הרב יצחק יוסף לפרשת ויקהל פקודי: הלכות פסח

מצות מכונה

א. לפני כמאה ששים שנה התחדש בעולם הענין של מצות מכונה, ורוב רבני אותו הדור אסרו את המצות הללו, מכמה טעמים: א. שמא יהיה מעורב בקמח איזה גרגר חיטה שלא נטחן, ואם לש ביד ירגיש בו, אבל אם נילוש במכונה עלול להשאר שם ולהחמיץ. ב. או שמא מהמכונה יתפזר מעט קמח וינוח על המצות, ויחמיץ אחר כך. ג. או שמא המכונה תתחמם מחום התנור ותחמיץ את הבצק, שהרי 'חם מקצתו חם כולו'. ד. וכן חששו שמא המכונה שלשים בה את הבצק תתחמם - כמו מיקסר שפועל זמן רב מתחמם - והעיסה תחמיץ מהחום. ולדעת הגאון מליסא (חוות דעת סי' קה סק"ט) גם באוכלין אומרים חם מקצתו חם כולו, ולכן יש לחוש שהעיסה שנכנסה לתנור והתחממה גורמת לכל העיסה להתחמם ולהחמיץ.

לשם מצת מצוה

ב. מלבד החששות של חמץ, האוסרים טענו עוד שלא יוצאים במצת מכונה ידי חובת אכילת מצה בליל הסדר, כיון שצריך להכין את המצה לשמה, שנאמר "ושמרתם את המצות" עשה לה שימור לשם מצוה (פסחים מ.), ולדעת רש"י לא די שישמור את המצה מחימוץ, אלא צריך לשמור אותה מחימוץ לשם מצת מצוה, והמכונה היא עץ ואבן וחסר בה את הכוונה לשם מצת מצוה. מכיון שמצות אלו אינן ראויות לליל הסדר, חששו האוסרים שמא[1] ישתמשו בהן הקונים גם לקיים מצות אכילת מצה.

למען ישראל העניים

ג. הגאון רבי שלמה קלוגר - שהיה גאון עצום וחיבר עשרות ספרים - התנגד מאוד למצות אלו, ובשנת תרי"ט הוציא לאור קונטרס 'מודעה לבית ישראל' שבו פירט את כל החששות שיש בזה. וכתב חשש נוסף, לחוס על פרנסתם של ישראל, כי היה ביקוש רב למצות, ולפני שהמציאו את המכונות כבר לאחר סוכות היו מתחילים בהכנת המצות, ורבים מעם ישראל היו עובדים במאפיות הללו, ולאחר המצאת המכונה התחילו לפטר עובדים, אז לא היה להם וועדי עובדים והסתדרות שיארגנו להם שביתה... ומוטל על חכמי ישראל לדאוג שלא יפגעו בפרנסת העובדים, כמו ששקדו חכמים בכמה דברים על תקנת העניים וחסו על ממונם של ישראל.

ביטול מודעה

ד. אחר כך הוציא הגאון רבי יוסף שאול נתנזון - בעל השואל ומשיב - קונטרס בשם 'ביטול מודעה', ובו דחה את כל דברי הגאון רבי שלמה קלוגר, והתיר לאפות מצות מכונה. כי עיקר החשש שמא יתערב איזה משהו חמץ בעיסה של המצות, והרי חמץ זה מתבטל מלפני הפסח, והמצות כשרות. וגם הרב שדי חמד הצטרף להתיר בשנה שאחריה, כשראה באיזמיר את המכונה שהיא עשויה בסדר נכון וישר. אבל רוב חכמי אותו הדור אסרו את המצות מכונה, כך היתה גם דעת האדמו"ר מגור בעל 'חידושי הרי"ם'. והרב 'דברי חיים' מצאנז עשה חרם על מי שאוכל מצות מכונה בפסח. שמעתי שעד היום בקרית צאנז מקפידים על כך, שמי שבא לגור שם יתחייב שלא להכניס מצות מכונה. וכן היתה דעת המהרש"ם והרב מבריסק לאסור. וגם החפץ חיים והחזון איש - שני גדולי הדור הקודם - לא אכלו מצות מכונה.

שני מחברים

ה. רבי יוסף שאול נתנזון היה לו חברותא בשם רבי מרדכי זאב איטינגר, ויחד חיברו ספר 'מגן גבורים'. לא מצוי שמחברים שני רבנים ספר אחד, בדרך כלל אחד מחבר את הספר, ואחר כך אולי השני גונב ממנו ומעתיק... וכשהגיעו להלכות פסח בדין מצות מכונה, נפרדה דרכם זה מזה, כי הרב איטינגר היה מראשי הלוחמים נגד המצות מכונה, והרב שואל ומשיב התיר. והוא לא היה יחיד, גם הכתב סופר התיר את המצות הללו, וכן הערוך לנר, והרב צבי פסח פראנק, וכתבו שזה אפילו יותר טוב ממצות עבודת יד, שהרי במצת יד יש חשש שתיפול טיפת רוק על העיסה ותחמיץ אותה, וכן כשמעבירים את העיסה לתנור והולכים תחת השמש יכול להחמיץ מחום השמש, וכן עלול להחמיץ מחום התנור כשממתינים על ידו, אבל במצות מכונה הכל מסודר בלי כל החששות האלה.

הוראת שעה

ו. עיקר הויכוח היה סביב ענין פירורי החמץ שיהיו מעורבים במצות, האוסרים טענו שחמץ בפסח אסור במשהו, והמתירים טענו שכיון שאופים את המצות לפני הפסח, החמץ מתבטל לפני הפסח בששים, וכיון שהתבטל מלפני הפסח אינו חוזר וניעור לאסור בפסח. ואכן לא אופים מצות מכונה בפסח, רק פעם אחת בקום המדינה שהיו הרבה עולים חדשים, ולא ידעו את כמות הביקוש למצות, באמצע חג הפסח היה מחסור במצות, ומועצת הרבנות דאז התכנסה בנשיאות הראשון לציון הרב יצחק ניסים, והתירו להם כהוראת שעה לאפות מצות בחג הפסח, עם כמה תנאים והקפדות.

חוזר וניעור

ז. יסוד המחלוקת אם חמץ שהתערב לפני הפסח והיה ששים כנגדו מותר בפסח, שהרי לפני הפסח הכל היתר בהיתר, גם הלחם היתר, היום אדם הולך ברחוב ומוצא לחם מרים ומנשק אותו, כמובן כשאותו חמץ ראוי לאכילה, אבל אם הוא זרוק בארץ מאוס ומלוכלך אין צורך להתאמץ ולהרימו, כיון שאינו ראוי עוד לאכילה.  והמצה גם היא היתר. בכל ביטול, האיסור מתבטל בהיתר, כמו חתיכת נבלה או חתיכת חזיר שנפלה לקדירת היתר, מבואר במשנה (חולין צו:) שאם יש בהיתר פי ששים כנגד האיסור, התערובת מותרת כיון שבודאי האיסור לא נותן טעם בהיתר. וכתב הר"ן שם, שפעמים אפילו בארבעים וחמשים לא נותן טעם, רק שעד ששים הטעם קיים ויתכן שיורגש בהיתר, אבל כשיש פי ששים בודאי טעם האיסור נעלם. על כל פנים צריך שיהיו שני מינים כדי שיגבר אחד על השני, נביא דוגמא לשֹבר את האוזן, כשיש קצת יין בכוס והוא מוסיף עליו מים, לאט לאט נעלם טעמו של היין, ואחר כך נעלם גם מראהו של היין ומתבטל במים, מכיון שיש כאן שני נוגדנים - יין ומים. אבל כשיש תערובת של מים ומים אין כאן ביטול כיון שאין ניגוד ביניהם, והוא הדין היתר בהיתר לא מתבטל כיון שאין שם ניגוד. ולדעת הרמב"ם (פרק ד מהלכות חמץ ומצה הלכה יב) הוא הדין בחמץ שהתבטל מלפני הפסח, כגון תרייאקה שהוא כמו סירופ לרפואה שטעמו פגום, אף על פי שמותר לקיימו בפסח, אבל אסור לאוכלו בפסח. והסביר מרן הבית יוסף (סי' תמב) שטעמו משום שהחמץ חוזר וניעור בפסח, שהרי לפני הפסח לא שייך לבטל את החמץ כיון שהוא היתר בהיתר, ובפסח כשהגיע זמן האיסור חמץ אסור במשהו ואינו בטל אפילו באלף. וכן דעת רב נטרונאי גאון ורבי יצחק אבן גיאת ועוד מהראשונים, וכמו שכתב הרב המגיד. אבל דעת הטור (סי' תמב, תמז) שחמץ שהתערב מלפני הפסח כבר התבטל, ומותר גם בפסח, כי סוף סוף יש כאן שני סוגים - חמץ ומצה - וניגוד זה גורם לחמץ להתבטל.

היתר בהיתר

ח. גם הראב"ד בשו"ת תמים דעים (סי' לו) סובר שחמץ שהתערב מלפני הפסח בטל, ואינו חוזר וניעור בפסח, והביא ראיה שהיתר בהיתר בטל מהמשנה (מסכת כלאים פרק ט משנה ב): צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה, אם רוב מן הגמלים מותר לטוותו עם פשתן, ואם רוב מן הרחלים אסור בפשתן. כשהתורה אמרה "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" זה מדובר בצמר רחלים דוקא, וכאשר צמר רחלים התבטל בצמר גמלים מותר לערבו עם פשתן, ומוכח שהיתר בהיתר בטל, וכן נפסק בשלחן ערוך יורה דעה (סימן רצט סעיף א). והוא הדין בחלב שהתערב במים והיה פי ששים כנגד החלב, הרי זה היתר בהיתר ובטל, ולכן מותר לבשל בשר במים אלו, וכמו שפסק הרמ"א ביורה דעה (סי' צט סעיף ו). ואם כן הוא הדין לחמץ שהתערב מלפני הפסח שהוא בטל ומותר גם בפסח.

קושיית רבי עקיבא איגר

ט. הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (סי' לח) והפרי חדש (סי' תמב) מקשים על הראיה שהביא הראב"ד מהמשנה בכלאים, שהרי שם גם בשעת התערובת היה שייך איסור כלאים אילו נתערב צמר הרחלים עם הפשתן, ולכן יש עליו שם של איסור, ואילו צמר הגמלים לא היה שייך בו איסור, ולכן הרי זה כמו תערובת של איסור בהיתר, ואין ראיה לחמץ קודם הפסח שהוא היתר בהיתר לגמרי.

היתרא בלע או איסורא בלע

י. לכאורה היה אפשר לתרץ, על פי דברי הר"ן בפסחים פרק שני (ל:), שם הוא מביא דברי המשנה בעבודה זרה (עה:) [ראשי תיבות עם הארץ, מי שלא יודע משנה זו הוא עם הארץ...]: הלוקח כלים מן הגוים, את שדרכו להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן באור. השפוד והאסכלא מלבנן באור. וכפי שנאמר בכלי מדין "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". כלומר, אם קונה שפודים ואסכלאות מן הגוים, הגוי צלה בהם חזיר ונבלה וטרפה, ויש בהם כעת טעם של האיסור, וצריך להפליט את הטעם הזה[2], כבולעו כך פולטו, אם בלע ביבש בלי מרק צריכים ליבון באש עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם. ואם בלעו על ידי רוטב מכשירם בהגעלה ברותחין. ואמרו בגמ' (עו.), שבבית המקדש היו צולים את בשר הקרבנות בשפודים, ולמחרת היו צריכים להכשיר את השפודים כיון שיש בהם איסור נותר, למשל ביום ראשון צלה בשר קרבן חטאת, הבשר הזה לאחר יום ולילה נעשה איסור 'נותר', "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו", ביום שני באים לצלות בו עוד חטאת צריך הכשר, די בהגעלה. והלא במשנה אמרו ששפודים מלבנן באור? אמר ליה: עמרם ברי! מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים, הכא היתירא בלע, התם איסורא בלע. כלומר, בקדשים כיון שבלע היתר, די בהגעלה.

הראשונים חולקים אם 'חמץ' נקרא 'היתרא בלע' או 'איסורא בלע', הרמב"ם (פרק ה מהלכות חמץ הלכה כג) סובר שחמץ הוא היתרא כמו שלמים, ולכן תבניות של תנור די להם בהגעלה, אף על פי שכל השנה אפו בהם בורקס או לחם ובלעו ביבש, ומורחים רק מעט שמן כדי שלא ידבק, כיון שבלעו בשעה שהחמץ היה היתר. אבל ראשונים רבים חולקים וסוברים שגם לפסח צריך ליבון אם בלע ביבש. ומסביר הר"ן שהוא מטעם ש'חמץ' שמו עליו כל השנה ונחשב כמו שאיסורא בלע, ואינו דומה לנותר שבשעת הבליעה היה שמו 'בשר קודש' ואחר כך נשתנה שמו ל'נותר'. וכן פסק מרן השלחן ערוך (סי' תנא סעיף ד) שצריך ליבון לשפודים של חמץ, עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם.

ולפי דברי הר"ן הללו נוכל לתרץ יפה מאוד את קושיית רבי עקיבא איגר והפרי חדש, שחמץ שמו עליו כל השנה, וממילא גם בשעת התערובת יש כאן שני מינים והמצה מבטל את החמץ, והרי זה כמו צמר רחלים וצמר גמלים. מי שלא בקי בדברי הפוסקים יחשוב שאכן זה תירוץ יפה, אבל הבקי יודע שתירוץ זה לא נכון! הרי הם הקשו על הראב"ד שהביא ראיה מכלאים, והראב"ד עצמו בשו"ת תמים דעים (ס"ס קז) כתב שחמץ היתרא בלע, ודי לו בהגעלה. ואם כן חזרה הקושיא למקומה, איך הוא מדמה צמר רחלים לחמץ?[3]

בערב פסח חמץ בטל

יא. לכן צריך לתרץ בדרך אחרת, חמץ נאסר מהתורה כבר בערב פסח אחרי חצות היום[4], אבל מאיזה זמן חמץ אסור במשהו ולא בטל אפילו באלף? לדעת הרמב"ם (פרק טו מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט) הטעם שחמץ בפסח אסור במשהו, הוא משום שהוא נחשב כדבר שיש לו מתירים שלא בטל, שהרי לאחר הפסח החמץ מותר מהתורה, ורק חכמים אסרו אותו, ולדעתו גם חמץ שהתערב בערב פסח אוסר במשהו מטעם זה. אבל ההלכה לא כך, אלא בשלחן ערוך (סי' תמז סעיף ב) נפסק כדעת התוס' (עבודה זרה סו:), שחמץ שהתערב בערב פסח אחר חצות בטל בששים, ורק בפסח עצמו אוסר במשהו משום חומרא דחמץ, שיש עליו איסור בל יראה ובל ימצא, ואיסור כרת, אבל בערב פסח אין חומרא זו, רק רש"י (בבא קמא כט: ד"ה משש) סובר שיש דין בל יראה בערב פסח. ואם כן חמץ שהתערב לפני זמן איסור חמץ והוא היתר בהיתר ולא התבטל, כשהגיע ערב פסח לאחר חצות הרי אז הוא איסור ומתבטל עוד לפני הפסח, ולכן אינו חוזר וניעור.

הפלפול קשה אבל זה טוב

יב. אולי הפלפול הזה קצת קשה, ואולי לא כולם הבינו, אבל טוב שידעו שלא הכל בתורה קל, ויש דברים קשים ועמוקים. אבל מי שהבין בודאי נהנה, פקודי ה' ישרים משמחי לב, הנאה גדולה לראות איך התורה שלנו יפה, וכמה הלכות קשורות זו בזו.

היום יותר טוב

יג. ולכן לגבי מצות מכונה, גם אם נניח שיש איזה פירורי קמח שהחמיצו, מכל מקום הם התבטלו לפני הפסח, ולא חוזר וניעור. האחרונים שאסרו את המצות מכונה דיברו על המכונות של אז, הכל היה ידני, אבל היום עם התפתחות החשמל הכנת המצות מכונה נעשית בצורה קפדנית יותר, והרבה מן החששות בטלו. רק שהכזית מצה שאוכל בליל הסדר לקיים מצות אכילת מצה, כדאי שיהיה מעבודת יד, וכן המצות שלוקח ל'כורך' ול'אפיקומן' יהיו עבודת יד, כיון שמה שהמשגיח אומר בשעת הלחיצה על הכפתור "לשם מצת מצוה" זה לא מוסכם לכל הדעות, יש אומרים שאחר כך הכל נחשב ככח כחו, ולכן יקח לליל הסדר עבודת יד דוקא, ורק בדיעבד שלא השיג מצות עבודת יד, יסמוך על מה שאומר המשגיח בשעה שלוחץ על הכפתור. אבל המצות שאוכל כל השבוע של פסח יכול לכתחילה לאכול מצות מכונה מכל החברות.

כולם אהובים

יד. צריך לדעת שכל החברות - מצות הלפרין/יהודה/ראשון/אביב - כולן כשרות וניתן לסמוך עליהן. ואין נפקא מינה כל כך בין אם החברות מהדרין או לא מהדרין, כי גם במהדרין עדיין יש חשש של משהו חמץ ונזקקים לסמוך על הביטול לפני הפסח, רק שבמהדרין זה אחד למליון, ובשאר ההכשרים זה אחד למאה אלף, מה ההבדל?! לכן כולם כשרים לפסח. מי שיש לו כסף מיותר שיקנה מצות מהדרין. כאשר מרן זצ"ל היה רבה של תל אביב לפני קרוב לחמשים שנה, בשנת תשכ"ח, תשכ"ט, לא היה מצוי בתל אביב מצות מכונה מהדרין, והאמא ע"ה היתה נוסעת במיוחד לירושלים להשיג מצות הלפרין, מרן אמר לה: למה את טורחת? גם זה כשר -  מצות אביב, מצות ראשון! אבל היא רצתה להחמיר. המחמיר תבוא עליו ברכה, אבל מעיקר הדין כל החברות כולן כשרות, אין בזה שום ספק.

גם לאשכנזים

טו. היתר זה של אינו חוזר וניעור במצות מכונה, שייך גם לאשכנזים. מה שהרמ"א (סי' תמז סעיף ד) החמיר שחוזר וניעור, זה דוקא בתערובת של יבש ביבש, שהאיסור ברור בפני עצמו, אבל בתערובת לח בלח מודה שלא אומרים חוזר וניעור, וכאן שהתערובת היא בבצק הרי זה נחשב כלח בלח ואינו חוזר וניעור גם להרמ"א. שהרי הגאון שואל ומשיב וחבריו שהתירו את המצות מכונה היו אשכנזים שקיבלו הוראות הרמ"א, ואף על פי כן התירו.

אנחנו עושים קניידלך

טז. מותר להרטיב את המצות. לא מצוי שישאר איזה קמח שלא נאפה, וגם אם היה קמח הוא נשרף. רק יש כאלה שחוששים שמא לא ילוש היטב, ויהיו כמה גרגרי קמח שיעשו 'קואליציה' ביחד, ותהיה בעיסה כעין גולה של קמח שעלול להחמיץ אחר כך. אבל מעיקר הדין זה מותר, שהרי גם אם נשאר קמח הוא נאפה ולא יחמיץ יותר. ולכן אנחנו נוהגים לאכול מצה שרויה, וכן עושים קניידלך במרק.

גם מקוה רותח לא יעזור

יז. בפסח רואים שיש הרבה הבדלים בהלכה בין אשכנזים לספרדים. מי שלא מבין ישאל: והלא יש לנו תורה אחת? אבל יש דין מרא דאתרא. מרן הבית יוסף פשטו הוראותיו בכל ארצות המזרח, האשכנזים הולכים אחרי הרמ"א שהוא היה רבם, ואסור לאשכנזי לשנות ממנהגו, שנאמר "אל תטוש תורך אמך". היום באה אלי שאלה מאחד שאביו אשכנזי ואמו ספרדיה, והוא למד במוסדות ספרדיים, והתרגל לנהוג כמו ספרדים, והיום הוא בן ארבע עשרה ושואל האם מותר לו להמשיך כך, אמרתי לו שיחזור לנהוג כמו האשכנזים, כי טעה עד היום, שהרי אביו נוהג כמנהגי האשכנזים, ועליו להמשיך במנהגם, אפילו ילך למקוה רותח לא יעזור לו, הוא ישאר אשכנזי...

כחולק על השכינה

יח. מי שאביו היה חילוני והוא חזר בתשובה בארץ ישראל, ינהג בכל הדברים כדעת מרן השלחן ערוך, שהרי אין לו 'תורת אמך'. ומכיון שאין לו מסורת אחרת, טוב לו לנהוג כמרן, מי לנו גדול ממרן השלחן ערוך, הרמ"א בתשובה (סי' מח) כותב לו: חלילה להמרות דברי כבודו, וכל החולק עליו כחולק על השכינה.

אני עוקב

יט. כשהתחלנו בתפקיד בבית הדין נודע לי, שהיה גר אחד שכאשר עלה מן הטבילה, שאל את הדיינים: האם עלי לנהוג מהיום כמו הספרדים או כמו האשכנזים, היה שם דיין אחד, אמר לו: יש לך עיניים כחולות, אתה מגרמניה, אתה אשכנזי, עליך לנהוג כדעת הרמ"א. אלו שטויות! וכי אביו קיבל הוראות הרמ"א? אולי קיבל הוראות יש"ו... אספתי את כל דייני הגיור, והנחיתי אותם שמכאן ולהבא, כל גר - מהיכן שיהיה - יאמרו לו שהוא ספרדי ויעשה כהוראות מרן. אני עוקב אחריהם שהם מקיימים את ההנחיה הזו.

אורז

כ. האשכנזים מחמירים שלא לאכול אורז בפסח. וכתב רבינו ירוחם שהוא לא יודע למה הם לא אוכלים אורז, שהרי בודאי אין בו חשש חימוץ, וכמו שאמרו בפסחים (קיד:): לית דחייש להא דרבי יוחנן בן נורי שאורז מין דגן. ומכל מקום כתב המרדכי (פ"ב דפסחים) שהטעם שהחמירו באורז, מפני שהוא דומה לחיטים, ויש תערובת של חיטים באורז על ידי שהשדות סמוכים זה לזה, וכן משתמשים בשקים של החיטה לאורז ונשארים קצת גרגרי חיטה בשק והם מתערבים באורז, ולכן נמנעים מאכילת אורז שלא יבואו לידי תקלה. וכן הם מחמירים בשאר הקטניות, ויש מחמירים בקטניות אפילו בבליעת הכלים.

הספר מזוייף?

כא. בשו"ת בשמים ראש (סי' שמח) המיוחס להרא"ש, כתב שמנהג זה שלא לאכול אורז הגיע מהקראים שחשבו שהוא מחמיץ כמו הדגן. ספר בשמים ראש יצא לאור על ידי רבי שאול ברלין, בנו של רבי צבי הירש ברלין, אבל גדולי ישראל - ובראשם החתם סופר (חיו"ד סי' שכ"ו אות ג) - יצאו נגד ספר זה וטענו שהוא מזוייף, ורבי שאול ברלין עצמו חיבר אותו, אמנם הוא היה תלמיד חכם גדול, אבל טענו שהיו לו חברים מודרניים, משכילים משובשים, ויש שם דברים לא נכונים. אלא שהחיד"א (בספר מראית העין בליקוטים סי' יא אות ח) כותב שאביו הגאון רבי צבי הירש ברלין דחה את הטענות נגד בנו, והעיד שיש שם תשובות הרא"ש. ולכן צריך לבדוק כל תשובה לגופה, יש תשובות שהוסיף בהם דברים מעצמו, כמו התשובה הזו.

נדיר מאוד

כב. אנחנו - הספרדים - אוכלים אורז, על ידי שבוררים את האורז היטב. למרות שהיום לא מצוי חטים באורז, הנשים בדרך כלל בודקות, תשאלו אשה: האם מצאת פעם חיטה באורז? כמעט אף פעם לא, זה נדיר מאוד, כי היום השדות לא קרובים, ולא משתמשים באותם שקים, "עדר עדר לבדו", אבל בכל זאת חייבים לבדוק.

אנחנו לא חוששים

כג. אנחנו - הספרדים - אוכלים פירות מיובשים, האשכנזים לא אוכלים. הסביר הרמ"א בדרכי משה (סי' תסז סק"ה) הטעם, כיון שהיו מייבשים את הפירות בתנור של הלחם. היום אין דבר כזה, אבל יש עוד טעם, כי לפעמים יש קצת קמח כמו שיש בתאנים, אמנם מי פירות לא מחמיצים, אבל אולי יהיה גם מים ויחמיץ. אנחנו לא חוששים לזה.

אנחנו אוכלים הכל

כד. אנחנו - הספרדים - מתירים נותן טעם לפגם בפסח, אבל האשכנזים מחמירים בנותן טעם לפגם (שלחן ערוך סי' תמז סעיף י). ולכן הם מצריכים כשרות לפסח גם על משחת שיניים, ומשחת נעליים, וסבון, וכן על זה הדרך. אבל אנחנו אוכלים הכל, חוץ מחמץ...

אל תאכל כלום

כה. אסור למורה הוראה להורות לנו הלכה נגד המנהג שלנו, אתה רוצה להשתכנז? בבית שלך אל תאכל כלום, מה איכפת לי?! אבל אם ספרדי שואל אותך, אתה חייב לענות לו כדעת מרן השלחן ערוך, ואסור להחמיר לו. נקווה שבקרוב יבוא משיח צדקנו, ואז יעשו כולם אגודה אחת, תהיה הלכה אחת לכולם.

ספרדי יעשה כספרדים

כו. לפני כארבעים וחמש שנים, יצא לאור ספר 'שמירת שבת כהלכתה' מהדורה ראשונה, ספר נפלא, הפלא ופלא. היה מונח אצלי בסטנדר, והייתי רגיל ללמוד בו באמצע חזרת הש"ץ, אז לא היה 'ילקוט יוסף' ולא ידעתי שאסור ללמוד בשעת החזרה... וראיתי הרבה הלכות שמותר לנו וכתוב אסור, לנו אסור וכתוב מותר. על הכריכה של הספר היה כתוב "הלכה למעשה לבית היהודי". למדתי מהאשכנזים לקחת יוזמה, שלחתי למחבר מכתב, כתבתי לו: מה אתה כותב 'לבית היהודי'? אנחנו לא יהודים?! אנחנו סינים?! יפנים?! המחבר היה גאון וצדיק, וקיבל את ההערה, ומאז בכל המהדורות הוסיף עוד שורה: הלכה למעשה לבית היהודי, לנוהגים בשיטת הרמ"א".

ילקוט יוסף בארון

כז. המחבר שמירת שבת כהלכתה לא היה בקי בפוסקים הספרדים, ולכן לא כתב את ההלכה לדעת מרן. אבל מרן זצ"ל וגם אנחנו לא עשינו כך בספרים שלנו, כל הלכה כתבנו: לאשכנזים כך, ולספרדים כך, יבוא אחד אשכנזי או ספרדי תדע מה לפסוק לו. פעם הרבה מהאשכנזים היו פוסקים לספרדים כהרמ"א, אבל מרן החדיר לכולם שלכל אחד צריך לפסוק לפי העדה שלו, האשכנזים 'יוצאים ביד רמ"א', ולנו נאמר 'לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו'. יש היום פוסק אחד גדול מבני ברק, תלמיד חכם חשוב מאוד, יש לו ילקוט יוסף בארון סגור למטה, אם ספרדי שואל אותו, הוא אומר לו תמתין פה, הולך ופותח ילקוט יוסף וחוזר ואומר לו את ההלכה.

אל תרגיז

כח. לפני הרבה שנים, כאשר מרן זצ"ל היה רב ראשי לישראל הוא קיבל קהל בישיבת חזון עובדיה בחג הפסח, היו מאות ואלפים שהגיעו, ביניהם הרבה רבנים, אמרתי לאחד העוזרים להביא כיבוד לכבוד האורחים, הלך וקנה פירות יבשים כשרים לפסח, כשמרן הגיע ראה תמרים ושקדים ומשמשים, אמר לעוזר: תקח הכל מכאן, באים אלי הרבה רבנים אשכנזים, זה חמץ בשבילם, אתה רוצה להרגיז אותם?! בא אליך אשכנזי אל תכין לו אורז, תכין לו דבר שמותר לו.