האם אחשוורוש היה מלך הפכפך?

אלחנן שואל: "מישהו אמר לי שלדעתו אחשוורוש היה מלך הפכפך, אשר בכל יום רצה דבר אחר, כלומר בעל מצבי רוח משתנים, ומה שהרג את ושתי הוא רק משום שהיה חם-מזג. האם זה נכון? והאם לא ניתן לומר שהגזירה להשמיד את כל העם היהודי נבעה מהסיבה שהמן שנא את מרדכי היהודי, שלא הסכים להשתחוות בפניו?".

* * *

שלום וברכה אלחנן, ותודה על שאלתך.

אמר החכם באדם: "לב מלך ביד ה', על כל אשר יַחְפץ יַטֶנּוּ" (משלי כ"א, א'), ומבאר הרלב"ג: "העיר בזה כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלות מהשם יתברך, והוא כמו שליח".

מכאן שהאלוקים הוא שמושך את לב המלכים והשרים לרתוח מזעם או להתרצות ולנהוג באיפוק ואהדה, הוא יתברך מכוון את מחשבותיהם לטוב ולמוטב. עינינו הרואות, אפילו בימינו נשיאים דיפלומטים למראה כמו אובמה, אשר פעל בקור רוח ובשנאה מתונה, עד כי לפתע פתאום ניסה להצר לישראל בסוף ימי הקדנציה שלו, ומנגדו הנשיא הבלתי-צפוי טראמפ, אשר מזכיר לנו את מצבנו העדין הניצב על חוט דק, שבו אין לנו על מי להישען, אלא על אבינו שבשמים. הקב"ה לבדו מכוון את מהלך העניינים.

אך בשונה מהדעה ששמעת, המלך אחשוורוש כלל לא היה אדם פזיז ומבולבל במעשיו. מדובר במלך החשוב ביותר של אימפריית פרס בשיא תפארתה, אשר שלט על כל העולם העתיק "מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה" (אסתר א', א'), כבש ארצות בימיו ונלחם את מלחמותיה של פרס, מיומנות אשר דורשת ידע צבאי נרחב, כמו גם יכולת ניהול ואינטליגנציה גבוהה לכל הדעות.

זאת ועוד, מן המגילה אנו למדים שלמרות חמתו, אחשוורוש לא היה מלך טיפש או פזיז. כאשר נדדה שנתו, הוא ביקש לקרוא בספרי קורות הימים של ממלכתו, ולא ביקש להביא לפניו ליצן חצר. יותר מזאת, הוא התעניין לדעת האם מרדכי קיבל שכרו, ולא סתם שלח לו כסף וזהב, אלא ביקש להתייעץ תחילה עם יועצו בעניין כדי לברר את השכר ההגון ביותר למטיבו.

כמו כן, כדרכם של המלכים החשובים, אנו למדים שאחשוורוש המתין לאסתר במשך "שנים עשר חודש" של התכוננות (אסתר ב', י"ב), ולא לקחה כאדם הלוקח בשר מן השוק. בהמשך אנו למדים כיצד אחשוורוש כיבד את אסתר המלכה, והמתין לה בנחת יום אחר יום כדי לשמוע מה תהיה בקשתה, ולא דחק את השעה (אסתר ה', ח').

גם כאשר רתח על המן בסעודה, לא ציווה המלך להורגו מיד, אלא יצא תחילה אל החצר כדי להירגע ולחשוב בדבר (אסתר ז', ז'). כל הפעולות הללו מעידות על שיקול דעת, ולא על התנהגות חפוזה.

גם בעניין מה שהזכרת, אחשוורוש לא הרג את ושתי סתם כך בגלל כעס רגעי כלפיה, אלא מסיבה פוליטית: ושתי שימשה דוגמה לכל נשות הממלכה של פרס: "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן" (אסתר א', י"ז). מסופר כי הצו המלכותי להורגה יצא רק לאחר התייעצות עם שבעת השרים של הממלכה (אסתר א', י"ד). שיקול הדעת של אחשוורוש אמנם היה מרושע ופרימיטיבי – אך הוא עדיין נבע משיקול דעת קר ומחושב, ולא פזיז כלל.

אך גם שיקול הדעת הקר של אחשוורוש כוון משמים, כמו גם תחושת חמתו ואהדתו לאנשים שונים בזמנים שונים, אשר הובילו לאירועים המורכבים להצלת עם ישראל.

אך יש לזכור שהתכנית להשמדת העם היהודי הגיעה מתוך מזימתו הארוכה והמחושבת בדם-קר של המן. אך מנין הגיעה עצה זו ללבו?

וקודמת לכך השאלה, מדוע דווקא המן התמנה להיות משנה למלך? המן, כידוע, לא היה שר רגיל שעלה לגדולה, אלא חונך על ידי המלך, ומתוך אהבתו אליו הורם להיות ראש כל השרים (אסתר ג', א'). הגמרא מגלה לנו שקודם לכן היה המן אדם עני שעבד עבור מרדכי (מגילה ט"ו, א'). כיצד אפוא הפך עבד זה להיות יועץ בעל סמכות גבוהה כל כך להרוג עם שלם? ועוד מכל העבדים שבעולם, דווקא עבדו של מרדכי היהודי יתמנה לראש השרים?

הדבר מזכיר במידת-מה את סיפור עלייתו הבלתי-אפשרית של היטלר לשלטון. רבים אינם יודעים שהיטלר היה בתחילת חייו צייר כושל. בצעירותו היה הומלס שישן על ספסלים ציבוריים ברחוב וקיבץ נדבות מעוברים ושבים! בדצמבר 1909 הלך להתגורר בבית מחסה, והיה גורף שלג בכניסות של בתים כדי לא למות ברעב. לאחר מכן גם היה לחייל כושל, עריק מלחמה ואסיר בבית-סוהר (שם כתב את ספרו והתפרסם). המביט בחיי אותם צוררים, לא יוכל שלא לראות את יד ההשגחה. אמרו חז"ל: "כל המיצר לישראל נעשה ראש" (סנהדרין ק"ד, ב').

שאלת האם יתכן שגזירת המן נבעה רק מסיבת שנאתו למרדכי. אך כיצד תיתכן גזירה כה חמורה על עם שלם רק בשל יהודי בודד שלא השתחווה לפניו?! הרי המן יכל לדרוש את הריגתו של מרדכי ככל מורד במלכות, או אפילו לענותו ברשעתו במשך שנים רבות, אך במקום זאת לא עשה למרדכי דבר. זאת למרות שאנו מגלים אצל המן שנאה אובססיבית של ממש למרדכי, כאשר הוא מספר לאשתו ובניו על עושרו הרב וגודל נשיאותו ומשתה המלך שרק הוא נתכבד בו, אך טוען כנגד כל אלה: "וכל זה איננו שווה לי בכל עת, אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך"! (אסתר ה', י"ג). למרות שנאתו האדירה, המן לא שלח ידו במרדכי, אלא המתין עד שנפל בפח. אך מדוע?

ומנין עלתה בלבו של המן שנאה כה חולנית וקיצונית לכל בני העם היהודי, עד אשר ציווה "אל כל מדינות המלך – להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" (אסתר ג', י"ג)? הרי מדובר ב"נקמה" לא רציונלית בכל קנה מידה אפשרי. המגילה מספרת לנו: "ויבז בעיניו [של המן] לשלח יד במרדכי לבדו – כי הגידו לו את עם מרדכי" (אסתר ג', ו'). הייתכן שהמן גילה שנאה תהומית כזו לעם שלא התעניין בו יום אחד קודם לכן?

אין זאת כי אם יד ה' הגלויה, אותה מגלה לנו המגילה.

הבט בהיסטוריה, וראה כיצד האנטישמיות, כמו גם ההצלה מפניה, במשך 3300 שנה – מתרחשת מסיבה אחת ויחידה, שהיא רצון השם. בלעדיו לא נמצא הגיון בשום מעשה שנעשה עד היום לישראל. השם יתברך הוא שנותן ביד המלכים והשרים את התשוקה וגם את העוצמה להכות, והוא שמביא למפלתם הגדולה, כדי ללמדנו על ההשגחה האלוקית החזקה מכל מלך וכל אימפריה. כך אמר ה' למשה רבנו: "בוא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו" (שמות י', י"א). מעשיו של אחשוורוש, כמו שנאתו הקיצונית של המן, ושל כל שונאינו שבכל דור ודור, מכוונים משמים להזכירנו את תפקידנו האלוקי בעולם: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות ל"ג, ט"ז).