סיוון רהב מאיר על פרשת כי תשא: שמחת פורים בתוך התופת

קשה להאמין, לסיפור המדהים הזה, של מגילת אסתר שנכתבה בשואה: יעקב שוורץ, חסיד מפולין, נלקח בזמן השואה למחנה הכפייה זוננברג. הוא איבד קרובים וחברים, אבל לא את אמונתו. בחג החנוכה שאל אותו אחד הרבנים במחנה מה דעתו על כתיבת מגילת אסתר. הוא לא האמין שיחיה עד פורים, אבל התחיל במלאכה. הוא זכר שנשאר לו דיו מהתקופה שבה כתב את מספרי האסירים על לוחות העץ שעליהם ישנו. הוא לקח חתיכת קש ממזרן ישן, והשתמש בו ככלי כתיבה. גם את הנייר השיג בדרך לא דרך. אחרי שעות של עבודת פרך הוא היה חוזר לצריף וכותב את פסוקי המגילה על אדן החלון, בעוד חברו, הרב לייבל קוטנר, מעיר אותו כשנרדם מרוב עייפות. אותו חבר גם ייבש את השלג שהצטבר על דפנות החלון, כדי שטיפות לא ייפלו על המגילה. לקראת פורים עברה השמועה בקרב האסירים – יש במחנה מגילת אסתר. ההתרגשות הייתה עצומה והאסירים קראו בערב ובבוקר את סיפור ההשמדה וההצלה, הדאגה והשמחה.

"לא יכולנו לדפוק ולהרעיש בעת קריאת 'המן', אבל ידענו בדיוק מיהו המן בדורנו", סיפר יעקב. המגילה נשמרה בקופסת מתכת קטנה, והנוכחים – שלא ידעו אם יישארו בחיים – חרתו על הקופסה, למען הדורות הבאים שימצאו אותה: "מחנה שבויי חינם זוננברג שנת תש"ה, מגילת אסתר, נכתבה על ידי יצחק יעקב שוורץ מלודז'".

יעקב שרד. אחרי השואה עלה ארצה והקים משפחה, וכל נכד שלו קיבל ממנו במתנה לבר המצווה מגילת אסתר מהודרת, שהוא בעצמו כתב.

 לא נוכל להישאר עבדים

אצלנו בירושלים – פורים חל ביום שני, יום אחד אחרי כל העולם. הרב קוק, שניסח פתגם מיוחד לכל אחד מחודשי השנה, כתב את המשפט המקסים הבא על חודש אדר: "המזכירים כרכים ומוקפים מימות יהושע בן נון, לא יוכלו להישאר עבדי אחשוורוש".

הסבר קצר: הסיבה שאנו חוגגים את פורים בירושלים בט"ז באדר ולא בט"ו היא כי ירושלים היא עיר שהייתה מוקפת חומה בימי יהושע בן נון. חכמינו קבעו שבערים כאלה צריך לציין את החג יום אחד אחרי. בעומק הגלות, בימי מגילת אסתר, כשארץ ישראל הייתה שוממה וחרבה, הם ביקשו להזכיר את הארץ, את ירושלים הבנויה של העבר, מתוך תקווה לירושלים הבנויה בעתיד.

הרב קוק קובע שמי שזוכר כך את עברו – עוד יזכה לעתיד גדול. יום אחד הוא עוד ייצא לחירות מהגלות, יממש את עצמו. תודעה כל כך מפותחת ועתיקה – חייבת לבוא בסוף לידי ביטוי. לא לעולם נישאר עבדים.

איפה הבושה?

איזה חטא יותר חמור מהחטא עצמו? אובדן הבושה. פרשת השבוע מתארת את חטא העגל. משה רבנו יורד מהר סיני, רואה לנגד עיניו את חגיגת עגל הזהב של העם ופשוט מנפץ את לוחות הברית. יש הסברים רבים למעשה הזה. הנה הסבר מרתק של הרב ירוחם ליבוביץ'. לדבריו, משה רבנו שבר את הלוחות לא בגלל העגל, אלא בגלל המחולות והשמחה שראה סביב העגל. הרי רק לפני זמן קצר העם קיבל את התורה בהר סיני – והנה הוא פונה אל עבודה זרה נחותה, ומתבלבל לגמרי. משה לא רק ראה שהעם במצב גרוע, הוא ראה גם שהעם שמח בעגל, ולא חש בכלל בושה או סלידה מהחטא. החטא פשוט הפך לחלק מהם.

וכך הוא כותב: "בעבר, האדם עוד היה מרגיש איזו בושה בגלל עבירה. בושה מבני אדם או בושה מעצמו. היום הלוא כבר נאבדה כל בושה מבני האדם. היום – מרקדים בזה. וזה קשה עוד יותר מכל מעשה החטא". הרב ירוחם ליבוביץ' מתאר מציאות שבה האדם הופך לאטום ומנותק, לא מסתכל על תוצאות מעשיו, לא חושב ולא מתבייש, ומאבד את הרגישות והעדינות הטבעיות שיש לו. וזה – בעצם חמור עוד יותר מהמעשה עצמו. זו לא בושה להתבייש.

עם קשה עורף, אבל בקטע חיובי

האם תכונה מסוימת שיש לנו או לילדינו – היא טובה או רעה? תלוי מה אנחנו עושים איתה. בפרשת השבוע מופיע הביטוי "עם קשה עורף". בהתחלה אלוקים משתמש בו, אחרי חטא עגל הזהב, ואומר למשה שאנחנו עם קשה עורף, כלומר – עם מרדן ועקשן, שגם אחרי קבלת התורה בוחר בעבודה זרה פרימיטיבית. אבל בהמשך הפרשה, משה רבנו משתמש בביטוי הזה בדיוק, אך בפרשנות אחרת לגמרי: "כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו", מבקש משה. משה רבנו מבקש מחילה בשם העם, ומבטיח שאותה עיקשות עוד תוביל לדברים חיוביים. עם קשה עורף הוא גם עם שיצליח לשמור בעקשנות על זהותו מול כל הפיתויים, לשמור על אמונתו וערכיו אלפי שנים בתוך תרבויות זרות, בזכות אותה תכונה בדיוק.

תכונות נפש יכולות להיות חיוביות או שליליות. עקשנות יכולה להוביל לעבודה זרה, מחלוקת, מידות רעות וכעס, ועקשנות יכולה להיות עקשנות על מוסר, ערכים, תורה ואמת, עד עצם היום הזה.

 לו יהי

במלחמת יום הכיפורים הרגישה נעמי שמר שמצב הרוח הלאומי גרוע, וכתבה את השיר המפורסם "לו יהי". באחד הבתים היא שאלה: "מה קוֹל עֲנוֹת אני שומע? קול שופר וקול תופים". הביטוי "קול ענות" מגיע מפרשת השבוע. משה רבנו יורד מההר, שומע מרחוק את קולו של העם חוגג סביב עגל הזהב, ואומר: "קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ". רש"י מסביר: "קול חירופים וגידופים, המענים את נפש שומעם כשנאמרים". כלומר, העם היה מסוכסך, מבולבל, דיבר דיבורים קשים, ומשה רבנו ידע להבחין היטב בקול הזה ולאבחן את המצב. הרב דוד פרנקל כתב על כך בברלין לפני 250 שנה: "כי משה, בהיותו אב בחכמה, הכיר בניגוני הקולות". תפקידו של מנהיג הוא להרגיש את הדופק של הציבור המגוון, לשמוע את ניגוני הקולות, ואז, כמובן, להוביל אותו הלאה למצב טוב יותר.

הבית השלם בשיר "לו יהי" מבטא את הרצון לצאת מתוך מצב של "קול ענות". זה היה נכון ב-73', אבל רלבנטי גם היום – יש כאן דרישה להפסיק את פס הקול שכולו קיטורים, שכולו "חירופים וגידופים", לטובת תקווה ותפילה: "מה קול ענות אני שומע, קול שופר וקול תופים, כל שנבקש לו יהי, לו תישמע בתוך כל אלה, גם תפילה אחת מפי, כל שנבקש לו יהי".

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.