הורים לנוער מתמודד? קבלו 8 עצות זהב מהרב דן טיומקין

פעם קראו לזה נוער נושר. אחר כך גילו שזו תווית מאד בעייתית. עלה שנושר כבר לא חוזר, וחבל לכנות את הילד בכזו הגדרה מוחלטת וחד סיטרית. אז התרבו השמות האלטרנטיביים לתופעה: נוער בסיכון, נוער בסיכוי, נוער מתמודד, נוער מאתגר. יהיו השמות איך שיהיו, התופעה רחבה ומוכרת, ובקרב הורים בעלי תשובה היא נפוצה עוד יותר. הילד או הילדה החמודים והמקסימים מתחילים למרוד, להתחצף, להיפלט ממוסדות הלימוד, להתחבר עם חברים רעים, ולעשות שטויות, בחוסר אחריות והרבה הרבה כאב לב להורים. חוצפה יסגא. מסתבר שהעצה הכי טובה במקרים האלה היא להתפלל ולהתפלל, וזו כמובן העצה הטובה  מכל, כי אין באמת פתרון פלאים למצב הזה. אבל בכל זאת, מוטלת עלינו גם השתדלות מעשית, אז הנה 8 עצות כלליות, להורים שמתמודדים עם נוער שכזה, מתוך נסיון שהצטבר, ולפי השיחות הרבות שקיימנו עם הרב אורי זוהר ועוד מומחים בחינוך וגדולי ישראל.

עצה מס' 1: תפסיקו לחפש אשמים

הנטיה הטבעית במקרה כזה היא לחפש אשמים. האבא מאשים את האמא, האמא את האבא, שניהם את בית הספר או איזה מורה מסוים. בית הספר מאשים את הסבא והסבתא, שמאשימים את המגזר, החסידות, ועוד. רשימת האשמים מתרחבת באנשים, בהשקפות, ברבנים, במקומות מגורים, בכל מה שרק אפשר. כל אחד בטוח שהם הסיבה לצרה, ואם רק לא היינו עושים ככה וככה - אז הכל היה בסדר, והילד היה עכשיו בישיבה, הילדה היתה בבית יעקב.

אני חושב שזו טעות גדולה. כל האנשים האלה אמנם עשו טעויות, וגם אנחנו עשינו טעויות בעצמנו, אבל בדרך כלל לא מתוך כוונה רעה, וזו תמימות לתלות בזה את כל האשמה. ברוב המקרים – כולם טעו. זו תופעה מדי רחבה בשביל לתלות אותה באשם מסוים.

תמיד נכון למעט בביקורת על הציבור שאנחנו חיים בתוכו, גלויה או סמויה, וזו עצה נפלאה לטרוםֿ נשירה ולאחים הקטנים בבית. אבל לענין התמודדות עם הנערים האלה בעצמם, צריך להוציא את ההלקאה העצמית וחיפוש האשמים מהלקסיקון לגמרי. התופעה מצויה בכל המגזרים, בכל הערים, בכל המקומות. מגמת ההתרחבות של התופעה מוכיחה שיש פה מהלך, מהלך של דור, מהלך שמחייב התבוננות, מהלך שמחייב להבין שהתדר של חיפוש אשמים לא מסייע בכלום, להיפך, הוא רק מערער ומחריב כל אפשרות לפתרון. אז העצה הראשונה והבסיסית היא להחליף תדר, להפסיק עם חיפוש האשמים הזה

.

עצה מס' 2: הבינו שהם אנוסים

גם העצה השניה קשורה באשמה. הרבה מתופעות הלוואי הנלוות למצב המורכב הזה מגיעות בגלל האשמה שאנו מאשימים, בגלוי או בתחושה, את הנערים האלה בעצמם. וזה לא עוזר, וגם לא נכון. יש לנערים האלה צורך שחזק מהם לעבור מסע שלם, כדי להדביק איזה פער רגשי בלתי נמנע. גיל ההתבגרות מעמת אותם עם שינויים פיזיולוגיים ורגשיים, חוש ביקורת ארסי ולחץ חברתי גדול, וזה מביא אותם למסע שהם צריכים לעבור, תהליך מסוים, שאחד השלבים שבו הוא שלב הגולם. מצבם מבלבל. הם נראים אחראים למעשיהם. הם נראים ערים. זה מטעה. כי הם לא ממש. "עורו ישנים מתרדמתכם", הם באמת בשלב הגולם. אז נכון שיש להם בחירות (רעות) בדרך, אבל החור הזה, הצורך לעצמאות, הצורך לעבור בעצמם מסע כואב, זה צורך שחזק מהם.

(צילום: shutterstock)

הספר "אבות על בנים", מביא איתו בשורה אמיתית בענין הזה. בפרק ג' יש ראיות מספרי קבלה על שורש נשמתם של אותם נערים, שיש על נשמתם מעין 'חומות של אבן' שמכסות על הנקודה הפנימית, ורק בפיוס והרבה סבלנות אפשר להמיס את החומות האלה. זו ממש מציאות רוחנית של נשמות מסוימות. והעובדה שאלה לא דיבורים פסיכולוגיים מודרניים אלא הם שאובים ממקורות פנימיות התורה, יש בכך הרבה נחמה וכח עבורנו להתמיד בגישה זו, שרק היא יכולה באמת להביא לתוצאות.

צריך להבין. הרחוב היום מלא בפיתויים עצומים. הסמארטפון מגיש ומנגיש את כל דמיונות העולם, זמינים ומיידים, 'כיכרות החתולות' כבר מזמן לא מלאות רק בחתולי רחוב אלא במאות ואלפי נערים, והשורה התחתונה היא - שמול כל הפיתויים והעוצמה הזאת, ההפסד של אותם נערים ונערות הוא כמעט מוכרח. הטכניקות הפולניות המסורתיות להגביר נקיפות מצפון ('אתה ממש הורג את האמא שלך') לא יכולות לתת משקל לצד הנגדי.

שמעתי מבחור כזה, שמאוחר יותר חזר, ברוך השם, שהוא היה חייב לקצץ את הפאות שלו, כי הם לא היו שלו, הם היו עול כבד מדי שהוריו חייבו אותו לשאת. הוא היה חייב להסיר אותם ולחיות קצת ככה, לבחון עד כמה מקבלים אותו ככה ומכבדים את בחירותיו, ורק בהמשך לגדל אותם שוב, אבל הפיאות שהוא גידל אחר כך, רק נראו אותו דבר, אבל היה בהם שוני מהותי. הם כבר היו באמת פאות שלו, שהוא בחר בהם. לא הפאות המכבידות של ההורים. זה משל עמוק מאד.

דרשות מוסר לא מועילות פה, הם רק גורמות את ההיפך. ידע הוא לא מה שחסר להם. הם יודעים הכל. הנתק אצלם הוא במקום אחר, אי שם באזור של חיבור רגשי, ולכן צריך להבין שדיבורים רגילים על 'זה ממש איסור דאורייתא' או 'איזה ישיבה תקבל אותך ככה', משפיעים עליהם בערך כמו שעלינו משפיע דיבור של ירידה זניחה בדמי הפנסיה. זה רחוק רחוק. ולכן, אפשר לומר שהם ממש אנוסים על פי הדיבור, ולפעמים זה הדיבור הריק של חבריהם, ונמצאים בחייהם בשלב רע, כואב, מיוסר ומייסר. אילו הם היו אוטיסטים או בעלי נכות היינו מקבלים את זה, כך עלינו גם להבין עם החברים האלה, שיש פה איזה מצב נוכחי נתון שאין הרבה מה להאשים בו, צריך לקבל אותו, להכיל אותו, עם כל הקושי הבלתי אפשרי שכרוך בו. ההשלמה הזאת (לא הסכמה, אלא השלמה עם כך שעבורם המסע הזה הוא בלתי נמנע) היא הפתח הראשון לתיקון.

עצה מס' 3: רק לא לזרוק אותם מהבית

גם הכלל הזה בא להילחם בנטיה הטבעית, לעשות את החיים קלים, להאשים את הילד (או הילדה. וזו הבהרה שנדרשת גם לספר עצמו, ואפילו לשם הספר: "האבות" כוללים גם אמהות, ה"בנים" כוללים גם בנות) כפוי הטובה, ולסלק אותו לפנימיה רחוקה, מוסד רחוק, כל מקום בעולם חוץ מהבית, רק כדי שלא יישאר לי פה מתחת לאף, יחריב את שלום הבית, ויקלקל את כל האחים והאחיות שלו.

אפשר להבין את הרצון הזה. נודה על האמת, הם באמת מעצבנים. הם באמת עושים נזקים. אבל מה נעשה, גדולי ישראל אמרו וצווחו בכל כוחם שצריך לעשות כל מאמץ, כל מאמץ, כדי לא להגיע למצב הזה. מרן הרב אלישיב זצ"ל אמר למשפחה אחת שבכתה לו על הנזקים ליתר האחים שנגרמים בגלל הנער הסורר, שעליהם לפזר את כל שמונת האחים אצל משפחות אחרות - ורק אותו ישאירו וישקיעו בו. אני לא בטוח באיזה הקשר ולאיזו משפחה בדיוק זה נאמר, ולכן ממילא, אני לא בטוח עד כמה באמת אפשר ללמוד מפה לכל מקרה ומקרה, אבל זאת הגישה היחידה שחוזרת מכל סיפור של גדולי ישראל. לא להרחיק, לא לבעוט החוצה.

יש כלל בחיים, שכל דבר נמדד ביחס לאלטרנטיבה. נכון שיש נזקים, ויש כאב לב, ובאמת קשה להחזיק ילד חצוף ומרדן שמתבטל וישן בימים, ויוצא בלילות. זה קורע וזה מטלטל. צריך למצוא כלליֿ בית מינימליים שיוכל לעמוד בהם. וזו התמודדות לא פשוטה. אבל לזרוק מהבית זה פותר קצת בעיות בטווח הקצר ומביא הרבה בעיות בטווח היותר רחוק.

זה סוגר אפשרות של חיבור. זה מדרדר את הילד פי כמה, ומעביר מסר בעייתי ליתר האחים. ולכן, זה לא רק ענין של הישמעות לרבנים, זה ענין של יעילות ואפקטיביות. מה כאן האלטרנטיבה? האם הילד עצמו יצליח יותר אם הוא יהיה ברחוב? זה ממש מדרדר אותו בידיים לכיוונים פליליים, התמכרותיים, ושאר מרעין בישין. כל אלטרנטיבה גרועה פי כמה.

לכן צריך לעשות כל מאמץ, לשמור אותו בבית, כדי שברגע שיפול לו האסימון, הוא לא יהיה מקועקע כולו, בדירה מלאת עשן בתל אביב, אלא עדיין בבית. עם אופציה זמינה לחזור, או לפחות לייסד חיים נורמליים.

עצה מס' 4: התייחסו אליהם כמו אל חוזרים בתשובה

יש תחום שנקרא 'קירוב רחוקים'. העוסקים בתחום הזה יודעים שאסור להם אף פעם לבקר או להוכיח את הרחוקים, כי זה לא יגרום להם להתקרב.

העוסקים בקירוב יודעים שעליהם להעלים עין מכל מיני עבירות שהרחוקים עושים בדרך, להרבות בגילויי הערכה לכל מעשה קטן וטריוויאלי שהם רואים בדרך, להתאזר בהרבה סבלנות, ובעזרת השם - הרחוקים הללו עוד יתקרבו.

מעניין שאפילו העוסקים במלאכת הקדש הזאת של 'קירוב רחוקים', מתקשים ליישם את המסלול הנפלא הזה על הילדים שלהם. המסלול של חינוך הוא מסלול אחר, מסלול של הרבה ביקורת (בונה), מסלול של חוסר שביעות רצון מופגן ממעשים שליליים, וחוסר הערכה למעשים טובים קטנים. לא ככה זה אמור להיות, אבל במציאות, כך נראה מסלול החינוך.

מול נוער מתמודד אנחנו חייבים לעשות שינוי בראש, ולעבור מהמסלול של חינוך - למסלול המקביל של קירוב רחוקים. כן, כן, קירוב רחוקים. אז מה אם הרחוקים שאותם מנסים לקרב הם במקרה גם הילדים שלנו. אורח חילוני שהיה בא להתארח לשבת או לחג, לא היה זוכה להשכמה לחוצה של 'סוף זמן קריאת שמע', ולהקפדה על 'כזית תוך כדי אכילת פרס' בליל הסדר. ממש לא. רק בטוב ובנועם, בקצב שלו. הדברים ידועים.

אז החידוש הגדול פה הוא שגם אותם ילדים הם רחוקים, ואסור לילדות החרדית שעברו לבלבל אותנו. מבחינה רגשית - הם לא שם, וזה נתון. אין מה לכעוס, הם לא עושים דווקא, הם אומללים. הם פשוט לא שם. וכדי לחבר אותם, צריך כלי עבודה מעולם הקירוב, ולזרוק את כלי העבודה הביקורתיים שלא הוכיחו את עצמם כלל. זו פשוט טעות להילחם איתם על דברים שגבוהים מנקודת הבחירה שלהם בגלל אילוצי חברה או אגו שלנו, כי הם סולדים מהצביעות ומהזיוף הזה וזה רק מרחיק אותם יותר. את הביקורת צריך לשמור במידה הכי מינימלית האפשרית, ובשום אופן לא בענייני דת, אלא בענייני ניהול הבית וכבוד האחים, ולתת להם את המרחב והעצמאות לעשות את המסע שלהם. זה לא קל, ויותר מדויק לומר שאין דבר קשה מזה, אבל מכיוון שאין אלטרנטיבה יעילה, פשוט אין ברירה...

להמשך עצותיו של הרב טיומקין, לחצו כאן.