הפרשה החסידית לפרשת החודש: האויב הגדול של האדם

כמה פעמים קיבלנו על עצמנו קבלה טובה? "מהיום נכוון בתפילת שמונה עשרה מהתחלה עד הסוף". "מהיום ניכנס הביתה עם חיוך רחב". ועוד קבלות טובות ויפות, שכאשר שמענו ולמדנו על החשיבות שלהן, אנו מחליטים במקום, מתוך התלהבות, להתחיל לנהוג כך.

אבל, איך זה שפעמים רבות אי שם באמצע הדרך, אחרי יומיים או שבועיים, לפעמים אפילו חודשיים, אט אט אין לנו כבר כוח להתמיד בכך, ורפיון ידיים משתלט עלינו? מה קורה כאן, אנו רוצים להשתנות, או לא?

הסיבה נובעת מכך שההחלטה הראשונית מגיעה מתוך התלהבות. התחדש לנו רעיון כלשהו, והפנמנו שבאמת כך צריך להיות, החלטנו שאנו חייבים את זה לעצמנו, למשפחה וכדו'. בהמשך אנו כבר מתרגלים לרעיון ששמענו. הוא נלעס בראש פעם, פעמיים ושלוש, עד שאנו מתרגלים אליו והוא כבר לא מרגש אותנו. כמו כל מוצר חדש ונוצץ, שעם הזמן והשימוש בו מאבד מזוהרו ונשחק.

כל אחד נתקל בכך כשאנו רוכשים מוצר חדש. טרם הרכישה נברר ונבדוק עד שנחליט על הצבע המתאים, סוג העץ, טיב היצרן, המחיר וכו'. נמתין בכיליון עיניים שהוא יגיע הביתה. בימים הראשונים נזמין את הידידים להראות ולהתרשם מהרהיט היפהפה. בכל עת שניכנס לחדר נביט עליו בהתפעלות, כשאנו נהנים מיופיו ומהבחירה הטובה שלנו.

אט אט נתחיל להתרגל לארון, עד שלאחר מספר שבועות ניכנס לחדר וכבר לא נבחין בו כלל וכלל.

כך טבע הבורא בטבע האדם. תמיד הוא מתפעל ומצפה לדברים חדשים. ליום חדש, לשבוע אחר, לאירוע מיוחד, לבית חדש. אולם אחרי שהוא משיג את הדבר המיוחל – הוא מתרגל אליו, ושוב הוא אינו גורם לו לשום אושר.

האומנם זה טבע האדם ואין פתרון לכך?

מסתבר שיש ויש. בספרי החסידות קוראים לזה "התחדשות". כדי שיוכל להתמיד במעשיו הטובים, אדם חייב לחיות מתוך התחדשות תמידית, לא להישחק בגלגלי השגרה. אחרת הוא לא יכול להתמיד במעשיו הטובים, בפרט אם הם לא קלים לביצוע.

איך עושים זאת?

מתבוננים. לא לוקחים שום דבר כמובן מאליו. שמים לב לכל מה שיש לנו. לכל מה שאנו עושים.

מסופר על החפץ חיים, שכל יום היה אומר לאשתו: 'נכון שזכיתי לחבר ספרים? נכון שזכינו להיות בריאים? זכינו לילדים טובים! בואי ונודה לה' על חסדיו הנפלאים איתנו.

מסופר גם על הסטייפלר, הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי, ששאל פעם את נכדו: "אתה זוכר שהיית חולה לפני חודשיים ולקחת אנטיביוטיקה"? הנכד, כמובן, כבר שכח מזה לגמרי. ממשיך ואומר לו הסבא: "אתה לא זוכר, אבל דע לך שאני אף פעם לא שוכח שום מחלה קטנה או גדולה, שבורא עולם ריפא אותי וזכיתי לצאת ממנה".

כך בדיוק שומרים על שמחה ועל רעננות נפשית ורוחנית. לזכור תמיד שלא מגיע לנו כלום, ושום דבר אינו מובן מאליו. הכל חסדי שמים.

בספר "דגל מחנה אפרים" כותב נכדו של הבעל שם טוב, שהדרך להתחדש היא להתבונן בבריאה המתחדשת בכל יום, כפי שאנו אומרים בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". אנו קמים בבוקר ורואים את העולם של אתמול ממשיך להתקיים. אבל הדבר ממש לא כך, בכל יום הקב"ה מחדש את מעשה בראשית, ומוריד שפע חדש של חיים לכל הבריאה כולה. הדבר נכון בעולם הבריאה, ונכון גם בנפש האדם. כל יום הוא נולד מחדש ומקבל שפע חדש של חיות מלמעלה.

כאן אנו נתקלים בסתירה בין טבעו הגשמי של האדם לבין נשמתו. טבע, מלשון "טבעת". כי העולם מסתובב באופן טבעי כמו טבעת שאין לה סוף ואין לה שום התחלה. נראה שהכל חוזר על עצמו, כדברי שלמה המלך בספר קהלת" "אין כל חדש תחת השמש". אדם שחי במצב כזה טובע נפשית בתוך הטבע, שוקע בתוך מרוץ החיים וכלל לא מבחין בכך.

על האדם לעצור את גלגל המרוץ ולהתבונן איך נוצר הכל, ומי מחייה בכל יום ובכל רגע את הבריאה כולה. מי נותן לו כוח, ברגע זה ממש, ללכת ולרוץ לדרכו. וכדברי חכמינו ז"ל על הפסוק הנ"ל, "אין כל חדש תחת השמש" – אבל למעלה מהשמש יש חדש. דהיינו שמעל לשמש – משמים, יורד כל יום שפע חדש לבריאה ולאנשים.

שבת זו נקראת שבת החודש, אנו קוראים בספר התורה את "פרשת החודש". בורא עולם אומר למשה רבנו "החודש הזה לכם ראש חודשים", ומראה לו את הירח המתחדש. כתוב בגמרא בסנהדרין, שעם ישראל נמשל לירח, ואומות העולם נמשלו לשמש.

השמש נשארת תמיד בגודלה הטבעי. תמיד היא זורחת ושוקעת ללא שום שינויים בגלגל השמש. ואילו הירח משתנה בכל יום, עד שבסוף החודש הוא נעלם לגמרי, ובתחילת החודש הבא הוא מתחדש. כך גם עם ישראל צריך לחיות תמיד בהתחדשות. אסור לנו להתרגל לשגרה האפורה, ולתת להתלהבות לדעוך. חייבים לשמר את הניצוץ של הרגע הראשון לאורך זמן. זו המתכונת הבדוקה לעמוד בהצלחה לאורך זמן במשימות ובמעשים הטובים שקיבלנו על עצמנו.

פרשת החודש היא המצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל כשהוא מתגבש לעם, בגלל חשיבות ענין ההתחדשות. זה היסוד הראשון שכל יהודי צריך לדעת עוד לפני שהוא הולך לקבל את התורה כולה.

אנו קוראים את הפרשה דווקא בתקופה זו שכל הבריאה מתחדשת. אחרי תקופת החורף שוב מוציאים העצים עלים, הפרחים מלבלבים והבריאה כולה מחדשת פניה. זו התקופה בה גם אנו יכולים למלא את הנפש ולהתחדש מבפנים.

ספרי החסידות כותבים שבשבת זו ישנו כוח מיוחד לזכות לרעננות ולהתחדשות. הקריאה בתורה של פרשת החודש נותנת באדם כוחות חדשים ורעננים לחיות חיים מלאי תוכן ועניין, ולצאת מתוך השגרה שהיא "האויב הגדול של האדם" (לשון רבנו בחיי בספרו חובת הלבבות).

הכותב הינו מנהל רוחני של הידברות וראש כולל אהבת תורה.