חריצות? הישגים? השקעה? על התעודה, ומשמעותה להורים ולתלמידים

התלמידים ינסו לצמצם את משמעותה של התעודה באמצעות כל מיני פזמוני הרגעה. הם ישתדלו להפיח זה בזה רוח של קלילות ושלווה, אופטימיות והקלה. אבל בכל זאת נותר לה כוח ומשקל, לאותה פיסת נייר ששמה "תעודה". ילדים זקוקים להכרה בהישגיהם ובהשקעתם. לא תמיד הם עולים בקנה אחד, ופה מתחילה הבעיה.

לכאורה אמורה היתה חלוקת התעודות להיות יום של שמחה. יום שבו קוצרים ברננה פירות והשקעה. יום שבו מקבל העמל מימד של הערכה והוקרה. יום שבו ניתן הכבוד לעמלם של התלמידים ולהישגיהם בכל התחומים. זהו יום שבו כל תלמיד יעמוד מול שלל הציונים שקצר, ויוכל לשתף בהוכחה המוסמכת את הוריו ומרעיו.

אבל לא תמיד זה חגיגי כל כך. לעתים קרובות מהווה יום חלוקת התעודות ציון דרך של מוקש. לא מעטים הם הילדים שיום התעודות מפיל את רוחם ומקשה עליהם. במקום דרבון, הופך להם הדבר למוקש, והם חשים כי אוזלים כוחותיהם והם מאבדים את המוטיבציה דווקא בגין התעודה.

והרי התעודה באה להאיץ ולעודד, אז מה פתאום הביאה בכנפיה את התוצאה ההפוכה?

עולם של שקר

אנו חיים בעולם של שקר. אי אפשר, בעולמנו השקרי, לשקף מציאות מושלמת של אמת ויושר. זהו עולם של הישגים, עולם מוחשי שבו אי אפשר למדוד את העמל וההשקעה במידות מושלמות של דיוק ושל סדר. בעולם שלנו קשה לאמוד ערכים מופשטים כמו השתדלות ואכפתיות, מאמץ ומסירות. ציונים ממוספרים אינם מסוגלים לשקלל בתוכם את הנתונים הללו, שהם למעלה מכל מספר.

כך למשל חוותה עדי. היא ילדה משקיענית ובעלת מוטיבציה, הלימודים חשובים לה והיא מתכוננת לכל מבחן ברצינות. במשך כל שיעור היא מקשיבה ומשתדלת להבין. היא חותרת להפנים ולקלוט את הידע, ולא תמיד זה ממש קל לה. באותה כיתה לומדת גילי. לגילי דווקא קל מאד. יש לה כישרונות מצוינים וראש חריף. התפיסה שלה חדה והיא אינטליגנטית מאד. להשקיע בלימודים? היא בכלל לא צריכה. חריצות? מעולם לא התנסתה בה. אלא מה? את הציונים שלה היא קוטפת בקלות ובלי שום מאמץ. היא פשוט שומעת בחצי אוזן את מה שהמורה מלמדת, וכבר היא יודעת מצוין. המבחן קל לה מאד, השאלות תמיד פשוטות והיא משיבה עליהן בלי כל קושי.

(צילום: shutterstock)

בתעודה? זה היום שלה. הכול חלק, הכול מצוין, הציונים מעולים, הנחת להורים...

ומה לעשות, שעדי היקרה והמשקיענית אינה קוצרת כמותה? דווקא ההשקעה אינה מתבטאת בציונים. היא אמנם הקשיבה, ואפילו הבינה. היא שיננה, ואת כל שיעורי הבית הכינה. אבל זיכרון מצוין אין לה, ובשעת המבחן היא גם לחוצה. דווקא בגלל שחשוב לה כל כך להצליח היא מתבלבלת ושוכחת, ואת התשובות אינה עונה ברהיטות. לפעמים היא מדלגת על חלק שלא הבינה מספיק, והציונים באמת מאכזבים. מאכזבים כל כך.

יום התעודה הוא יום של מפח נפש. לעומת כל חברותיה, היא מרגישה כה מקופחת, כה נזופה ומושפלת. למה? למה הציונים שלה גרועים כל כך? למה היא לא מצליחה בחיים?

דבר ההורים

ההורים משתדלים לעודד ולעטוף. הם מרגיעים בדברים שנופלים הצדה, הרחק מאוזניה האטומות. כי לעדי יש מדד משלה, מדד שמודד את הכול בהתאם לחברותיה. כולן קבלו תעודות טובות יותר ממנה, כולן! והיא? הכי גרועה מכולן? זהו, נמאס לה להשקיע. אין לה כוח יותר להתייגע. היא רוצה לעזוב את הכול. בשביל מה השקיעה שעות כה ארוכות בשינון? לא היה לה קל להתרכז, לא היה לה קל להתכונן, אבל חשבה לפחות שזה יהיה לה שווה. והנה, המכה המוחצת! עדי מאוכזבת כל כך, וקשה לה מאד לחזור ולהשקיע כדרכה. נמצא אפוא שהתעודה באה והחלישה אותה. לא נתנה לה כוח, אלא נטלה ממנה הרבה תעצומות.

מילה של אבא ומילה של אמא

כמה רוצים ההורים שיצליחו הילדים שלהם, אפילו יותר ממה שהם רוצים להצליח בעצמם. הורים נשאבים לעולמם של הילדים, ורוצים בשבילם כל כך את הטוב ביותר. לא תמיד זה מתבטא בעולם הלימודים, ולפעמים חלק מהטוב הוא ההתמודדות מול כישלונות וההתגברות מול אכזבות. גם זה חלק חשוב מאד בחיים שלנו. כאשר קורה הדבר ומשתקף בתעודה של ילד, לא קל תמיד להורים להגיב בתבונה. הכי קל לעודד את הציונים הטובים ולהגיב באכזבה שקופה על הציונים הנמוכים. אבל הורה חכם מתבונן לעומק ומעריך את ההשקעה שמאחורי הציון, לא רק את הידע. כמה אהבת תורה ויגיעה יש פה, כמה התמדה ורצון ומאמץ. הרי אלו הערכים החשובים באמת, אלו הכלים החיוניים שימשיך אתם הילד לאורך החיים שלו. אסור לנו לפגוע באמון שלו בעצמו ובנכונות שלו להשקיע בחיים. הרי את ההשקעה צריך בשביל חיי הרוח ועבודת המידות, בשביל לימוד לשם שמים ובשביל הגשמת מטרות נעלות מכל סוג שהוא. הבה נשמור מכל משמר על אותם כלים מופלאים של השקעה ומאמץ, של רצון ומוטיבציה. אותם יצטרך הילד כל חייו בכל הישג שירצה להשיג לעצמו. אם בחיי הנישואין ואם בחיי הפרנסה.

אז איך מגיבים? חשוב מאד להגיב בתבונה, בחום ובאמפתיה, גם לילד שנכשל. אפילו אם הכישלון נראה כאילו נבע מעצלות, לא נסגיר, חלילה, אכזבה עמוקה, ונפריד בין ההישג לבין הילד.

"הייתי תלמידה גרועה", מספרת אביגיל בגילוי לב, "אבל תמיד אמא שלי חיבקה אותי ואמרה: את הילדה הכי טובה שלי, ואת בטח תשתדלי יותר. כך הביעה את תקוותה להצלחתי ועודדה אותי להשתפר. היא גם רמזה לי שאפשר וכדאי יותר. אבל לא על חשבון אהבת אם בסיסית וחיונית".

הורים מתמודדים מול תעודות הילדים, ונדרשים למקד את המבט בחכמה. "לא תמיד נראה שהילד מקשיב לתגובות ההורים, אבל זה באמת מה שחשוב לו. ילדים במסגרת ביתית בריאה דרוכים מאד לתגובות ההורים שלהם, ובוודאי שזה נכון בכל הנוגע להישגים שלהם בתחומים השונים". כך אורית, מחנכת בכיתה ז'. "דווקא בגיל שבו תלמידותי חוות את גיל הנעורים בשיאו – הן מפגינות כאילו רק החברה זה מה שקובע. גם להורים הן יוצרות את הרושם כאילו לא אכפת להן מה הם אומרים. אבל למעשה, מה שנחרט להן עמוק בלב זה כן מה שאבא אומר ומה שאמא מגיבה. כי הילד הקטן שבפנים רוצה לרצות את אבא ואת אמא, וקובע את אמות המידה הפנימיות שלו לחיים לפי מה שחושבים ההורים שלו. ההורים הם הדגם הראשון והקובע בכל מה שנוגע להסתכלות על ערכים בחיים ועל משמעותם. לכן גם אם נראה שהילד אינו שומע, הוא דרוך מאד וקשוב לכל תגובה. הוא קולט את כל התגובות של ההורים שלו, ומבחין במה שבאמת מוערך אצלם. כאשר הורים מסבירים לילד שחשובה להם ההתנהגות וההשקעה, הוא יקבל את זה. אולי לא יביע זאת מיד, אבל עמוק באדמת לבו יתנו הדברים את הרושם הפנימי".

סיפורה של טעות

חשבתם שטעות יכולה להיות רק מרה? הפעם נחשף לסיפור על טעות שלא היתה מרה אלא מתוקה להפליא, ודווקא הגילוי שלה היה הרה אסון ומסוכן. אבל ברצות אלוקים ניתן להסתכל על כל דבר בהשקפה נכונה ומבוקרת ולצמוח גם מן הטעות, ואפילו מן החשיפה של האמת הקשה אשר מאחוריה.

כך מספרת רבקה: "את התעודה של כיתה ח' החזקתי בידיים רועדות. דמעות גדולות עלו לי לעיניים והתחלתי לבכות. רצתי החוצה, ובכיתי כמו ילדה קטנה. בכיתי על כל השנים הקשות בבית הספר, בכיתי על כל התסכולים שהיו מנת חלקי. בכיתי ובכיתי בלי מעצורים. לא אכפת היה לי שחברות רואות, לא אכפת היה לי שהמנהלת עוברת.

"אבל המנהלת עצרה אותי, ושאלה: 'מה קרה, רבקה?'.

"התנערתי מבכיי, ואמרתי לה כדרכי: 'הכול בסדר'.

"המנהלת חשבה שאני מתלוצצת. 'את חמודה, רבקה', היא אמרה לי בלבביות מפרגנת כזאת: 'תמיד את רואה את הטוב'.

"הבנתי שהמנהלת בכלל לא יודעת. טוב, אז המחנכת לא מספרת לה. היא חושבת שהילדה העצלנית (אני) בוכה בגלל הציונים הרעים שקבלה. היא לא יודעת שהמחנכת שלי סוף סוף מעריכה את המאמצים האדירים שלי. פעם ראשונה בחיי.

"חזרתי הביתה נרגשת. הרי אף פעם לא הבנתי מה קורה בשיעור. לא התחברתי לחשבון, ולא לאנגלית. לא ידעתי חיבור וגם לא גיאוגרפיה. את המבחנים מילאתי בלי קשר, ולא ידעתי איך החברות קולטות ויודעות לקלוע לשאלות המסובכות האלה. תמיד קיבלתי ציונים גרועים ועונשים ונזיפות. והפעם כזה שבח!

"שאלתי את המורה איך זה יכול להיות, והיא אמרה לי: 'את מתאמצת רבקה, והמאמצים שלך ראויה לכל השבחים שבעולם'. ככה היא אמרה, ופניה מחייכות וזיק חמוד בוער בעיניה. ככה היא אמרה, וקולה הנעים ריפא את הכאב הצורב בלבי.

"לא שמתי לב לציונים הגרועים במקצועות השונים. זה בכלל לא היה אכפת לי. היה משהו אחד משמח בתעודה, ואת המשהו הזה אימצתי אל חיקי במלוא ההתרגשות. המורה שלי מעריכה. היא יודעת שלא רק הילדות השתקניות והעדינות שבכיתה הן הטובות. היא יודעת שלא רק הביישניות הן חרוצות ומוצלחות. היא מבינה שאני, רבקה, התלמידה החלשה והטיפשה, עובדת קשה מאד! משתדלת מאד בהקשבה!

"באתי הביתה והראיתי להורי את התעודה. בגאווה הראיתי אותה, באושר אמיתי. הדמעות עוד היו על לחיי. דמעות של התרגשות. דמעות שהרגישו כי סוף סוף יצאה האמת לאור.

(צילום: shutterstock)

"בקושי הוצאתי את המלים מגרוני המלא. 'יש לי ראוי לשבח בהקשבה'.

"אמא שלי נשקה אותי בהתרגשות. 'את עושה לנו נחת, מותק', היא אמרה. 'וזו ממש הפתעה טובה בשבילנו. כי בכלל לא ידענו שאת מתאמצת כל כך'.

"למחרת חזרתי לכיתה בעיניים נוצצות. אהבתי כל כך את המורה ציפורה. המורה היחידה שראתה את המאמצים שלי. המורה היחידה שהבינה שזה באמת לא קל לי. המורה היחידה שהסכימה לתת ביטוי שחור על גבי לבן להשתדלות האדירה שלי.

"הסתכלתי על המורה ציפורה בשעה שדיברה. לא שמעתי בדיוק את תוכן השיעור, רק חשבתי על מסירותה. איך היא התעלמה ממה שהיה בזמן העברת המקומות. איך היא סלחה על החוצפה הקטנה שהיתה בשיעור חיבור. איך היא הבינה שכל מה שאני מציירת בשיעור זה כדי להעביר את הזמן עד להפסקה. איך היא הבינה שהכול בא מתוך מאמץ, ושלפעמים יש שגיאות. והיא מעריכה את זה. והיא נתנה לי ציון טוב כל כך בהקשבה.

"המורה הזאת הרגישה אותי. היא ידעה שאני מתאמצת יותר מהרגיל. היא ידעה שאני לא אשמה שיש לי קוקה קולה בתוך הדם שלי, וזה מקפיץ אותי. אני לא בחרתי את זה, את הקפיצים האלו, שמפריעים לי להקשיב! אני לא בחרתי אותם, ולא רציתי בהם. אז למה שאהיה מבוישת כל כך? למה שארגיש שוב כל כך לא שווה? והנה המורה שלי מרגישה אותי. היא מבינה שאני משתדלת, שאני מאמצת את כל כוחותיי ואוספת אותם בשביל השיעורים. בשביל הדרך ארץ.

"ניסיתי להקשיב למורה שלי, אבל לא הצלחתי. זה היה קשה. אבל הסתכלתי עליה ועל החליפה שלה וחשבתי על כמה שהיא טובה ומסורה, וככה עבר השיעור בצורה הרבה יותר נעימה. הגיעה ההפסקה, תמיד חיכיתי להפסקות. הפעם עוד יותר. סיפרתי בסוד לרותי על ה'ראוי לשבח' שקיבלתי. היא היתה בהלם. 'מה?!' היא צעקה. 'זה לא יתכן!' ראיתי שהיא מופתעת כל כך, וזה פגע בי. מה, היא לא מאמינה עלי שאני, העצלנית והמופרעת, קיבלתי ראוי לשבח. אז עדיף שלא אספר לאף אחד.

"השנה המשיכה. במחצית השניה כבר לא קיבלתי ראוי לשבח בהקשבה, אבל קיבלתי את זה בצניעות וגם שמחתי מאד.

"עברו שש שנים. את התעודה של כיתה ח' שמרתי תמיד במקום קרוב. הייתי מציצה בה ושואבת כוח מהמילים הברורות האלו. מן הכתב העגול והיפה של המחנכת מכיתה ח'. המחנכת שהבינה אותי והסכימה להודות בכך שגם ילדה שובבה היא שווה הרבה, כאשר היא מתאמצת. הרגשתי שהחוויה הזאת עשתה לי משהו טוב בלב. היא החזירה לי את האיזון, את הידיעה שמעריכים אותי וגם אני שווה.

"לקראת יום נישואי הקדשתי הזמנה מיוחדת למורה שלי, והתקשרתי אליה. 'אני רוצה לעלות להזמין את המורה', אמרתי. 'אני מרגישה שזה חוב גדול שלי. על מה שהמורה עשתה בשבילי'. עליתי לביתה של המורה. ישבתי בסלון הקטן שלה, והתרגשתי. פתאום, מול פניה של המורה היקרה הזאת, הרגשתי שאני חוזרת להיות ילדה קטנה של כיתה ח'. ילדה קטנה עם לב פצוע, שבע גערות ועונשים, שפתאום מונחת עליו רטייה. ועל הרטייה כתוב 'ראויה לשבח'.

"סיפרתי למורה את מה שיש בלבי. המורה חייכה. מחתה דמעה של התרגשות, ואמרה לי: 'את יודעת רבקה, שאלוקים אוהב אותך?' הקשבתי. היא המשיכה: 'את ה'ראוי לשבח' היתה אמורה לקבל חברתך שולי'.

"נו בטח, שולי... שולי הצייתנית, שולי המקשיבנית, שולי התלמידה הטובה.

"שולי כתובה מיד אחריך ביומן, ולה הוקדש ה'ראוי לשבח' בהקשבה. אבל בטעות רשמתי אותו בשבילך. האמת שלא שמתי לב לכך, עד שהיתה התעודה בידיים שלך. כאשר את ניגשת לשאול אותי: 'למה קיבלתי ראוי לשבח בהקשבה?' באו לפי המילים הטובות ממרומים, ואז אמרתי לך: 'כי את משתדלת, רבקה. וההשתדלות יקרה וראויה לכל השבחים שבעולם'.

"המילים הטובות האלו הונחו בין שפתי מתוך רחמי ה' עליך, ואהבתו אליך. אז תדעי לך שאין טעות בעולם כלל, ומי שאוהב אותך באמת הוא ה' אלוקים".