סיון רהב מאיר על פרשת משפטים: עשרת הדברות – החלק החשוב בתורה, או פרקי מבוא?

האם עשרת הדברות הן השיא של התורה? האם מדובר ב"עשרת הגדולים", או שזו רק ההתחלה? פרשנים רבים כותבים על המעבר בין הרגעים המפורסמים של מתן תורה בהר סיני, לבין פרשת השבוע החדשה, פרשת "משפטים". הפרשה, כשמה כן היא, מפרטת עשרות משפטים, חוקים ומצוות, מכל תחומי המציאות. זו כבר לא האווירה של הר סיני, וגם לא אותם עשרה נושאים מיוחדים. אלה כבר החיים עצמם.

הרב שמשון רפאל הירש חשש מכך שחלק מהקוראים של התורה יתלהבו רק מעשרת הדברות. יש לנו, הרי, נטייה להתרכז רק בפריים טיים, רק בגמר הגדול, רק בדברים הכי חזקים ומדוברים. וכך הוא כתב על הירידה מהר סיני, על מה שמגיע אחר כך: "אין להם ל'עשרת הדברות' קדושה יתרה או חשיבות יתירה על כל מצווה אחרת ממצוות התורה. הם אינם כוללים את כל מצוות התורה, ואף אינם מקודשים יותר מכל שאר המצוות. בפירוש הכריז הקב"ה על עשרת הדברות כעל מבוא גרידא, מעין הכנה לקראת עיקר כל התחיקה שתבוא אחריהם. הם קווי יסוד וראשי פרקים – להמשך".

ואת ההמשך אנחנו מתחילים לקרוא השבוע, בפרשת "משפטים".

עשרת הדברות (צילום: shutterstock)

די לרדידות

זה יישמע הזוי אם אגיד ש"עַיִן תַּחַת עַיִן" זה אחד הביטויים האהובים עלי בתורה? נשמע קצת דאע"שי, לא? אז מה כל כך מדבר אלי בשלוש המילים האלה שמופיעות בפרשת השבוע? הנה ההסבר: בביטוי הזה יש מפתח לעקרון-על, למשהו חשוב מאוד. התורה לא באמת אומרת שצריך לקחת עין במקום עין, או שן במקום שן, או נפש במקום נפש. יש אנשים שקוראים כך את התורה (ואולי נהנים גם ללעוג לה כך, על הדרך), וזו סכנה גדולה. הרבה מהדיונים התקשורתיים והציבוריים על התורה בכלל לא עוסקים בה, אלא בניסיון לקרוא את הפסוקים כפשוטם, כלומר באופן מעוות. כי התורה שבכתב (התנ"ך) לא יכולה לבוא בלי התורה שבעל פה (משנה, גמרא, מדרש, תלמוד ועוד, עד למי שיושב ממש כעת ולומד). זו שרשרת הלימוד מדור לדור, ורק דרכה אפשר לפרש ולהבין, וגם לפעול במציאות.

וכך גם כאן: כתוב "עַיִן תַּחַת עַיִן"? ההלכה מגיעה ומסבירה: מדובר בממון. בפיצוי כספי, ממוני. צריך לפצות אדם שאיבד עין על הנזק שנגרם לו. דווקא הביטוי המפורסם "עַיִן תַּחַת עַיִן" מזכיר לנו לבדוק תמיד מה הפרשנות ההלכתית, ולא מה נדמה לנו שהפסוקים אומרים. מי שקורא את התורה באופן רדוד עלול לאבד עיניים ושיניים, ובעיקר את התורה עצמה.

קצת מפניני רבי ישראל סלנטר ז"ל

השבוע חל יום השנה לפטירת רבי ישראל סלנטר, מייסד "תנועת המוסר". זו לא המסגרת המתאימה ואני לא האדם המתאים להרחיב על תנועת המוסר וחשיבותה, אבל הנה רק כמה משפטים קצרים מתוך תורתו העמוקה של האיש שנפטר השבוע לפני 134 שנים:

"יותר קל ללמוד את כל הש"ס כולו, מאשר לתקן מידה אחת".

"המצוקות והצרכים החומריים של הזולת – הם-הם הדאגה הרוחנית שלי".

"הרוצה להתרומם על הזולת, אין לו לכרות בור לחברו, אלא להקים ולבנות הר לעצמו".

"כל זמן שהנר דולק – עוד ניתן לתקן".

"האדם משול לציפור. הציפור יכולה לעוף למעלה למעלה, בתנאי שתניע כנפיה בלי הפסקה. אם היא מפסיקה לרגע, הרי היא נופלת וצומחת למטה. כן הוא האדם".

"למי ששאל מה ללמוד אם יש לו רק שעה פנויה אחת, יש לומר: תלמד בשעה הזו מוסר, ואז תגלה שיש לך עוד כמה שעות פנויות ללמוד תורה".

"לא כל מה שחושבים צריך לומר, לא כל מה שאומרים צריך לכתוב, לא כל מה שכותבים צריך להדפיס".

"הכתיבה היא מהדברים הקלים ביותר. קשה ממנה – המחיקה".

"פני הדור כפני הכלב. הכלב רץ לפני בעליו, וכשהוא מגיע לפרשת דרכים הוא נעצר לבדוק לאן בעליו פונה. כך גם המנהיגים נוהגים אחרי הרחוב, במקום שהרחוב ילך אחריהם".

"טבע הוא באדם – ככל שהוא מיטיב עם חברו, כך הוא נעשה אוהבו בלב שלם".

עשייה מעוררת אהבה

הרבנית ימימה מזרחי מאירה, כרגיל, את הפרשה מזווית אחרת. מתאים גם לגברים. אני אישית חשבתי על הרעיון הזה כבר בבוקר, בהכנת הסנדביצ'ים. הנה: "לא סתם פרשת 'משפטים' נפתחת בדיני עבד ושפחה. האם אני פועלת כשפחה, באופן טכני, מבצעת את ההוראות והמשפטים כמו מכונה, או שאני מלאה בשמחה ובמוטיבציה? ההבדל בין אישה שמחה לעצובה טמון בסוד הגדול שמופיע בפרשה: 'נעשה ונשמע'. כך עם ישראל אמר אז, כך הוא צריך לומר היום. נעשה ונשמע, כלומר, העשייה שלי היא זו ש'משמיעה' את סדר היום. העשייה יוצרת משמעות. אישה מדוכאת תקום כל בוקר למטלות, להוראות ההפעלה היומיות: ללכת לעבודה, לעשות כביסה, להתפלל... לעומתה אישה שמחה תאמר: נעשה ונשמע. היא תשמיע ליומה את סדר היום שלו. היא תנהיג. אלה אותן משימות בדיוק, השאלה היא הגישה. אפשר וצריך למצוא טעם גם במטלות סיזיפיות. הרי מה שמח בלקלח ילד כל יום? בללכת כל יום לאותו משרד? בלהכין שוב חביתה? התשובה היא: 'נעשה ונשמע'. בני ישראל מבטיחים לעשות – ולנסות לשמוע, לנסות למצוא משמעות, שהעשייה תשמיע לנו משהו, שנרגיש ונזכור שזה חשוב. צריך לנסות לחוש אהבה וחיבה כלפי העשייה, גם השגרתית. לא אהבה כלפי גיגית הכביסה, אבל כן כלפי הילד שאני מכבסת עכשיו את בגדו המלוכלך. אני יוצאת עכשיו לעבודה כדי להשפיע, כדי להתפרנס, כדי לפעול. אני מכינה עכשיו חביתה כדי להשביע מישהו. זה הסוד. אפשר בעצם לומר: נעשה – ונשמח".

לכל אחד יש כבוד עצמי

גם אם מישהו חטא, אי אפשר למחוק אותו. נשארות לו זכויות. נשאר לו כבוד אנושי. פרשת משפטים מספרת על אדם שגונב שור או שה: "כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ – חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה". למה עבור השור עליו לשלם פי חמשה, ועבור גניבת השה הוא משלם רק פי ארבעה? כי גם לגנב יש כבוד. שימו לב למילים היפות של רש"י: "חס המקום על כבודן של בריות. שור שהולך ברגליו, ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו – משלם חמש. שה, שנושאו על כתפו, משלם ארבע, הואיל ונתבזה בו". כלומר, מי שגנב שור לא התבזה בפומבי, אבל מי שגנב שה הלך איתו על הכתפיים, למרבה הפדיחה. כולם ראו אותו במצב המביך הזה. נכון, הוא גנב שחטא, אבל יש לו גם שם טוב וכבוד בעיני הבריות. החיים הם לא אפס או מאה, צריך לאזן בין דברים, צריך לשמור על ערכים מסוימים גם כשאנחנו נורא כועסים על מישהו.

הרב אביגדור נבנצל משאיר אותנו עם חומר למחשבה כשהוא מפרש את הפסוק הזה: "הרי הוא עצמו גרם את בושתו במו ידיו! אמנם כן, משיבה התורה, אבל בבית הדין של האמת הצרופה מביאים הכול בחשבון. וכיוון שבכל זאת נגרם צער לאותו יהודי, מכתיב הקב"ה בתורתו שגנב נקלה זה ישלם רק ארבעתיים. ואנו – צריכים לשאת קל וחומר בעצמנו. אם עד כדי כך חס הקב"ה על כבודו של רשע, כמה צריכים אנו להיזהר האחד בכבוד חברו, ובכבוד הוריו ורבותיו".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.