תפילאטיס: להתאמן על התפילה, ולראות תוצאות

אוהבים לעשות התעמלות? איזה סוג של מתעמלים אתם?

עושים הליכה כל בוקר באוויר הצח, שוחים פעם בשבוע בברכה השכונתית, או שדווקא מכון כושר מדבר אליכם?

לא משנה לאיזה סוג אתם משתייכים, את האימון הבא אני מניחה שלא ניסיתם. האמת שהמסלול הזה מתאים רק למיטיבי לכת, אז אם אתם עונים על ההגדרה, תנעלו נעליים מתאימות ותצטרפו אלי.

מוכנים?!

מיליוני אנשים מסתובבים בעולם, כל אחד והפעקלך שלו. כל אחד והמשא שהוא נושא על גבו. אנחנו, כיהודים מאמינים, יודעים שיש לנו כתובת אחת לפנות אליה – אבא שבשמיים.

בדקתם פעם מה קורה לכם רגע אחרי שאתם מרימים עיניים למעלה?

* * *

תחשבו רגע על הדמות הגברית הראשונה שפגשתם בחייכם.

בדרך כלל זה אבא.

יש כלל שאומר שאי אפשר לדמיין משהו מופשט, בלי לחוות משהו דומה באופן מוחשי.

זה מה שקורה לנו עם הקב"ה. בתור בני אדם בשר ודם, אנחנו חייבים להרגיש כל דבר באופן מוחשי.

ואז מתערבבת לנו הדמות של אבא שבשמיים עם אבא שבארץ.

אני מקווה בשביל כולם שזכו לאבא טוב, מחבק ומכיל. אבל לצערנו, יש הרבה כאלה שלא.

וגם רוב האנשים  שגדלו בתוך בית נורמטיבי (כמוני), חוו מדי פעם טעויות שנעשו על גבם, ושמעו לפעמים שאבא לא יכול, ולא עכשיו, וזה מכביד. כי העולם שלנו לא מושלם, ולא חסין מטעויות.

ואז, כשאנחנו מתפללים בדמעות ומבקשים מריבונו של עולם כל כך הרבה דברים, התת מודע שלנו מאותת לנו לא להכביד. הוא לא באמת מאמין בעומק שאבא יכול, רוצה, משתוקק לתת לנו.

והרבה פעמים, הנבואה הפנימית העמוקה והנסתרת הזו – מגשימה את עצמה.

יש מושג בקבלה שנקרא "התערותא דלתתא" – על פי ההתעוררות, האמונה שאדם משפיע על עצמו מלמטה, כך נותנים לו מלמעלה. ואצלנו, לפעמים, הצינור הזה חסום.

יש עוד נקודה.

מה קורה לכם אחרי שאתם יוצאים מהכותל? נניח שיצאת משריד בית המקדש אחרי שבכית את נשמתך בתפילה לזיווג הגון. מה קורה לך ביציאה? את רצה להזמין שמלה? הולכת לקנות בגדים לוורט או מתנה לחתן? נכון שלא? רוב הבנות שאני מכירה, ואני בתוכן, יוצאות בארשת רצינית ומוחות בטישיו את שיירי הדמעות שעוד נותרו בזוויות העין.

(צילום: shutterstock)

ושוב התפילה "לא מתקבלת", ושוב לא קורה כלום.

אולי גם בגלל שאנחנו לא מאמינות באמת שהישועה תבוא. את ה"התערותא דלתתא" הזכרנו כבר. כתוב בפסוק: "ה' צלך". משמיים פועלים אחרינו, כביכול כמו צל. על פי התנועות והאמונות שלך, מנהיגים אותך.

אני חייבת לשתף אתכם במשהו אישי. בפורים של השנה שעברה הסתובבתי בבתיהם של גדולי ישראל ובקשתי את ברכתם. אז נכון, זה דבר מעולה שמוסיף המון יראת שמיים, להיות אצל צדיקים ולקבל את ברכתם. אבל כיום, במבט של שנה לאחור, אני חייבת לומר לכם בבושה שכאשר יצאתי – האבן לא באמת נגולה מעל ליבי. היו לי כל כך הרבה שאלות של איך ומתי, שחזרתי הביתה לאחר הסבב הזה עם קצת סימני שאלה.

משיחות עם חברות אני מגלה שאני לא היחידה במערכה. אני מדברת עם חברה שמספרת לי שנסעה לקבל ברכה. "נו", אני אומרת לה. " ה' יעזור", היא מחזירה לי באנחה. "מחכים לבשורות טובות", אומרת לי אחרת בקול של תשעה באב. הי, מאמי שלי, אם היית באמת מאמינה בברכתו של אותו הרב, היית יוצאת ממנו צוהלת היישר אל סלון הכלות הקרוב, לא ממשיכה לעוד רב, ולעוד ציון, ולעוד קבר, וחוזר חלילה...

אז מה עושים?

קודם כל, ידיעת הבעיה היא חצי מהפתרון.

דבר שני, ידע זה כוח.

אנחנו חייבות ללמוד אמונה. כמה שיותר. לאמן את שרירי האמונה שלנו בה' ובטובו. ספרים כמו "חובות הלבבות" יכולים לעזור לנו לפתח את הידיעה האמתית באהבתו האין סופית של הבורא אלינו.

למחשבה יש כוח עצום. זאת עבודה לא פשוטה. בדברים קטנים יותר אני מצליחה לעצב את המציאות לטובה עם חשיבה חיובית. בעיניין השידוך זה קצת יותר קשה – אבל עובדים על זה...

תפילאטיס אמרנו?