קושיות על תיאוריות האבולוציה

אחת הבעיות הקשות, העומדת לפני חסידי דרווין, הינה החוסר בדרגות ביניים. לפי תיאורית האבולוציה, עקב התפתחותם של מיליוני מינים האחד מהשני, היינו מצפים למצוא בשכבות הגיאולוגיות אינספור מאובנים ושרידים של אותם מבעלי החיים הקדומים, אשר לא הצליחו לשרוד את השינויים.

 

לבעיה של היעדר צורות הביניים, מייחד דרווין פרק בספרו, בו הוא כותב: "אולי זוהי הטענה הבולטת והחמורה ביותר שאפשר להעלות נגד התיאוריה שלי". .(The Origin of Species, 1859, p. 287)

 

דרווין ממשיך ומכריז בגילוי לב "כל הדוחה את הטענה שצורות הביניים קיימות אלא שעדיין לא נתגלו, חייב לדחות את התיאוריה כולה". (שם, עמ 336)

 

אך לבסוף הוא מתנחם ואומר: "אני מאמין שההסבר טמון בעובדה שעדיין לא התגלו רוב רובם של הממצאים הגיאולוגיים". (שם, עמ 288).

 

אלא שתקווה זו התבררה כתקוות שווא, עם השנים רק הלכה הבעיה והחריפה, וכיום לאחר כ – 150 שנה של חיפושים קדחתניים בכל רחבי העולם, אפשר להכריז שלא נמצאה אפילו חוליית ביניים אחת!

 

 

* פרופסור לזואולוגיה וגיאולוגיה סטאפן גולד (Gould) מאוניברסיטת הרווארד כותב: "העובדה שצורות הביניים לא נמצאו בין ממצאי המאובנים נשמרת כסוד מקצועי בקרב חוקרי המאובנים... אין כל ראיה במאובנים לציורי העצים האבולוציוניים המעטרים את כל ספרי הלימוד שלנו... הם לא נצפו מעולם בשכבות הסלע". (The Pandas Tumb, Stephen jay Gould, 1980, Viking pengwin, n.y p. 150 – 151).

 

* פרופ סטיבן סטנלי (Stanly) מאוניברסיטת גונס הופקינס שבמדינת מרילנד ארה"ב, כותב שכיום מקובל בעולם המחקר כי: "ממצאי המאובנים שנתגלו אינם כוללים את צורות הביניים במעבר מקבוצת בעלי חיים עיקרית אחת לאחרת".  ,The New Evolutionary Timetable, 1981, p. 77) הוצאת ספרי יסוד ניו – יורק(.

 

* הפיזיקאי והמדען הנודע פרופסור גראלד שרודר כותב: "בכל תיעוד המאובנים המכיל מליוני פריטים לא נמצא עד כה מאובן מעבר, מאובן של אמצע הדרך, ברמה הבסיסית של אמצע הדרך או של מחלקה, שום עקבות של יצור חי שחציו היה קודמו וחציו יורשו". (המדע והאל, עמ 140).

 

* פרופ ניילס אלדריג Eldredge)), אוצר מוזיאון הטבע האמריקני, קובע "שאין כל אפשרות להגיע בהדרגה למין חדש של ממש". (נ. אלדריג, Time Frames, 1985, הוצ סימון ושוסטר, ניו יורק, עמ 146).

 

* פרופ ארנסט ציין (Chain), זוכה פרס נובל לביולוגיה מאוניברסיטת אוקספורד, אומר בצורה נחרצת כי "רעיון הישרדותו של המתאים ביותר הוא היפותזה שאינה מתבססת על ראיות כלשהן, ואינה עולה בקנה אחד עם העובדות". (ק.ג. הסו, 1986, The Great Dying, הרקורט ברייס יובנוביץ, ניו יורק, עמ 281). 

 

* פרופ קנת הסו (Hsu), מן המכון הטכנולוגי של שוייץ, חקר את המבנה של סלעי משקע מגנטיים בקרקעית האוקיינוס, ועל סמך תוצאות אלו הוא קובע כי "המחקרים בסטרטיגרפיה שנעשו בשנים האחרונות אכן הנחיתו מכת מוות על תורתו של דרוין". (ק.ג. הסו, 1986, The Great Dying, הרקורט ברייס יובנוביץ, ניו יורק, עמ 88).

 

 

1) דג הלטימריה קולקנס Coelacanth) Latimeria): דג זה, שנמצא בצורת מאובן, וגילו הוערך בכ – 410 מיליון שנה, הוצג ע"י חסידי האבולוציה במשך עשרות שנים, כשלב ביניים בין הדגים ליצורים היבשתיים. ציורים ושחזורים גראפיים תלת – מימדיים של המאובן נעשו ע"י מומחים, ופורסמו במוזיאונים ובספרי לימוד בכל רחבי העולם. התמונות מראות את הדג עם ידיים ורגליים, המבלה את זמנו בין הים ליבשה. וכן טענו שהיה בעל ריאה פרימיטיבית, וכן מוח הדומה לזה של חיות יבשתיות, וכן אברים שונים המוכיחים שדג זה היה כשיר לתפקוד על היבשה.

 

אלא שב – 22 בדצמבר 1938, קרסה גישתם של "המדענים" לחלוטין, כאשר דג הלטימריה, שנחשב כנכחד כבר 70 מיליון שנה (שכן בערך בתקופה זו, שמכונה "תור הקרטיקון", הדג נעלם מתיעוד המאובנים), נמצא אותו דג שוחה להנאתו באוקיינוס ההודי. הפתעתם של המדענים הייתה כה רבה, עד שהפליאונטולוג גיימס סמית (James Leonard Brierley Smith) אמר על התגלית: "אם הייתי פוגש דינוזאור ברחוב, לא הייתי נדהם יותר". (Jean-Jacques Hublin, The Hamlyn Encyclopædia of Prehistoric Animals, New York: The Hamlyn Publishing Group Ltd., 1984, p. 120). למעשה כל הנחותיהם של "המדענים" הופרכו עם גילוי הדג: לא היה לו ידיים ורגליים, אלא סנפירים רגילים. מה שהוצג כריאה פרימיטיבית, התגלה ככיס שומן ותו לא. וכן התברר שמוחו היה כשל דג רגיל. 

 

2) הארכיאופטריקס (Archaeopteryx): עקב מצבם העגום של אנשי האבולוציה, על כך שלא נמצא אפילו מאובן אחד שתומך בשיטתם, הם "אוחזים בציפורניים" ונלחמים על מאובן אחד (מתוך מיליארדים שאמורים היו להימצא!) שנתגלה לפני כ – 80, ולטענתם הוא מהווה את חוליית המעבר בין דינוזאורים לציפורים – כמה פתטי!!! פרופ משה טרופ התייחס כבר לממצא "הארכיאופטריקס", וכך כתב: "הפליאונטולוג דו – נווי מציין שאין הארכיאופטריקס יכול לשמש כדוגמא למצב מעבר. העובדה שיש לו סימני עופות מושלמים כמו נוצות, אצבעות רגליים, גולגולת ומקור, בצידם של סימני זוחלים מושלמים כמו שיניים, אצבעות בזרועות וחוליות, אינם משמשים עדויות למצב מעבר. זה צריך להיות מבוטא באיברים בלתי מושלמים ולא פונקציונאליים הנראים רק כניצנים של אברים שיתפתחו בעתיד. הרי לא יתכן שבעל חי "קפץ" פתאום מבעל זרועות לבעל כנפיים, מבעל קשקשים לבעל נוצות, מבעל לסת שיניים לבעל מקור חסר שיניים...". (פרופ משה טרופ, בריאה – מוצא החיים, עמ 97 – 99. ע"ש באורך).

 

המציגים אותו כחוליית ביניים מסתמכים על טפריו ושיניו, אך גם בימינו מצויות ציפורים בעלות טפרים ואין להן שום מאפיינים אחרים של זוחלים: "טוראקו (Tauraco) ו"הואטזין" (Hoatzin). בין המאובנים מצויות עוד ציפורים עם שיניים, ומבנה השיניים של הארכיאופטריקס שונה מאד משל הדינוזאורים. כך התפרסם בעבודתם של הצפרים המפורסמים, ג.ד. סטיוארט (Steward) וק.נ. ווטסון (Whetstone), כי שיניהם של ארכיאופטריקס ושל ציפורים דומות אחרות, הינן בעלות משטחים עליונים שטוחים ושורשים רחבים. לעומת זאת, השיניים של דינוזאורים תאורופידים (Theropod) שהוצגו כאבות הקדמוניים של ציפורים אלו, בולטות כמו מסור ובעלות שורשים צרים (L. D. Martin, J. D. Stewart, K. N. Whetstone, The Auk, Vol 98, 1980, p. 86. 49 Ibid, p. 86). (פיסקה זאת מצוטטת ממאמרו של הרב יהושע ענבל: בעיית הממצאים - היעדר חוליות ביניים).

 

3) ציור העוברים של ארנסט הקל: בשנת 1875, פרסם מדען וחוקר גרמני בשם פרופ ארנסט הקל (Ernst Haeckel), סדרת ציורים, שבה הוא הצביע, על הדמיון הקיים, לכאורה, בין העוברים של יצורים בעלי חוליות, וטען כי הם עוברים שלבים זהים במהלך התפתחותם, דהיינו שיש התאמה בין השלבים של התפתחות עוברית, והיצור שם (בעובר הרחם) עובר דרך שלבים שבהם הוא דומה ליצורים שמפותחים פחות.

 

האמבריולוג מייקל ריצרדסון (Richardson), מבית החולים סט. גורג שבלונדון, חשד זה זמן רב שציורי העוברים של הקל אינם מדוקים, ולכן החליט לצלם ולבדוק מחדש עוברים מאותם מינים ובאותם שלבי התפתחות שצייר הקל. ריצרדסון גילה שציוריו של הקל היו תלושים מהמציאות, וגילה הבדלים ניכרים בין הציור למציאות. ריצרדסון טען כי זהו אחד הזיופים המפורסמים ביותר בביולוגיה. ולמרות שהוכח שציוריו של הקל הינם זיוף גמור, עד היום ניתן למצוא אותן בספרי לימוד רבים וספרים מקצועיים, שמשתמשים בציוריו של הקל כראיה לתיאורית האבולוציה. (לעיון נוסף, עיינו: איתי בן פורת, מדור מדעי החיים, גלילאו 26, עמ 5, ינואר פברואר, 1998. ומשם בארה).  

 

4) "זימים" באדם כראיה לאבולוציה: "טיעון אחר שטענו אנשי האבולוציה מתוך תחום האמבריולוגיה: באזור הצוואר של עובר האדם מתפתח אבר דמוי זים, המעיד על מקור משותף של הדג והאדם. למעשה אין זימים אלה אלא חריצים וגשרים משני צידי הצוואר, שאף פעם לא מתפתחים לזימים אלא נשארים מכוסי קרום דק, ולעולם אינם משמשים לנשימה. רצועות אלה משתלבות אחר כך במבנה אברים אחרים, כמו הצינור האאו – סטאניי המקשר בין הגרון והאוזן התיכונה". (פרופ משה טרופ, בריאה – מוצא החיים, עמ 29).

 

מורכבות שאינה ניתנת לצמצום (irreducible complexity).

 

המדענים שדוגלים באבולוציה, מנסים להסביר אותה כתהליך ארוך שהתפרס על פני מאות מיליוני שנים. לפי טענתם, כל אבר התפתח לאט, ע"י מוטציות חיוביות, שגרמו לשינויים קטנים שחלו באותו אבר, עד אשר האבר התפתח והיה ראוי לשימוש מלא. אחת הדוגמאות שבה אוהבים להשתמש בכדי לנגח בתיאוריה זאת, היא כנף הציפור. וכך כותב ד"ר גיל גרשון טבעון: "לפי טענת האבולוציה, ציפור פתחה כנף לאיטה, סנטימטר אחר סנטימטר. כלומר התהליך לקח הרבה דורות עד שהכנף הייתה ראויה לתעופה, כיוון שהכנף היא אבר מאוד מסובך. אמנם זאת אומרת שבמשך כל אותן דורות ביניים, הציפור הייתה צריכה ללכת עם כנף כבידה בלתי שימושית. ציפור כזאת הייתה מתקשה יותר לברוח מאויבים, מאשר ציפור בלא כנף מתפתחת. אבל לפי האבולוציה, הציפור בעלת חצי כנף היא היצור היותר ראוי לשרוד. זה נוגד לכל היגיון!". (מבט אחר על האבולוציה, עמ ח – ט).

 

העולה מכל האמור, שישנם מערכות רבות, שהיו חייבות להיווצר שלמות, אחרת לא היה להם שום תכלית במלחמת ההישרדות, להפך, אם הם לא היו נוצרות בשלמות, התוספות באבר חדש שנשארו ללא שימוש, היו מהווים אבן נגף בתהליך ההישרדות.

 

המדענים קראו למצב זה בשם: מורכבות שאינה ניתנת לצמצום (irreducible complexity). ד"ר גיל גרשוון טבעון הסביר את ההגדרה המדויקת של מונח זה, וכך כתב: "[הגדרת המונח היא], מערכת אחת, הבנויה מחלקים שכל אחד מהם חשוב, הנמצאים באינטראקציה, כך שכל החלקים תורמים לתפקוד הבסיסי של המערכת, באופן שאם חלק אחד יוסר, יגרום למערכת להפסיק מלתפקד אפקטיבית. לכן עפ"י ההגדרה מערכת שאינה ניתנת לצמצום, אינה יכולה להיווצר ע"י שיפור איטי בשלבים של המערכת ההתחלתית. כל שלב קודם שחסר חלקים הוא עפ"י ההגדרה אינו מתפקד. כיוון שברירה (סלקציה) טבעית יכולה להעדיף רק מערכות שכבר פועלות, לכן מערכת ביולוגית מורכבת שאינה ניתנת לצמצום, מוכרחה להיווצר כמערכת מושלמת מלכתחילה". (שם).

 

ניתן שתי דוגמאות למערכות שאינם ניתנת לצמצום:

 

א. העין האנושית: העין היא דוגמא מצוינת למערכת שאינה ניתנת לצמצום, שכן תפקודה של העין מורכב מחלקים רבים, שכולם קשורים ותלויים אחד בשני (כגון: האישון, העדשה, רשתית, קרנית, קשתית, מערכת עצבים ועוד), ואם היה רק אחד מהחלקים הללו חסר, האדם לא היה יכול לראות בכלל! העין היא כה מורכבת עד שאפילו צארלס דרווין בכבודו ובעצמו הודה שהיא איננה הייתה יכולה להיווצר בתהליך אבולוציוני: "לחשוב שהעין עם כל חלקיה התאומים (באופן) שאי אפשר לחקותם, למקד את הפוקוס (עדשה) למרחקים שונים, לקלוט עוצמות שונות של אור, ולתיקון אברציות ספריות (סטיית אור המכונס ממוקד אחד מפני הצורה הכדורית של העדשה) וכרומטית (או מפני שבירת האור), שכל זה נעשה ע"י ברירה טבעית, אני מתוודה בחופשיות, שנראה כאבסורד במעלה הגבוהה ביותר"..(The Origin of Species, 1859, p. 168) (להרחבה בנושא של העין מומלץ לעיין כאן).

 

ב. קליפת הביצה: עוד דוגמא למערכת שחייבת הייתה להיווצר מושלמת כבר מההתחלה, שכן אם הקליפה הייתה נוצרת בהתחלה עבה מידי, אזי האפרוחים לא היו יכולים לבקוע מן הביצה, ואם היא הייתה דקה מידי, אז האפרוח לא היה מוגן: "התפתחות הזוחלים מדו חיים... המעבר לחיי יבשה חייב שינוי קיצוני ודרמטי בתכונות ביציהם. בהיותן חשופות לאוויר הן היו צריכות לפתח קליפה שתמנע את איוד הנוזלים מתוכן. הן היו צריכות להיות מציידות בחלמון ובאלבומין לאספקת מזון ונוזלים לעובר. בכיס אשפה פנימי לאגירת הפסולת של חילוף החומרים (בביצי היצורים הימיים הפסולת מופרשת היישר למים) בקרן עוברית לפיצוח הקליפה (העוברים הימיים מפרישים לצורך זה חומר כימי) וכו. עכשיו שינויים אלו אם אינם מתואמים ואם אינם מתרחשים בעת ובעונה אחת אין בהם תועלת. יתירה מזאת, כל אחד בנפרד עלול להיות קטלני לעובר (כמו קליפה קשה בלי קרן לפיצוחה). אך להיות מתואמים מראש משמעו לייחס לאבולוציה מגמה מתוכנית קבועות מראש, הפסולות מכל וכל ע"י האבולוציה הדרוויניסטית. מצד שני, להניח אפשרות שכל המוטאציות הללו התרחשו בו זמנית ובמקרה, היא בלתי אפשרית מבחינת ההסתברות הסטטיסטית". (מתוך "מחשבות", I.B.M. סוציוביולוגיה "הטבע שבאדם", 1981, עמ 31).

 

 

לקראת סוף הרבע הראשון של המאה ה- 19, הניח מהנדס ופיזיקאי צרפתי בשם סאדי קרנו (Sadi Carnot), את היסודות לחוק השני של התרמודינמיקה. עיקרון [חוק] זה קובע שכמות האי – סדר במערכת סגורה, לעולם לא קטנה ויכולה רק לגדול. בשנת 1850, זכתה התיאוריה של קרנו לניסוח מתמטי, ע"י פיזיקאי ומתמטיקאי גרמני בשם רודולף קלאוזיוס (Rudolf Clausius), שגם טבע את המונח "אנטרופיה".

 

אייזק אסימוב (Asimov) תיאר החוק בצורה מיוחדת: "דרך אחרת לנסח את החוק השני של התרמודינמיקה, הוא שהיקום מתקדם בהתמדה לקראת אי סדר. לאור זאת נוכל לראות את התממשות החוק השני בכל שנפנה. עלינו להשקיע עבודה קשה כדי לסדר את הבית. השאר את החדר לבד וראה באיזו מהירות תרבה בו העזובה. גם אם נפש חיה לא תיכנס אליו, תצטבר בו שכבת אבק ולכלוך. כמה עמל צריך להשקיע בהחזקת הבית, ובתחזוקת מכונות. כמה טיפולים עלינו לבצע בגופנו כדי שיישאר נקי, במצב תקין. למעשה, כל דבר מתקלקל ומתבלה אם לא נשקיע בו טיפול מסור ושמירה נאותה". ( Asimov I., Smithsonian Instit. Journal, June 1970, p. 6 .2)