מדוע כתב הרמב"ם את המורה נבוכים?

זוהר מוסיף ושואל: "אם היהדות אינה דורשת לחקור במדע ופילוסופיה, אז מדוע הרמב"ם כתב את ספר המורה נבוכים? תודה"

* * *

שלום וברכה זוהר, ותודה על שאלתך.

ספר "המורה נבוכים" שכתב הרמב"ם, כשמו כן הוא, נכתב עבור הנבוכים, ונועד להורותם כיצד לצאת ממבוכתם ולשוב אל אמונתה הישרה של היהדות. הרמב"ם כתב את ספרו עבור צעירים בדורו שנתקלו דברי כפירה מן הפילוסופיה היוונית על קדמות העולם וההשגחה, וביקש לתקן את דעותיהם. כך שהספר לא נועד לכל קורא (ואין צריך לומר שהרמב"ם עצמו כבר מילא כרסו ש"ס ופוסקים לפני שהשיב בחקירות פילוסופיות, כך שהיה חזק ואיתן בדעתו התורנית להשיב על תירוצים והטעיות נגד אמונת ישראל).

כאשר בנו של החפץ חיים רצה ללמוד בספר המורה נבוכים, משכו אביו מזה והסביר לו שספר זה יכול להועיל רק למי שכבר נכנס לספיקות והסתבך מחקירות באמונה וניזוק מהן. למה הדבר דומה? לחולה שצריך תרופה למחלתו, אך אם תרופה זו תינתן לאדם בריא - היא רק תזיק לו. כך גם החקירות מזיקות לבעל אמונה ישרה, אך תועיל למי שהספיקות כבר חדרו ללבו והטעוהו בשאלות ודמיונות, ספקן כזה צריך לבסס מחדש את העיקרים ששגורים בפי כל ילד חרדי, למען יבדיל בין אור לחושך, וישוב לידע כי לאור ייקרא יום ולחושך לילה.

אך מי שלא נכנס בספיקות כלל, מדוע לו להתחיל להטיל ספק במציאותה של שמש בצהרי יום? עדיף לכל ישר-לב להודות על השמש המאירה ולהנות מחומה מבלי להטיל בקיומה ספק.

רבים אינם יודעים שכך למעשה הדריך הרמב"ם את כל שומרי התורה והמצוות לדורותם:

"וכל הלאוין האלו בעניין אחד הן, והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים, וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה - אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה - מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות לבו, נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו. כיצד? פעמים יתור אחר עבודת כוכבים, ופעמים יחשוב בייחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המידות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות. ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים' - כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים: 'אחרי לבבכם' - זו מינות, 'ואחרי עיניכם' - זו זנות. ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות" (הלכות עבודת כוכבים, פרק ב, ג).

מעניין לציין שהרמב"ם כתב לראשונה את המורה נבוכים עבור תלמיד בשם ר' יוסף בן ר' יצחק, אשר עיין בפילוסופיה והתקשה בשאלות עיוניות. הרמב"ם דרש מתלמידו ללמוד חכמות רבות כמו המתמטיקה לפני הלימוד בתשובותיו, כפי שכתב בפתיח ספרו: "אך כאשר קראת עמי מה שקראת בחוכמת התכונה - וקודם לכך במתמטיקה כהכנה הכרחית לכך... ראיתי שלמדת מקצת מדברים אלה מפי זולתי, ואתה נבוך, מוכה תדהמה, ונפשך הנאצלת תובעת ממך למצוא דברי חפץ. לכן התמדתי להרחיקך מזאת ולצוות עליך ללמוד את הדברים כסדרם, מתוך שהתכוונתי שתתברר לך האמת בדרכיה" (מורה נבוכים, האגרת אל התלמיד).

למרות שספר המורה נבוכים אינו מיועד לכל אדם, ספרי אמונה אחרים כמו ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי מתאימים לכל אדם, ורבנים רבים המליצו ללמוד בו כדי להכיר את יסודות האמונה היהודית.

הגם שראוי וכדאי להכיר את יסודות האמונה הפשוטים כדי שיהיו מיושבים גם בשכל, היהדות אינה דורשת חקירות פילוסופיות מיותרות, ואין זה עיקר בדת. לא קשה להבחין בכך שרוב השאלות מגיעות בעיקר מהמתפלספים והמתנגדים למיניהם המבקשים להתחמק מיושר לבם, בעוד האמת הפשוטה זועקת כמאה עדים בפני כל ישר-לב.

אמשיל לך משל למה הדבר דומה.

שלושה בנים נולדו לאבא אוהב: נמרוד, שאלתיאל, וצדקיהו.

הבן הראשון, נמרוד, נטש את בית אביו, כי הוא שנא את בית הספר, ורצה להיות חופשי ממצוות אביו לרדוף אחרי תאוותיו ברחובות העיר.

הבן השני, שאלתיאל, חש שעליו להכיר את כל הדעות והאפשרויות לפני שיכריע אם לשמוע למצוות אביו, על כן הלך להתעניין ולשמוע מה יש לנמרוד להציע לו. לשם כך התחמק שאלתיאל מידי פעם מחוץ לשערי בית הספר כדי לשמוע את טענותיו של נמרוד - אשר הטיח כנגדו: "שאלתיאל התמים והטיפש, האם אינך מבין שאין לנו אבא? כולנו יתומים מלידה, והאיש שמגדלנו איננו אבא אלא סתם איש זר שאיננו חייבים לו דבר. עזוב את הבית ובוא לגור עמי ברחוב, להיות איש חופשי לעשות כרצונך ותאוות לבך".

אך שאלתיאל הוא בן ישר, ומבין מיד שאין באמתחתו של נמרוד כל הוכחות לדבריו, כי אם רק תיאוריות והשערות בלבד. שאלתיאל החליט להטיח כנגדו טענות לוגיות מורכבות בעד קיומו של האבא האוהב שגידלם ודאג להם בחכמה רבה מלידתם, הוא מתווכח עם נמרוד ויכוחים ארוכים כדי להוכיח לו בטענות מחוכמות ובדיקות דנ"א שאכן יש להם אבא, אך נמרוד נשאר בשלו וממשיך להתפלפל בתירוצים שונים שנועדו להצדיק את אורח חייו המרדני.

לבסוף שאלתיאל חוזר לבית אביו ואומר לו: "אבא, לאחר ויכוחים רבים וקשים עם נמרוד בחרתי להאמין שאתה אכן קיים! והבט באילו הוכחות מחוכמות הוכחתי את קיומך". האב האוהב מקבל את שאלתיאל בשמחה, אך כמובן דורש ממנו לשוב לבית הספר, לקיים את מצוותו למען ייטב לו.

הבן השלישי, צדקיהו, לא שעה מעולם אחרי דברי נמרוד ולא אחרי חקירותיו של שאלתיאל. בעיניו אבא תמיד היה אמיתי, והוא לא ראה סיבה רצינית לעזוב את בית אביו ולרעות בשדות זרים. צדקיהו נשאר בתוך הבית מלידתו, שמע למצוות אביו, והתחנך בבית הספר כדי להיות אדם טוב ומוכשר הראוי לאהבתו.

את זמנו היקר הקדיש צדקיהו לעשיית רצון אביו והתחנך על פיו, הוא לא הקדיש את זמנו היקר לחקירות מיותרות על קיומו של אבא. צדקיהו מבין שרק מי שנתקל בנמרוד, ונאלץ להתמודד עימו בשאלות מסובכות, ייגרר לוויכוחים שכאלה. אך מי שלא הגיע מעולם לידי ספק, אין לו כל סיבה לעסוק בשאלות אלה כדי לקיים את מצוות אביו.

יש מאיתנו אשר נוהגים כשאלתיאל, וחושבים שהחקירות הן עיקר בדת, בעוד העיקר האמיתי נמצא רק לאחר קבלת האמונה התמימה: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך, ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים, י, יב). וכך דרשו הנביאים: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד והצע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח).

בן תורה ימשיך לעסוק בתורה, שהיא העיקר והתכלית של חיינו בעולם הזה. ורק מי שיש לו ספיקות יילך ויעסוק בלימוד ספרי אמונה עד שיגלה את אמת התורה - ואז ישוב לעסק התורה, שהיא העיקר והתכלית של חיינו בעולם הזה.