פרשת תרומה: למה אתה נותן צדקה?

פנייתם הנואשת של עניי העיר אל הרב, הביאה אותו לקריאה נרגשת מעל בימת בית הכנסת בדבר תרומת "קמחא דפסחא" לנזקקים. למחרת, כאשר הגיע הרב ללמד, התעניינו תלמידיו אם דרשתו נשאה פירות.

"הגעתי להישג של חמישים אחוזים", השיב הרב בקריצה, "העניים כבר מוכנים לקבל, כעת נשאר רק לפעול שהעשירים יסכימו לתת...".

בציווי על תרומת המשכן, הדגיש הקב"ה: "ויקחו לי תרומה". ברור הרי שה' אינו זקוק לכסף הזה, אם כן מה ההדגשה "לי"? אלא מבארים חז"ל, "לי - לשמי". הקב"ה מדגיש בפני משה את הצורך בכוונה לשם שמים בעת התרומה לבניית המשכן.

ואמנם, אחת המצוות שקשה מאוד לעשותן לשם שמים, זו מצות הצדקה. יש אנשים התורמים לבקשת גבאי הצדקה, רק כדי שלא ייחשבו לקמצנים, ולעומתם יש אנשים המחפשים את הגבאי לתרום לו, רק כדי להאדיר את שמם (ממש כמו שהם משלמים עבור פרסומת לעסק שלהם...). הצד השווה שבהם, שאינם מקיימים מצות צדקה לשם שמים.

לפיכך, באה התורה ללמד לאדם שכאשר הוא תורם מכספו עבור עניים או החזקת תורה, ישתדל ככל שיוכל להפחית את הנגיעה האישית. יזכור ויזכיר לעצמו כי הכסף אינו שייך לו, וכשהוא תורם לצדקה, בראש ובראשונה הוא עושה טובה לעצמו.

תנאי נוסף היה בקבלת התרומה למשכן, והוא נמצא בהמשך הפסוק: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" – התרומה תתקבל רק ממי שתורם בנדיבות הלב, בעין יפה ובשמחה, ולא בעל כורחו.

וכיצד ניתן לדעת אם אכן הוא איש אשר ידבנו לבו באמת, או שרק מחמת הבושה הוא מתנדב למשכן?

מרן ה"בית יוסף", רבי יוסף קארו זצ"ל, בדרשותיו על התורה, מסביר שהפסוק עצמו מעניק את המדד מיהו "אשר ידבנו לבו": אם הוא פונה אלינו מיוזמתו ומבקש "תקחו את תרומתי". אם אין צורך לרדוף אחריו, והוא עצמו בא ומזרז את גבאי הצדקה שיקחו את תרומתו, הרי זה אות ומופת שנדיב לב הוא. ואכן, כך עשו בני ישראל: "והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר" (לקמן ל"ו, ג') - מיזמתם.

ורבנו יוסף חיים זצ"ל, בספרו "אדרת אליהו", מחדש שהפסוק מתייחס לשני סוגי תרומות. לראשונה קרא הכתוב "תרומה", ולשניה "תרומתי". בתחילת הפסוק נאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", והכוונה לתרומה שנועדה בכלליות לצורך המשכן וכליו. אולם "מאת כל איש" – היינו החשוב והצדיק "אשר ידבנו לבו", שנדבתו מעולה ומובחרת בהיותו שמח בנתינה, מנדבה זו "תקחו את תרומתי", תרומתי שלי – לצורך בניין קודש הקדשים בלבד, שם השרה הקב"ה את שכינתו, ואין לאף אחד בו שום דריסת רגל, מלבד לכהן הגדול פעם אחת בשנה ביום הכפורים. ולכן חזר הכתוב ואמר שוב "תקחו את תרומתי".