פרשת כי תשא: למה חשוב למצות את היכולות הטמונות בנו?

בפרשת "כי תשא" מתואר אחד האירועים העצובים ביותר בהיסטוריה היהודית – חטא העגל.

משה התחנן לבורא שימחל לבני ישראל על חטאם, והתנהל ביניהם דו-שיח מרתק, שבמהלכו לימד הקדוש ברוך הוא את משה את שלוש עשרה ההנהגות של רחמים שהוא מתגלה דרכן.

מה הן אותן שלוש עשרה מידות רחמים? "השם השם, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה, פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים".

התורה מספרת שכשמשה למד את שלוש עשרה מידות של רחמים, הוא התפעל כל כך, והוא מיהר לקוד ולהשתחוות: "וימהר משה, ויקוד ארצה וישתחו". התלמוד (סנהדרין קי"א) שואל, מה ראה משה שגרם לו להתפעלות גדולה כל כך, עד כדי קידה והשתחוויה? עונה התלמוד: "ארך אפיים ראה". משה התפעל ממידת "ארך אפים". 

משמעותה של מידת "ארך אפיים", בשפה שלנו, היא אורך רוח וסבלנות. הקדוש ברוך הוא סובל (מלשון סַבַּל הנושא על גבו משא) את העולם, ומאריך אף לרשעים.

העולם כולו – על מרכיביו הרבים – הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. השם זן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, הוא משכלל את הבריאה ומעמיד את השמים, הארץ וכל אשר בהם. כל בני האדם ניזונים וחיים מחסדו בכל רגע נתון, ואף על פי שהרשעים מנצלים את הכוחות שניתנו להם מהבורא כדי לפעול נגד רצונו, הוא מאריך אף ולא מענישם לאלתר.

משה התפעל כל כך ממידה זו, עד כדי כך שהוא קד והשתחווה. מידה זו הבהירה לו שבני ישראל סרבנים וטרחנים, ואין אפשרות להנהיג את האומה בלעדיה.

אכן, ההיסטוריה של עם ישראל הוכיחה כיצד מידה זו נחרטה עמוק בתודעתו של משה, והוא הנהיג את כלל ישראל מתוך אורח רוח וסבלנות אין קץ.

מידה זו קריטית לכל מנהיג בישראל. כל מנהיג מוכרח להצטייד בארך אפים ובסבלנות.

כשחושבים על כך, כל אדם הוא בעצם מנהיג בצורה כזו או אחרת – בביתו, במקום עבודתו וכדומה. הבה נאמץ מידה זו, ונהיה קצת יותר עם אורך רוח וסבלנות כלפי הסובבים אותנו.

בפשטות נדמה לנו, שמידת "ארך אפיים" רלוונטית רק כלפי רשעים, שהקדוש ברוך הוא מאריך אף ואינו מענישם במהרה. אולם אין זה נכון. התלמוד כותב שמשה התפעל מ"ארך אפיים לרשעים ואף לצדיקים".

"ארך אפיים" לרשעים מבינים אנו היטב, וכפי שהתבאר. אולם מה פשר "ארך אפיים" לצדיקים? איזו טענה ותביעה יש על הצדיקים, עד שהקדוש ברוך הוא צריך לכבוש כעסו ולהאריך אפו גם עבורם?

התביעה על הצדיקים היא על כך שהם לא ניצלו עד תום את הכישרונות והיכולות שחנן אותם הבורא. נכון שהם כבר ניצלו כישרונות רבים, אולם עדיין נשארו בתוכם כוחות רבים שטרם באו לידי מיצוי. אילו היו מנצלים את כולם, הם יכלו להתעלות הרבה יותר. הקדוש ברוך הוא, שהוא יוצר רוחות ונפשות, הוא הקובע לכל אדם את תפקידו בעולם הזה, והוא היודע תעלומות לב. רק הוא יכול להעריך כמה הצדיקים לא הוציאו לפועל את כל הפוטנציאל הגלום בהם, ועד כמה לא השכילו להגיע אל מה שהם היו מסוגלים להגיע. גם כלפי אותם צדיקים מתנהג הבורא ברחמים, ומאריך להם אפו.

זו כוונת התלמוד, שמשה רבנו התפעל מהנהגת "ארך אפיים" של הבורא גם כלפי צדיקים. הקדוש ברוך הוא מאריך אפו גם לצדיקים שלא נצלו את כוחותיהם עד תום, ולא הוציאו מן הכוח אל הפועל את מלוא הפוטנציאל הטמון בהם.

כל אדם, בטרם נוצר, קבעו לו בשמים "אורות" שעליו לפתחם, לנצלם ולהביאם לידי גילוי כאן בעולם הזה. על האדם להוציא מן הכוח החבוי והגנוז בתוכו, את כל מה שאצור בו אל מחוץ לגופו ונפשו. יש כאלה שאוצר האורות שלהם נשאר סגור וחתום בתוככי נפשם, הם לא התחילו לפתוח אותו, והכל נשאר סתום. כמו שהם באו לעולם – כך הם יוצאים ממנו, או שרק חלק מאוצר זה יצא לפועל אבל לא כולו. על כך אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "ותן חלקנו בתורתך", שנזכה לנצל עד תום את כל האור הפרטי והאישי שהוענק וניתן לנו.

התלמוד (סנהדרין ז') מספר: "כשחלה רבי אלעזר, נכנסו רבי עקיבא וחבריו לבקרו... נטל (רבי אלעזר) שתי זרועותיו והניחן על ליבו ואמר: אוי לכם שתי זרועותי שהן כשני ספרי תורה שנגללין". רש"י מבאר את כוונתו: "כשגוללין ספר תורה והכתב מכוסה, כך תתעלם ותתכסה תורה שבלבי כשאמות, לפי שלא שמשוני ולמדו ממני". רבי אלעזר הצטער על כך ש"הספר הולך להיגלל", ו"הכתב" שעדיין לא בא לידי גילוי אצל תלמידיו יישאר חבוי לעד. רבי אלעזר, עם כל צדקותו ולמרות כל התורה שהוא כן הצליח ללמד, מתחרט ומצטער על כך שהספר הולך להיגלל, והכתב שעדיין לא יצא החוצה יישאר עלום.

על כל אחד ואחד לדאוג ש"ספר הנפש" שלו יישאר פתוח, ושהאותיות הכתובות בו יפרחו למקומן הראוי.