איך זה שהגשם לא מוחץ אותנו? 5 נקודות למחשבה

מה מונע מהמזון לחזור בחזרה לכיוון שממנו הוא הגיע?

בתהליך העיכול, האם המזון עלול להיתקע במקום מבלי להתקדם? כיצד המזון ממשיך לנוע דרך גופנו? מה דוחף את המזון לאורך המעי? והכי חשוב: מה מונע מהמזון לחזור בחזרה לכיוון שממנו הוא הגיע?

גלים של שרירים מתכווצים ישמרו על המזון בתנועה – תהליך הנקרא פריסטלטיקה (Peristalsis). תנועה גלית של שרירים, הגורמת לדחיפת חומרים שונים דרך "צינורות" בגוף. התכווצויות אלו כה חזקות, עד כי ניתן לאכול אף כשאנו עומדים על הראש...

המזון נכנס לקיבה דרך פתח הנמצא בחלקה העליון. הקיבה, שהיא כמו שק של שרירים, הופכת, מועכת וממוססת את המזון על מנת להפכו לנוזלי. בו זמנית יש בה חומצות שמפרקות את המזון. דפנות הקיבה מגנות על עצמן באמצעות שכבת ריר פנימית. בלעדיה, החומצות היו יכולות לעכל חלקים מהקיבה עצמה, ולגרום לדלקות בקיבה.

הלבלב מפריש מיץ לבלב, שמנטרל את חומציות הקיבה. לאחר מכן, מיצי מרה מהכבד מפרקים את השומן לטיפות קטנות. טיפות שומן קטנות קלות יותר לספיגה במעי.

כעבור שעה, הקיבה דוחפת את המזון המפורק החוצה דרך פתח קטן הנקרא "שסתום השוער"           (The pyloric sphincter). המזון נכנס אל המעי הדק – כ-3.5 מטרים של צינור מפותל – המקום שבו אנו סופגים את רוב את החומרים הנחוצים מהמזון, כגון: סוכרים, חלבונים, שומנים, ויטמינים ומינרלים. לאחר כשעה וחצי, המעי הדק ספג את רוב חומרי המזון החיוניים. העיסה שנשארה נכנסת למעי הגס דרך "השסתום האיליאוסקלי" (The ileocecal sphincter) – שסתום חד כיווני שמונע מהמזון לחזור בחזרה לכיוון שממנו הגיע.

מה שנשאר מהמזון, זו תערובת של מזון, פסולת ותאים מתים מדפנות המעיים. תפקידו העיקרי של המעי הגס הוא ספיגת הנוזלים, המלחים ושאריות המזון, והפיכת המזון שלא ניתן לעיכול לצואה סמיכה, אשר יוצאת דרך פי הטבעת. לבסוף, לאחר כ-12 שעות, אנו מסלקים את מה שנשאר מהארוחה שלנו.

האדם נברא בחכמה ובתבונה כה נפלאה, עם מערכות מתואמות ומשולבות להפליא, כל איבר במקומו המתאים. כל חומר במינון מדויק, כל פעולה בעיתוי המתאים. איך אפשר לחשוב ולהאמין כי יצירה זו נוצרה מפיצוץ, במקרה?!

 

טיפות הגשם

יצאתם לטיול בצפון הארץ? בוודאי לא פסחתם על ביקור באטרקציה הכוללת מים, טבע ונופים יפהפיים. התגלמות כל אלה ניתן למצוא בשפע המים השוצפים והגועשים, הזורמים במַפָּלים המרשימים של רמת הגולן ואצבע הגליל.

מַפָּל מים הוא מקור מים בנחל או בנהר, שבו נופלים המים בעוצמה על פני קיר זקוף, ממקום גבוה לנמוך.

האם יצא לכם פעם להיכנס אל מתחת למפל מים? זו חוויה מרגשת לשבת או לעמוד מתחת לזרימה החזקה העוצמתית הזאת. יחד עם זאת, לעיתים עוצמת הנפילה של המים היא כה חזקה, שישנם בעולם מפלים עצומים בגודלם, שבנופלם מגובה של עשרות ומאות מטרים, בכוחם לרמוס את האדם.

אך ראו איזה פלא... תסתכלו על הגשם היורד על ראשנו מגובה רב.

האם שמנו לב לעובדה שהמים נוחתים ויורדים בצורת טיפות עדינות, המלטפות את פני האדמה, ואינן מכאיבות לבני האדם? והרי זה מוזר, שלאורך מסען האווירי הארוך בירידתן מגובה העננים ועד פני האדמה, טיפות הגשם אינן נוגעות זו בזו, דבר שהיה הופך את כולן למַפָּל מים אדיר, החובט בעוצמה בראשינו, הופך את פני האדמה ושוטף את כל הזרעים העדינים מתוכה החוצה. 

הפלא גדל שבעתיים לאור העובדה שגם כאשר נושבת רוח חזקה, אין טיפה נוגעת בחברתה, אלא הגשם על כל טיפותיו זז כחטיבה אחת אל הצד, בצורה אלכסונית...

חברים, אף על פי שהעננים אוגרים כמות כל כך עצומה של מים (ענן ממוצע מכיל כ300 מיליון ק"ג של מים), הגשם יורד עלינו כטיפות. חשבתם לעצמכם מה היה קורה אילו התנאים היו שונים, והגשם היה יורד עלינו כמפלים הרסניים? רק בעל תבונה עליונה, שהוא בעל יכולת בלתי מוגבלת, דואג ואכפתי לברואיו, רק הוא יכול לקבוע חוקים כה חכמים בטבע...

 

מדוע צריך להתפלל?

כל יהודי מתפלל שלש תפילות ביום. אם נתבונן, נבחין בעצם שאנו מתפללים על מה שחסר לנו. וכאן יש לשאול ולתמוה, הרי בורא עולם ברא את העולם מהצמח הקטן ועד לכוכב לכת העצום והענק, הוא זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אם כן, מדוע אנו צריכים לבקש ולדרוש ממנו? וכי הוא לא יודע מה האדם צריך? הלוא הוא בוחן כליות ולב!

אז מה הטעם והסיבה לתפילות אלו?

המשילו לכך משל לבן יחיד, האהוב על אביו אהבת נפש, שיצא למחנה קיץ למשך שבועיים. לילה קודם היציאה, פנה אל אביו ואמר לו: "אני זקוק לכסף למשך זמן שהותי במחנה".

האב הנהן בראשו, ושלף לו שטר של מאה שקלים. "אבא, אני זקוק ליותר, אני נוסע לשבועיים ימים". "אני יודע, בן", ענה האב. "כאשר תזדקק, תתקשר אלי, ואשלח לך מיד מה שתצטרך".

הבן יצא לטיול, נהנה מהחוויות ומשלל האטרקציות, וכשאזל הכסף מארנקו נזכר באביו, התקשר אליו וביקש ממנו עוד דמי כיס. האב עמד בהבטחתו ושלח לו את מבוקשו. אז הבין הבן מדוע אביו לא נתן לו את כל מבוקשו תיכף ומיד. כל הסיבה הייתה רצונו של האב שהקשר ביניהם יימשך גם בהיותו רחוק מביתו.

כל יסוד התפילה הוא הקשר שלנו עם הבורא. הוא יודע היטב מה חסר לנו ולמה אנו זקוקים, אבל הוא רוצה וחפץ שבניו אהוביו ישמרו על קשר אתו, שיפנו אליו, שיבקשו ממנו, שיכירו במלכותו ובאלוהותו.

 

החיים לאחר החיים

תורת ישראל טוענת טענה, שיש בה כדי לשנות לחלוטין את כל המבט שלנו על החיים.

בראייה פשטנית, נראה שהאדם חי במשך 70, 80 ואולי 120 שנה, ועם מותו – מסתיימים חייו. אך תורת ישראל מצהירה שלא כן הוא: העולם הזה הוא בעצם רק תחנת מעבר קטנה וזעירה, שאנו עוברים בה לתקופה מסוימת ומוגבלת מאד, וכשאנו יוצאים ממנה, כלומר נפטרים, ממשיכה נשמתנו (כלומר, אנו עצמנו, הישות האמתית שלנו) לחיות לנצח, כמו שנאמר "וְיָשֹׁב הֶעָפָר (הגוף) עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ (הנשמה) תָּשׁוּב אֶל הָאֱ-לֹקים אֲשֶׁר נְתָנָהּ (קהלת, י"ב, ז')".

והנה, היום, המדע המודרני "גילה" זאת אף הוא. ישנם מחקרים רבים, המעידים על אנשים שחוו מוות קליני וחזרו לחיים, סיפורים על גלגולי נשמות, קשר עם רוחות מתים באמצעות סיאנסים (דבר שבעצם אסור מן התורה) ועוד. התברר בוודאות גם לאנשי המחקר, כי ה"אני" האמתי של כל אחד מאתנו הוא האדם הרוחני, העטוף בלבוש גוף הארוג מבשר ועצמות, ו"אני" רוחני זה הוא החש, השמח, הכואב, האוהב, המתכנן והמשתוקק. מה שמעניין ומרעיש מכל הוא המסקנה המדעית, כי ה"אני" האמתי שלנו, כלומר אנו עצמנו, ממשיכים לחיות לנצח גם לאחר עוזבנו את הגוף הגשמי!

אכן, יש חיים לאחר החיים. העולם הזה הוא מעבר צר מאד, המוביל אל עולם גדול ונפלא, שאין לנו בו כל תפיסה והבנה. אנו, החיים בעולם הזה, דומים לעובר הנמצא במעי אמו, מוקף מים וניזון מן השלייה. זהו כל עולמו, ואין הוא חש צורך במשהו נוסף מעבר לכך. הוא גם לא מעלה בדעתו צורת חיים אחרת ממה שהורגל בה. והנה הגיע היום והוא יוצא לפתע אל עולם אחר – עולם ענק, מואר בשלל אורות וצבעים, מעניין, אשר צורת החיים בו שונה לחלוטין ממה שהורגל.

כך, כשאדם נפטר הוא בעצם נולד מחדש! הנשמה, שהייתה כלואה בתוך הגוף, יוצאת ומשתחררת למרחב אינסופי, נצחי, ומתחילה לחיות חיים שונים לחלוטין – חיי נשמות. כמובן שאנחנו, אשר חיים עדיין את העולם הזה וכלואים בתוך גופנו, איננו מסוגלים כלל להבין את מהות החיים שמעבר.

ידיעה זו, הבנה זו – משנה לחלוטין את כל תפיסת חיינו. עד עכשיו חשבנו לפי הבנתנו המצומצמת, שחיינו מסתכמים במספר שנות קיומנו עלי אדמות, ועל פי תפיסה זו הבנו כי על האדם לעשות בחייו מה שנוח לו ונעים לו ביותר, להפיק מן החיים מקסימום של הנאות וחוויות, למצות מהם את המרב ואת המיטב, בבחינת "אכול ושתה כי מחר נמות".

אולם לאור הידיעה שאנו ממשיכים לחיות לנצח, עולות במחשבתנו שאלות כבדות משקל: כיצד ייראו החיים שלנו בעולם הבא? והאם יש לנו השפעה על כך? אם צורת החיים האידאלית היא בעולם הבא, לשם מה באנו ל"תחנת ביניים" של 80, 90 והלוואי 120 שנה בעולם הזה? היש לכך מטרה ותכלית? לשם מה נוצרנו בכלל?

 

יחס הקוראן לתורת ישראל

שאלתם את עצמכם מהו יחסו של הקוראן לתורת ישראל? לפי המציאות העכשווית, נראה שמדובר ביחס של שנאה ושטנה כלפי תורת ישראל. האמנם?

בקוראן ישנם שבחים רבים על תורת ישראל:

ראשית, היא מתוארת כמי שזורעת אור והדרכה לבני אדם: "אמור, מי הוריד את הספר אשר הביא משה למען יפיץ אור וינחה נכונה את האנשים"? (סורא 6: "הַמִקְנֶה", פסוק 91).

שנית, הקוראן כותב שהתורה היא גם מקור הדרכה ורחמים: "נתַנו למשה את דרך הישר והורשנו את הספר לבני ישראל: הוא מקור הדרכה ואזהרה לנבוני הלב"(סורא 40: "הסולח", פסוק 53).

מקור נוסף: "ולפניו (לפני הקוראן) ספרו של משה, מורה דרך ורחמים... על כן אל תפקפק בו" (סורא 11: "הוד", פסוק 17).

שלישית, בקוראן מצווה מוחמד למאמיניו להיוועץ ביהודים במידה ומקנן בלבם ספק לגבי הקוראן: "אם מקנן בלבך ספק בדבר כל אשר הורדנו אליך ממרומים, שאל את אלה הקוראים את הספר שנגלה לפניך (היהודים). נגלתה בפניך האמת מעם ריבונך, על כן אל תהיה במפקפקים" (סורא 10: "יונה", פסוק 94).

לסיכום, בקוראן יש, כאמור, שבחים רבים על תורת ישראל, והוא אף קובע שאם ישנם נושאים שלא ברורים – יש לפנות לתנ"ך.

אם כך, על המוסלמים לאהוב ולהעריץ אותנו. אז לא ברור לי, מהיכן מגיעה השנאה והרצון להשמידנו?