מה אני עושה פה, בעולם הזה? רמז: לא קשור לבילויים ומסיבות

למה באתי לעולם? מתי שאלת את עצמך את השאלה הזו והייתה לך תשובה – לא דתית ולא רוחנית? חיפשתי והתעמקתי בזה, חיפשתי תשובות לשאלה הזאת. "באנו לכאן בשביל לחיות!", ענה לי מישהו, אבל אם זו המטרה – לחיות, מדוע מתים? ואם אנחנו מתים בסוף, אז למה חיים? הרמח"ל זצ"ל אמר: "כל תכליתו ומטרתו של האדם בעולם הזה היא לקיים מצוות, לעשות את רצון השם ולעמוד בניסיונות". זהו. כל השאר הבל הבלים. בעברי תמיד אמרתי שצריך לנצל את החיים, לנצל ממש כל רגע! ליל חמישי בלי בילוי היה נתפס כערב מוחמץ, חסר משמעות, "איזה בזבוז של זמן", הייתי אומרת לעצמי. כשהשבת הייתה מגיעה הייתי מחפשת לאן ללכת לטייל, או קובעת עם החבר'ה ללכת לים. "יום חופש אחד בשבוע, ונבזבז אותו על כלום?! אין מצב!". ככה חייתי כמעט 30 שנה. האם אי פעם הרגשתי מסופקת מכל הנ"ל? לא. תמיד היה חסר משהו. משהו ששום דבר לא הצליח למלא. חור גדול שהלך ונפער ללא לאות. והמרדף אחר הדבר הזה שימלא אותו, רק הרחיב את החור השחור הזה, שכ"כ רציתי להיפטר ממנו וכ"כ השתדלתי להסתיר. רציתי שכולם יחשבו שאני מאושרת, שאני חיה! שאני מבוקשת! שאני נהנית מהחיים! אבל בתוך תוכי ידעתי, משהו חסר.

הגמרא אומרת לנו שתינוק נולד עם ידיים קפוצות, סגורות. כבר בהיוולדו הוא מסמן את הרצון שלו לקחת, לתפוס, את הרצון שלנו כבני אדם לתפוס את כל העולם! לקחת הכל! ואחרי חיים שלמים של הצורך להספיק הכל ולהשיג הכל, מספרת לנו הגמרא כי כשאדם הולך לעולמו, הוא נפטר כשידיו פשוטות, פתוחות, לא יכול לאחוז בדבר. מסמל לנו שהוא אינו יכול לקחת איתו שום דבר שהשיג בעולם הזה, שום דבר מלבד מצוות.

(צילום: shutterstock)

היום אני יכולה להגיד בפה מלא ובלב שלם: התשובה היא הדבר הכי טוב שקרה לי. אני שומעת כיצד אנשים מביטים על הדת, וכל מה שהם רואים זה שתי מילים: "אסור" ו"כלא". מעולם לא חשתי חופשיה כ"כ כמו שאני מרגישה היום. היום, כשאני יכולה להשוות בין שני העולמות (שהרי חייתי בשניהם), אני יכולה לומר שבתור חילונית חייתי בכלא, הייתי אסירה של המרדף אחר הלא נודע, אחר הרצון לנצל את החיים עד תום כשבעצם אתה לא שבע מכלום, כי ידוע ש"מרעיבו – משביעו, ומשביעו – מרעיבו" – ככל שייתנו לאדם יותר מדבר מסוים, הוא ירצה עוד ועוד, לא ישבע מזה לעולם. אך כשעושים לו גבולות, גדרות – הוא שבע, יש לו כל מה שהוא זקוק לו כדי להרגיש שלם, כדי להרגיש מסופק. וכל הפסיכולוגים בעולם מסכימים שאדם מאושר הוא אדם מסופק. אז אם אתה חי כל היום במרדף אחר תענוגות החיים, במרדף אחר הכסף והחומריות, אם אתה לעולם לא שבע ולא מסופק, כיצד תהיה מאושר?

היום, כשאני מנהלת אורח חיים עפ"י התורה הקדושה, אני מרגישה סוף סוף את הדרור האמיתי. מין חופש פנימי כזה, שגם אם ישימו אותי עכשיו בבידוד בארץ רחוקה, עדיין ארגיש חופשיה. היום זה פשוט לי, ברור כשמש בצהריים. אני חופשיה, כי אני אף פעם לא לבד. אני חופשיה, כי אני מבינה סוף סוף שזה שמנהל את העולם הוא אבא שלי. אני מבינה שגם כשחסר משהו, אין לי מה לדאוג, כי יש לי אבא עשיר. אני מבינה שהעולם הזה נברא בכזאת גאונות אלוקית בלתי נתפסת, בחכמה שאין לה הבנה אנושית ובצדק אמיתי כמו שרק הבורא יתברך יודע לעשות, אז האם יש לי מה לדאוג?

היום אני מבינה שאם יש לי ניסיונות, אני לא נופלת בגללם. אני לא נעצבת ולא מתייאשת. לא כי אני אישה ביונית, ולא, אין לי כוחות על. אני פשוט מבינה שזה חלק מהמסע שעלי לעבור. אני מבינה שבעזרת הניסיונות האלה אני ממלאת את התפקיד שלי בעולם הזה, מגיעה לתכלית, מתקנת את עצמי מהשורש, מכפרת על עוונות והופכת להיות אדם טוב יותר. נכון, לא תמיד אתה מבין על מה ולמה זה קורה לך, אבל אם אתה יודע שזה שאמר והיה העולם הוא טוב גמור, שהוא אבא שלך ושהוא אוהב אותך, האם יש בכלל מקום לשאול איזושהי שאלה? אמונה פירושה לראות את האור בתוכך בזמן שכל מה שעיניך רואות זה חושך. אז אם אתה יודע שכל מה שהוא עושה זה אך ורק לטובה, האם יש לך סיבה לדאגה? שים ראש על אבא, ותן לו לפתור לך את כל הבעיות בצורה הכי נכונה ובזמן הנכון. הכל מאיתו והכל בעתו.

אישה אחת נוסעת לירושלים עם תינוקה הקטן במטרה לפגוש שם את בעלה. בעלה מצלצל אליה בכל חצי שעה כדי לשאול לאן הגיעה. פעם היא עונה: "עכשיו יצאתי מראשל"צ", לאחר מכן עונה: "עכשיו בעליות לירושלים", אח"כ עונה: "בדיוק עוברת את המנהרה", ובפעם האחרונה: "הנה, אני בדיוק יורדת מהאוטובוס". אם היה אפשר להתקשר לתינוק ולשאול אותו היכן הוא נמצא בכל חצי שעה, מה היה עונה? בכל חצי שעה הייתה לו אותה התשובה: "אני בידיים של אמא". לא משנה היכן הוא נמצא, הוא בכל מקרה בידיים של אמא .כך גם אנחנו - לא משנה היכן אנו נמצאים, עלינו לזכור שאנחנו תמיד בידיים של אבא! "גם אם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע – כי אתה עמדי".

היום אני מרגישה שאני באמת מקיימת את התפקיד שלי בעולם הזה. מרגישה שיש תכלית לחיים! אם לטיול של יומיים אנחנו אורזים מזוודה אחת, כמה מזוודות צריך לארוז לחיי נצח? כל החיים רק לארוז! אז אני משתדלת בכל יום לארוז מצוות, שיהיו לי לדרך הנצח שעתידה להיות, לקיים את התכלית שלמענה באתי לעולם הזה, לעשות את רצונו של השם בשמחה ובלבב שלם וכמו שאני תמיד אומרת: אין חיים טובים יותר מחיי תורה. טעמו וראו כי טוב ה'.