אחרי חצות הלילה נזכר הבחור ב’קבלה’, וניתר ממקומו כנשוך-נחש

שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם (בראשית מ"ט, ה')

מעשה שהיה, כך שמעתי מראש ישיבת סלבודקה הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל, עם חבורה של בני תורה, חניכי שיטת נובהרדוק, שהתיישבו באחד מבתי הקפה המפורסמים בעיר וינה, ולמדו שם מוסר בהתפעלות... פניתי אליהם, סיפר ר' אייזיק, ושאילתים בתמיהה, "מה לכהן בבית הקברות? מה אתם עושים במקום כזה, הרי מסתכלים עליכם כעל תמהוניים"?

הבחורים לא התרגשו, והשיבו לו בנימוס ובדרך ארץ: "כך חינך אותנו ראש הישיבה שלנו! ללמוד מוסר דווקא במקום שבו בזים לנו! וכי מה הנכם רוצים, שננהג כמו בסלבודקה, שם מקפידים על כבוד האדם"?!

שתי השיטות הללו, של סלבודקה ונובהרדוק, חלוקות לכאורה האחת על השנייה באופן מוחלט. והיכן מצויה האמת?

גם כאן וגם כאן. תלוי בשורשו של כל יהודי ויהודי! ראיה לכך מצאנו בפרשתנו, שהרי יעקב אומר דברי תוכחה ללוי, ומרעיף דברי שבח על יהודה, ולעומת זאת כאשר משה רבינו בא לברך את ישראל, הוא מברך את יהודה בפסוק אחד, ואת לוי בארבעה פסוקים...

וההסבר, שכל אחד דיבר משורש נשמתו-הוא, ומה שנחשב אצל יעקב כדבר מגונה, נחשב כשבח אצל משה. יעקב ראה, מנקודת מבטו, שמעשיו של לוי בשכם סיכנו את כל האחים, וממילא הדבר הוא שלילי, ואילו את פעולותיו של יהודה הוא משבח. משה רבינו, לעומת זאת, רואה בשורש נשמתו דווקא בְּלֵוִי את הדמות המפוארת, משום שהוא מוסר נפשו 'ואומר לאביו ולאימו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר', (דברים, פרק ל"ג פסוק ט'), וגם בשכם מסר נפשו. ולכן הוא חשוב יותר, לדעתו של משה, מיהודה אחיו.

מדי בוקר החלטה אחרת

לכל יהודי יש יעוד משלו בעולם. עבודתו ו'קבלותיו' של האחד, אינן מקבילות לחובות ולעבודות המוטלות על זולתו. וכיוון שכך, לא תהיה זו מן החוכמה והתבונה 'לפזול' לעבר האדם היושב לצידי בבית המדרש, ו'להעתיק' את צורת התפילה שלו, לחקות את אופן הלימוד שלו, ולקבל על עצמי להיות כמוהו...

כל אחד וסגנונו, כל אחד וטבעו, כל אחד ואופיו, וכל אחד קיבל מהקב"ה את הכלים המתאימים לעובדו בלבב שלם. ואם רק יתחקה אחרי עצמו, ואחרי ה'קבלות' שהוא מסוגל לבצע, יגיע אל הפסגה הגבוהה ביותר.

שמעתי על בחור בישיבה גבוהה, שהיה נתון לתנודות נפשיות חדות, ומדי בוקר קם עם החלטה אחרת, להתחזק פה ולהתעורר שם, אך הכל היה בבחינת עורבא פרח. הבחור לא הצליח לממש את החלטותיו ולהחזיק בהן אפילו עד חצות היום. כך עברו עליו שנים אחדות של סבל נפשי בל-יתואר, שנבע מאי-יכלתו למלא אחר דרישותיו העצמיות. סיפורנו מתרחש בעת שהוא עומד בתפילת נעילה של יום הכפורים.

חבריו לישיבה, בני תורה מובהקים, עומדים מסביבו ומקבלים החלטות על דא ועל הא, והוא שומע ולבו יוצא. מכיר את עצמו משכבר-השנים ויודע שאיננו יכול לקבל על עצמו דרישות רציניות, בוודאי לא בסדר-גודל של חבריו וידידיו.

עומד הבחור בלב שבור, ומתפלל להקב"ה בדמעות רותחות, שיושיעו ויוציאו מצרת נפשו. והנה, בשיאה של התפילה, כשכל הקהל זועק ורוגש למול ארון הקודש הפתוח, מתנוצצת במוחו של הבחור החלטה בנוסח זה: "נכון. דבר גדול אינני מסוגל לקבל; אך לדרוש מעצמי ללמוד בלילה הקרוב, מוצאי יום הכפורים, במשך 10 דקות, אני יכול ויכול; זה בכוחותי לבצע וכך אעשה".

מאבק עז

יום הכפורים חלף-עבר. מיד במוצאי היום הקדוש, הגיע הבחור לביתו, והתחיל לסייע לאביו בבניית הסוכה, כמנהג ישראל קדושים הזריזים במצוות אביהם שבשמים. העבודה התארכה, והסתיימה בשעה מאוחרת מאד, אחרי חצות ליל. בחורנו היה כבר עייף ויגע, מותש ונטול-כוחות.

לפתע ניתר ממקומו כנשוך-נחש, בזוכרו את ההבטחה שהבטיח לרבש"ע שילמד במשך 10 דקות, ושוב החלה מלחמה עזה להתחולל בקרבו. הוא מתנודד מצד אל צד, לרגע הוא גובר על יצרו, ולרגע זה מתגבר עליו. לבסוף גבר יצרו הטוב, והוא התיישב ללמוד 10 דקות. ההבטחה קוימה. בסיעתא דשמיא.

הבחור ההוא סיפר שמאותו יום כפורים הפך לאדם אחר. 10 הדקות הקריטיות הללו הוכיחו לו שהוא שווה משהו... ויתירה מכך: הן לימדו אותו שלא צריך 'להציץ' לעבר ה'קבלה' של השכן; כל אחד עם ה'קבלה' שלו!

הוא התייצב במאוד ועמד בשתי רגליו על הקרקע, נפשו שָׁקְטָה עליו, עבודת השם שלו נעשתה מתוך הנאה רוחנית מליאה, עד שקנה לעצמו מקום של כבוד בישיבה שבה למד. גם כאשר זכה להינשא עב"ג, הצליח להקים בית יהודי למופת, בית המושתת על אהבת תורה ויראת שמים, והעיקר: בית עם אווירה יציבה שנקנתה לאחר שנים רבות של עמל ויגיעה. הכל בזכות אותן 10 דקות שישב ולמד.

יתכן מאוד שאם היה מספר לחבריו על ה'קבלה' שקיבל בתפילת נעילה, הם היו מגחכים. וכי מה זה 10 דקות?! - היו טוענים באוזניו. אבל לדידו, היו אותן דקות בבחינת מסירות נפש.

הוא שאמרנו: כל אחד ועבודת השם שלו.

מתוך סדרת הספרים "ותן חלקנו", מאת משה מיכאל צורן