מידת הרחמנות: האם באמת כואב לנו כשכואב ליהודי אחר?

"כי משה רבנו היה לו רחמנות באמת על ישראל, ומסר נפשו בשביל ישראל, והשליך נפשו מנגד, ולא היה חושש על עצמו כלל.. הוא היה רחמן ומנהיג אמתי".

רחמן. אתה רואה מישהו שהוא בטרוף של הישרדות, הוא כבר לא נושם. הוא לא אכל כמה ימים, הוא לא שתה כמה ימים – ואתה מזנק לעזרתו עם כל הרחמנות שבעולם.

האם זה מה שאנחנו מרגישים כשאנחנו רואים אנשים שנראים לנו לא בכיוון? האם אנחנו מרגישים רחמנות? האם אנחנו מבינים שככל שיהודי נראה לא בסדר מבחוץ - זה רק סימן עד כמה נורא כואב לו מבפנים? אם נודה על האמת, אז האמת היא ש...לא ממש... כשאנחנו רואים רע, זה מפעיל בתוכנו פחדים, לחצים ומתחים. אנחנו קודם כל דוחים ומרחיקים. אין לנו את הרחמנות של משה רבינו. אבל ככל שהבנאדם הוא צדיק ומנהיג אמיתי, יש לו רחמנות גדולה על עם ישראל והוא יודע: "כי עיקר הרחמנות הוא כשישראל עם קדוש נופלין, חס ושלום, בעוונות, רחמנא לצלן, כי זהו הרחמנות הגדול מכל מיני רחמנות, כי כל הייסורים הקשים שבעולם אינם נחשבים כלל כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום".

ה'משאוי' הזה נראה לי כמו 'משא – אוי'. מה אתה יכול לעשות חוץ מלהגיד "אוי! אוי!...?!"

"כי כשישראל נופלים בעוונות, חס ושלום, זהו משאוי כבד מאוד, שאי אפשר לישא כלל המשאוי הכבד הזה, בבחינת (תהלים לח): כמשא כבד יכבדו ממני. כי מי שיודע קדושת ישראל, מאין הם לקוחים, ויודע רוחניות ודקות של ישראל – הוא יודע, שישראל הם רחוקים לגמרי מעוון, ואין עוון שייך להם כלל כלל לא, לפי גודל קדושתם משרשם וגודל דקותם ורוחניותם, ועל-כן כל הייסורים שבעולם אינם נחשבים למשאוי כנגד המשאוי הכבד של עוונות, חס ושלום, רחמנא לצלן. ואפילו כשיש לאדם ייסורים, אם אין בהם עוונות, אינם נחשבים לייסורים כלל. וזה בחינת (שבת נה): אין ייסורין בלא עוון, שכשאין בהן עוון, אינם ייסורים כלל, כי עקר הייסורים הם רק כשנופלים בעוונות, חס ושלום, וזהו עיקר הרחמנות, לרחם על ישראל עם קדוש, להוציאם מהמשאוי הכבד של עוונות. ועל-כן משה רבנו, עליו השלום, בכל עת שנפלו ישראל באיזה עוון, היה מוסר נפשו עליהם והתפלל בעדם, כגון במרגלים וכיוצא, כי ידע, שלפי קדשת ישראל ודקותם, הם רחוקים מעוון ואי אפשר להם לישא כלל המשא הכבד של עוון כנ"ל.

ובאמת, מהיכן באים לעוונות, חס ושלום, הוא רק על-ידי שאין לו דעת, כי אין אדם עובר עבירה אלא-אם-כן נכנס בו רוח שטות, וזהו הרחמנות הגדול מן הכול, שצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת, בבחינת (תהילים מא): אשרי משכיל אל דל. כי אין עני אלא מן הדעת, וצריכין לרחם עליו להכניס בו דעת".

משה רבינו לא התפלל רק כדי להציל אותנו מהעונש אלא גם כדי להציל אותנו מהמשא של העוון. מה זה המשא של העוון?

המשא של העוון זאת ההרגשה הקשה שבנפש. כשיהודי עושה משהו לא בסדר, הוא מקלקל במציאות. אבל כל פעולה, חוץ ממה שהיא בעולם החיצוני, היא גם בתוך הנפש. אתה מרגיש שהרע שעשית כאילו חוזר אליך, נדבק בך ומעיק עליך. הרע שעשית עושה אותך רע. זה המשאוי של העוונות.

"ובזמן שבית-המקדש היה קיים, היינו נקיים מעוונות, כמו שכתוב (ישעיה א): צדק ילין בה, ופירש רש"י, כי תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין-הערביים היה מכפר על עבירות של יום, כי ישראל עם קדוש, לפי גודל רוחניותם ודקותם אין יכולין לישא עליהם המשא של עוון אפילו יום אחד, על-כן אנו צריכין את בית-המקדש, שיכפר עלינו בכל יום. ומעת אשר חרב בית-מקדשנו, אין אנו יכולין לנקות עצמנו מן העוונות, כי אין מי שיכפר בעדנו..".

כשבית המקדש היה קיים, היו תמיד של בוקר ותמיד של בין הערביים שכל הזמן הבריאו אותנו. ניקו וכיפרו וטיהרו אותנו. הוציאו אותנו כל יום כמו חדשים. כעת, כשאין לנו מקדש, אנחנו יכולים לנסות לתקן את המבחוץ ולחזור בתשובה, אבל מה עם הכפרה? מי יכפר לי בתוכי? מי יוציא אותי מהמשא הזה של העוון?

אני כזאת עדינה. כזאת רוחנית. כזאת דקה. לא מתאים לי שום משא של עוון. העוון הזה נפל עליי, מעך אותי והכאיב לי. כמו שטף דם פנימי בתוך הנפש. עוד כחול. עוד שחור. עוד ירוק. עוד כואב. עוד מכה. עוד זפטה אדירה שקיפלה אותי לגמרי, כולי חבורות ופצעים...

עוד מעט נחווה את הריפוי שלנו, אנחנו כבר מרגישים כל כך לא טוב - שזה חייב להיות ממש בקרוב. ובינתיים, עד שיהיו לנו קרבנות ובית מקדש, מה שנשאר לנו זה להאמין לדיבורים של צדיקים.