"הילד צעק לי מהחדר: ’אמא, אני לא יכול ללכת. נפלו לי הרגליים’"

ביום שבו התלונן בנה הקטן של מיטל גלאם על כאבי רגליים, וטען שהוא לא יכול ללכת – העולם עצר מלכת. "כשהוא ביקש שאקח אותו לשירותים, בהתחלה חשבתי שהוא צוחק או שפשוט מתעצל", משחזרת גלאם, בלנית בת 35 מכפר יונה. 

בנה אריאל (שם בדוי) היה אז בן שנתיים ועשרה חודשים. "בעלי לקח אותו על הידיים, וכשחזר לחדר אמר לי: 'את יודעת? יש בעיה. הילד לא יכול לעמוד על הרגליים'. עדיין לא חשדתי בכלום. אמרתי לו: 'אל תדאג, אולי זה מעייפות. הכל בסדר'.

"למחרת בבוקר הערתי את הילד, וקראתי לו להגיע לסלון כדי שנלך יחד לטייל. בדיוק הייתה חופשת חנוכה, ורציתי לנסוע איתו לנתניה".

אבל הילד רק צעק בחזרה מהחדר: "אמא, את לא מבינה? אני לא יכול ללכת. נפלו לי הרגליים". באותם רגעים, חץ חד פילח את ליבה של מיטל. "באותו רגע עזבתי הכל, ורצתי לחדר. הילד שכב במיטה, ולמראה עין – נראה היה שהכל בסדר. הרמתי לו את הרגליים, בדקתי רפלקסים ואפילו צבטתי – וכלום... הילד איבד תחושה".

על מה חשבת באותם רגעים?

"הראש היה מרוקן ממחשבות. ברגעים כאלה, יש רק פחד ודאגה ממה שיהיה. את לא חושבת על כלום, חוץ מזה שאת רוצה לברר מה קרה לילד שלך ואיך את יכולה לעזור לו".

גלאם מיהרה עם בנה למרפאה בכפר יונה – שם שלחו אותם בדחיפות לבית החולים 'שניידר' בפתח תקווה. "אחרי סדרה של בדיקות, הרופא מכניס אותי לחדר, ומתחיל לתחקר אותי על מצבו הבריאותי של הילד והאם הוא סובל ממחלות שונות. אמרתי לו: 'ד"ר, הכל בסדר עם הילד שלי. זה ילד בריא. אולי יש לו איזה חיידק, או אולי נוזל באגן?', הצעתי. אבל הוא רק הסתכל עליי במבט חודר ורציני, ושאל את השאלה הכי הזויה שמישהו אי פעם שאל אותי: 'גברת, את בטוחה שהבן שלך הלך מתישהו?'. פשוט הזדעזעתי".

באותו יום, גלאם כבר לא חזרה הביתה. "אחרי סדרת בדיקות ארוכה ומייגעת, החליטו לאשפז אותנו. אחרי שאריאל נרדם, ישבתי ליד המיטה שלו ובכיתי בצורה שאני לא יכולה להסביר. בכיתי את הנשמה שלי לה', ואפילו שזה נשמע מוזר – ידעתי בדיוק למה זה קורה לי".

"הייתי מנתקת לו את הפלטה, ושמה אותה מחוץ לבית"

וכעת, נחזור מעט אחורה ברשותכם. קצת לפני שכל זה קרה, החליט בעלה של מיטל להתחזק ברוחניותו וללכת לשיעורי תורה בבית הכנסת הקרוב לביתם. כשהתחתנו בשנות העשרים לחייהם ניהלו אורח חיים הרחוק מתורה ומצוות, למרות ששניהם מגיעים מבתים מסורתיים, אך התמונה השתנתה כאשר חמיה של מיטל, שהיה קבלן בניין – נפל מגובה רב, ונפצע באורח קשה.

"כבן בכור, בעלי מיד הבין שנצטרך לעבור דירה ולגור בסמיכות להורים, כדי לעזור להם. תוך יומיים ארזנו את הבית בשקיות אשפה, וחזרנו לגור בכפר יונה".

בתוך ההתמודדות עם הקושי מבית ומחוץ, התחיל פתאום בעלה של מיטל להתעניין ביהדות ולפקוד את שיעורי התורה בבית הכנסת הקרוב לביתם. "אני הייתי צריכה לשמוח על זה שמצא את עצמו בשיעורי תורה וקיבל כלים שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים, אבל במקום זה – פשוט כעסתי ורבתי איתו על זה כל הזמן. ממש לא התאים לי לשמור שבת, ולקיים אורח חיים דתי כמו שהוא רצה".

אז מה עשית?

"לא נעים להיזכר בזה, אבל כשהוא היה הולך בערבי שבת לבית הכנסת – הייתי מנתקת לו את הפלטה ושמה אותה מחוץ לבית ביחד עם הסיר שבישל, או משחררת את הנורה במקרר שהוא התאמץ לסגור או מדליקה את הטלוויזיה בפול ווליום. כעסתי על זה שהוא כבר לא נוסע איתי לטייל בשבת".

המצב הזה נמשך שנה וחצי תמימות, עד שהרב של הבעל הדריך אותו ואמר: "בשביל שלום בית, תעגל פינות. אל תלך בכל ערב לשיעור תורה, אלא רק בשבת. תכבד את אשתך, ועל תכפה עליה שום דבר. מילה אחת של 'תעשי ככה' או 'אל תעשי ככה', אני לא רוצה לשמוע ממך. תן לה לחיות את החיים שלה כמו שהיא מבינה ורגילה, ועם הזמן תוכל גם לבקש ממנה לבוא לבית הכנסת ביחד איתך".

"ידעתי שכל זה קרה לי, בגלל הזלזול בשבת של בעלי"

וכך היה. "אמנם היה לי הרבה יצר הרע כשזה הגיע לדת ולקיום המצוות, אבל באותו לילה בבית החולים, ליד המיטה של הילד שלי – ידעתי שכל זה קרה לי, בגלל הזלזול בשבת של בעלי. זה היה לי ברור כשמש, אפילו שאז עוד לא הייתי דתיה ולא שמרתי על כלום".

ובאותו לילה, לפני תשע שנים בדיוק, הבינה מיטל את המסר שנשלח אליה 'משמיים' לדבריה, וקיבלה על עצמה לשמור שבת כהלכתה – בלי תנאים ובלי בעיות. "בכיתי לה' מהמקום הכי עמוק והכי אמיתי בתוכי, והבטחתי לו שלא עוד. שמהיום אני מתיישרת עם בעלי, ועושה כרצונו. וכמובן שגם התנצלתי על כל הפעמים שבהן זלזלתי בקדושת השבת".

ולמרות שבחודשיים שלאחר מכן עברו עליהם ימים קשים בבית החולים, לאט לאט החל הנס להתהוות. אחרי חודשיים וחצי של בכי ותפילות להשם, אריאל התחיל להזיז את הרגליים, והתחושה בהן חזרה. כמה שבועות לאחר מכן החל לזחול, וכעבור ארבעת חודשי ייסורים בבית החולים – הרופא זימן אותה לחדרו שוב, הפעם בשביל לתת לה בחיוך את מכתב השחרור. "אני לא מאמין שהגענו לרגע הזה", הוא אמר לה. "רק שתדעי לך שהבן שלך הוא נס רפואי, וכמו שלא ידענו להסביר מה גרם לו לחלות פתאום, כך אנחנו לא יודעים להסביר מה גרם לו להבריא".

נפלאות דרכי השם. כיום, מנהלים מיטל ובעלה אורח חיים דתי, ולא שוכחים לרגע להודות על הנס הגדול – שבקרוב ימלאו לו 12 שנה.