד. הדלק המניע של כל מעשינו הוא הרצון להתערות בחברה, לזכות בהערכתה ולתפוס בה מקום של כבוד. כלשון שלמה המלך (קהלת ד' ד'): "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו".

בשביל לזכות בחברה האדם צריך לצאת מהבועה הפנימית שלו ולעשות מאמץ להתחבר למישהו חיצוני. אדם לא אוהב לצאת מה"אני" שלו. באופן טבעי הוא מחובר לעצמו בלבד, וההתחברות לאחרים היא פעולה הדורשת מאמץ, למרות שהיא פעולה חיונית לבריאות נפשו ושמחת חייו, קשה לאדם לעשות אותה. כך ברא ה' את העולם, שכל דבר דורש השקעה. אבל הוא נאלץ לעשות זאת, כי קשה להיות לבד. הצורך החברתי מחייב אותו לצאת מהבועה ולהיפתח לעולם. עצם המאמץ הזה בונה את האדם ומחזק את הנפש.

(צילום אילוסטרציה: פלאש 90)

כאן בא האינטרנט ופותר את הבעיה, ממש כמו לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: אין צורך להתאמץ להתחבר למישהו אחר ולבוא לקראתו. אפשר להישאר לבד בבית, בתוך מעגל ה"אני" הסגור, ופשוט לגלוש. תוך דקה יש לך לא רק חבר אחד, אלא מאות חברים. אתה רק לוחץ על המקשים, ומיד פוגש אנשים מכל רחבי העולם, מדבר איתם, מחליף איתם דעות ומקבל מהם מחמאות. חלום של חיים.

קראתי מעשה שהיה, בבחור ממשפחה חרדית שהלך לצבא. משפחתו המשיכה לשמור איתו על קשר ללא הבדל. הוא היה בא הביתה כרגיל. יום אחד אמו הרגיזה אותו, והוא החליט להתנקם בה: הלך לתלות כביסה לעיני כל השכנים, עם המדים עליו, לעשות למשפחתו בושות. כמנהג בעלי בתים חשובים הוא צילם את עצמו ושלח באינטרנט, עם כיתוב והסבר רקע. תוך עשר דקות הוא קיבל מאתיים (!) תגובות: "כל הכבוד", "היית גבר", "תמשיך", "תהיה חזק", וכו'. לאחר שיושבו ההדורים עם אמו הוא סיפר לה מה שקרה. היא, אשת חינוך חכמה, הגיבה תגובה נבונה מאוד: "אם זה המצב – המלחמה באמת אבודה. אם יש לבן אדם שתי אופציות – או לקבל מאמו מילה טובה על ידי שינהל איתה מערכת יחסים תקינה, או לקבל בחינם תוך עשר דקות מילים טובות ממאתיים אנשים, למה שהוא יבחר באופציה הראשונה? מי יכול להתמודד מול זה?"

הסיפור הזה משקף במידה רבה את העוצמה של האינטרנט.

אבל מה באמת התשובה? איך אפשר להתמודד מול זה?

התשובה היא שהאינטרנט לא מהוה באמת תחליף לחברה. הוא רק דמיון. הצורך הנפשי האמיתי בחברה לא מתמלא מחברים וירטואליים. אם אינך מכיר את האדם ששלח לך את המחמאה במייל, ומעודך לא ניסית להתקרב אליו, לא התחברת אליו באמת. חיבור שייך רק בין שני דברים ממשיים.

האדם בעת הגלישה נשאר שקוע בתוך הבועה של עצמו, הוא חי בדמיון. "מדבר" עם אנשים, "רואה" תבל ומלואה, והכל בעולם דמיוני. הוא חושב שהוא מתקשר עם הסביבה, ובעצם הוא נמצא רק עם עצמו. נכון שהוא שולח מיילים ומקבל תגובות מאנשים מציאותיים, אבל זה לא משהו קיים, זה אפילו לא דף כתוב שמישהו כתב. הרי במציאות הכל הוא רק מסך מחשב ותו לא. אלא שמכח פלאי הטכנולוגיה יש לך אפשרות לראות על המסך שלך משהו שמראה לך מה מישהו הקליד על המקשים אי שם בביתו. זה יוצר אשליה של מציאות, אבל בעצם האדם מתעסק עם דמיונו ועם עצמו בלבד.

הוא בודד לחלוטין.

הנחיתה חזרה מעולם הדמיון לעולם המציאותי היא מאוד קשה. והקושי הזה גורם לרצות לברוח חזרה לעולם הדמיון. זהו בעצם תהליך של התמכרות: ככל שההתעסקות באינטרנט ממושכת יותר, כך הנחיתה חזרה לעולם קשה יותר. אין כח לאנשים אמיתיים, רוצים להיות רק בחברת האנשים הוירטואליים. אבל האמת היא שזאת לא בריחה מחברים אמיתיים לחברים וירטואליים, אלא בריחה מחברת בני אדם לבדידות עמוקה.

וככל שהחזרה לעולם המציאותי קשה יותר, כך מתחזק הרצון לברוח חזרה לאינטרנט הגואל, וככל שרוצים לחזור אליו יותר כך יותר קשה לחזור שוב לעולם המציאותי, וכך נסחפים לכדור שלג אימתני שאין לו מעצור, ומפתחים בעיות נפשיות קשות, הנובעות מהבדידות האימתנית שהאדם הכניס את עצמו אליה ביודעין. הוא חשב שהוא מתחבר עם אנשים, ולא שם לב שהוא התחפר בבונקר שאי אפשר לפתוח אותו מבפנים.

הבעיה של התמכרות לאינטרנט היא בעיה כלל עולמית, בלי קשר ליהדות. כל הזעקות על כך שהאינטרנט הוא יצר הרע מפלצתי מודרני, אינן מדויקות. האינטרנט הוא לא רק בעיה ליהדות, אלא גם בעיה לאנושות. אלא שבהיותנו יהודים, נושאי תפקיד משמעותי ובעלי מחויבות לניהול אורח חיים על פי רצון הקב"ה, הבעיה היא חריפה מאוד גם מבחינה יהודית.

ניתן להניח שלא ירחק היום שבו תהיה התארגנות כלל עולמית לעצור את המגיפה ולחסום את השימוש המתירני בכלי המשחית הזה. אני מניח שגם כשהתחילו למכור סמים לקח כמה עשרות שנים עד שכל העולם התאחד במלחמה להוציא אותם מחוץ לחוק ולהעניש בעונשים חמורים את מי שממשיך לסחור בהם. העולם קלט שאם הוא לא ילחם בזה הוא יחרב. האינטרנט גם כן ממכר לא פחות מסמים, ואף מזיק לא פחות. מסתבר מאוד שבעתיד הלא רחוק תהיה מגמה כלל עולמית לחסום אותו. אבל לנו אין זמן לחכות לזה.

מה ניתן לעשות? דבר ראשון – להתרחק מהנסיון. לעשות כל מה שאפשר בכדי שהגלישה לא תהיה קלה לביצוע. לא לעמוד על שפת הנהר. והחכם עיניו בראשו לדעת מה מתאים לו. למשל: לקבוע חסימות לזמנים מסוימים שבהם הסיכון מתגבר, לא להצטרף לקבוצות וואצפ לא חיוניות, וכדומה. ותן לחכם ויחכם עוד. ועצה נוספת ששמעתי מבעל נסיון: לתת לבן או בת הזוג, או למישהו שאנחנו מתביישים ממנו, את הקוד דרכו הוא יוכל לבדוק היכן ביקרנו לאחרונה.