"הבטחתי לאלוקים: תשלח לי את בן הזוג שלי – ואחזור בתשובה"

כשקרן בטמן-טייב הייתה בת חמש, כבר אז הטרידה את מחשבותיה שאלה אחת שלא נתנה לה מנוח: "למה באתי לעולם?", שאלה. התשובות היו רבות ומגוונות, אבל את דעתה של קרן הן לא סיפקו. "אז המשכתי לשאול", משחזרת הארט-דיירקטורית בת ה-36, שהדבר האחרון שחשבה אי פעם הוא שאת התשובות לכל השאלות ההן, תמצא דווקא ביהדות. "הייתי ילדה מאוד סקרנית ומאוד דעתנית, שחייבת להבין הכול".

אולם המענה היחידי לשאלות שעניינו אותה כל כך, היה סיפוק תעסוקה הולמת. "כי הרי, אם יש לך כל כך הרבה זמן לחשוב על דברים כל כך 'רציניים', זה סימן שאת משועממת. אז הנה, בואי נקרא איזה ספר טוב או נעשה עבודת יצירה ביחד", אומרת קרן, בעלת סטודיו 'דוסה' לעיצוב, נשואה ואם לארבעה ילדים, מירושלים.  

כילדה, תמיד חייכה מול פתרונות 'יצירתיים' שכאלה. אולם ככל שבגרה – כך הלך וגדל 'החור' הפנימי הזה, שדרש להתמלא בתשובות. "היו לי הרבה מחשבות על המוות, ולא יכולתי לסבול את ההרגשה הזו. אני זוכרת שהייתי מסתכלת על עצמי בראי, וחושבת שאני סוג של חייזר. לא הבנתי איך 'עולם כמנהגו נוהג', איך כולם חיים פה ככה – עם כל האסונות והשאלות, ואף אחד לא עוצר לרגע לשאול את עצמו את מה שבאמת חשוב".

בשלב הזה, כבר ניסית לחפש תשובות לשאלות שלך?

"ממש לא. הייתי מאוד מבועתת מלספר לאנשים מה אני מרגישה, ויותר מזה: אף פעם לא חשבתי שיש תשובות לשאלות האלה. הייתי בטוחה שזה משהו שמטריד רק אותי, ושאני זו שצריכה לעבוד על המחשבות שלי".

וכך נמשכו להם החיים. אלא שבינתיים, בלהט החיפוש העצמי – נוספו להם דברים אחרים ש'הרחיבו' את החור כל כך, עד שבגיל 25 החליטה קרן סופית, שהיא לא רוצה להתחתן. "חשבתי לעצמי: 'בשביל מה זה טוב? בשביל ערב אחד עם שמלה יפה? ברור שרציתי זוגיות. אבל לא האמנתי במוסד הנישואין, כמו שהוא מתנהל בדפוס החילוני. ואני מבטיחה לך שאם הייתי מתחתנת כחילונית, זו הייתה בוודאי חתונה רפורמית 'למהדרין'".

"הבטתי לשמיים, וצעקתי מתוך הדמעות: 'אם תשלח לי אותו, אני מבטיחה לחזור בתשובה'"

כשהרגישה שהבדידות עולה על גדותיה, 'סתמה' למחשבות את ה'פה' בדרך של טיול לדרום אמריקה לגמרי לבד – דבר שמאוד לא אופייני לה. "כשחזרתי לארץ, עברתי לגור בתל אביב ולמרות העצבות שהייתה שם תמיד, החלטתי שלא משנה מה קורה – אני ממצה את החיים בצורה הכי אופטימלית. ניסיתי להרגיש, לחיות וליהנות מכל רגע".

וגם שם, הקב"ה לא עזב אותה. "החיים פשוט חייכו אליי, והיו לי השגחות פרטיות שאני לא יכולה להסביר. התקבלתי לעבודה כארט-דיירקטורית באחד ממשרדי הפרסום היותר נחשבים, והפכתי ל'מכורה לעבודה'. כל מה שעניין אותי זה רק איך להצליח, ואיך לעשות לעצמי כמה שיותר טוב על הלב".

במשך חמש שנים, הכל זרם על מי מנוחות. אבל אז, כמעט בלי הכנה, לפתה אותה תחושת ריקנות איומה שאין כדוגמתה. "עד היום כשאני נזכרת בזה – אני כואבת את אותו כאב. מצאתי את עצמי לבד בדירה גדולה וריקה מאנשים, דבר שהיה די נדיר, והרגשתי שהקירות סוגרים עליי. אני זוכרת שבכיתי בקול רם וצרחתי לשמיים את כאבי הבדידות. למרות שאז לא ממש הכרתי בקיומו, מצאתי את עצמי אומרת להשם: 'די כבר! אני לא יכולה יותר להיות לבד. לא יכולה יותר להיות בלי זוגיות אוהבת ומכילה'".

ואז נפלט לה המשפט הבא: "אם תשלח לי אותו, אני מבטיחה לך שאחזור בתשובה". אולם כמעט באותה נשימה 'התעשתה'. היא חזרה מיד על המנטרה: "בעצם לא, בעצם לא, בעצם לא", ובכתה אל תוך הכרית עד שנרדמה. "אין לי מושג למה אמרתי את זה. באותה תקופה, הייתי האדם האחרון עלי אדמות שמסוגל 'לפלוט' דברים כאלה. זה כאילו לא יצא ממני, כאילו מישהו שם לי את המשפט הזה בפה".

ביום שבו שרה לעצמה את 'לכה דודי – לקראת כלה', קיבלה את הצעת הנישואין המפתיעה

אך משהו בכל זאת היה שם כל הזמן: אמירת תודה, והדלקת נרות בכל ערב שבת. "גם כחילונית היה ברור לי שאני צריכה להודות על מה שיש לי, וששום דבר לא מובן מאליו. חברים טובים, בית מקסים, משפחה תומכת, עבודה טובה – דווקא בגלל שראיתי שהכל כל כך שביר בעולם הזה, הבנתי שכל זמן שיש לי את הדברים האלה, אני חייבת להעריך אותם".

ונרות השבת זה משהו שהגיע מהבית?

"לא, זו הייתה יוזמה לגמרי שלי. משהו שהאמנתי שאם לא יועיל, בוודאי לא יזיק".

ואז, ימים ספורים לאחר אותה 'פליטת פה' – הפציע אל חייה אדם, שעבד בחברת שליחויות עם המשרד שבו עבדה. "השיחה הראשונה בינינו הייתה על השאלה האם אני מאמינה באלוקים", משחזרת קרן. "וכשאמרתי שאני מאמינה בכל מיני דברים, הוא ראה לנכון לעשות לי 'קורס הידברות מזורז' על ההבדלים ביני לבין השולחן הדומם".

באותה שיחה הבינה לראשונה, שההבדל בינה לבין אותו שולחן הוא הנשמה המפעמת בקירבה. "הייתי די בהלם ממה ששמעתי ממנו, זה הבהיל אותי".

אז איך הגבת?

"מיד אמרתי לו שלא ינסה אפילו, כי אני ממש לא הולכת לחזור בתשובה", היא מחייכת.

אבל השיחות עם אדם, במציאות של עולם 'הולך ומידרדר', עשו את שלהן. הם דיברו המון, על דברים שקרן, בין אם הודתה בכך ובין אם לא, הייתה צמאה לשמוע. "בעצתו צפיתי בשיעורים של הרב זמיר כהן והרב יצחק פנגר בערוץ הידברות, עד שיום אחד התמונה הפכה לשלימה, והיה ברור לי שזו האמת לאמיתה".

כשזה קרה, מרוב הכרת הטוב שחשה כלפי אדם, אמרה לו בבדיחות הדעת: "בוא נתחתן". זה היה בצחוק, אבל בכל צחוק יש טיפה מן האמת – ומכיוון ש'ברית כרותה לשפתיים', זה בדיוק מה שקרה. "שלושה חודשים אחרי כן, כבר עמדנו מתחת לחופה", אומרת קרן.

הייתה הצעת נישואין?

"כן, למרות שבכלל לא ציפיתי לזה. מה שמדהים הוא, שהצעת הנישואין הגיעה דווקא ביום שבו זמזמתי לעצמי בשמחה את הניגון 'לכה דודי לקראת כלה'".

אז ידעת שהוא הולך להציע.

"ממש לא ידעתי, אבל דבר אחד אני כן יכולה לגלות לך: באותה תקופה התחלתי לעבוד על עצמי בטכניקה של דמיון מודרך, ולמרות שלא היה שום דבר באופק – אמרתי לכולם שהשנה אני מתחתנת. היה לי ברור שזה חייב לקרות, אז אמרתי את זה כדי להאמין, והאמנתי בזה כדי שזה יקרה".

החתונה התקיימה לפני שש שנים בבית הכנסת הגדול בתל אביב, ומאז זכו אדם וקרן לארבעה ילדים מתוקים, כן ירבו -  ישי בן החמש, שירה עמליה בת הארבע, יהודה בן השלוש ובארי אברהם בן החצי שנה. בד בבד עובדת קרן בסטודיו משלה, שזכה לשם הגנאי 'דוסה', שקיבלה כשחזרה בתשובה. "הסטודיו שלי זה אחד האהבות הכי גדולות שלי בחיים, וכמעט כל הביטוי שאני זוכה לתת במסגרתו הוא על חיזוק התפר שבין דתיים לחילונים. השם פתח לי פתח כפתחו של אולם, ולא אכזב אותי לרגע על כך שהאמנתי בו – כשפיטרו אותי מהעבודה שלי, אחרי שסירבתי לעבוד בשבת. במבט לאחור, אני רואה כמובן איך הכל היה רק לטובתי. סמכתי על הקב"ה שיהיה בסדר, והוא באמת עשה שיהיה בסדר, ונתן לי את החיבוק הכי אוהב שיכול להיות".