מילים יכולות להרוג

שתי הפרשות, תזריע ומצורע, מדברות על עניין הצרעת והטהרה ממנה. צריך לדעת שהצרעת אינה סוג של מחלת העור המכונה כיום 'צרעת' (מחלת הנסן). הצרעת שעליה מדברת התורה היא איתות רוחני לאדם שיתקן את מעשיו.

על מה באה הצרעת? כידוע, המילה 'מצורע' רומזת למילים 'מוציא שם רע'. כלומר, הצרעת מגיעה על דיבורים אסורים במה שבין אדם לחברו, כגון לשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע וכדומה.

בפרשה מופיעים שלושה סוגים של צרעת: צרעת הבית, צרעת הבגד וצרעת הגוף. אלו שלושה שלבים באיתות של הקב"ה לאדם המדבר לשון הרע. בתחילה, שולח הקב"ה צרעת בקירות ביתו. אם שב בתשובה והתחרט על מעשיו, מוטב. אם לא – שולח במה שקרוב יותר לגופו, בבגדו. שב בתשובה – מוטב, ואם עדיין עומד בחטאו – הצרעת דבקה בו בגופו ממש. כעת האדם מורחק מן המחנה עד שיתרפא מצרעתו.

החפץ חיים שואל: מדוע בזמננו עונש הצרעת לא קיים עוד? האם היום אנשים אינם מדברים לשון הרע? שמא נאמר שאנו מתוקנים יותר מהדורות הקודמים? עונה החפץ חיים: ודאי שלא. אדרבה, בדורות הקודמים, רמת הטהרה והקדושה הייתה גבוהה מאוד, היה גילוי שכינה, וכאשר היה האדם חוטא היו מאותתים לו מן השמים על כך ע"י צרעת, ובדרך זו היה הלכלוך הרוחני יוצא החוצה מחוץ לגופו ונשמתו של האדם, והוא היה נטהר. אולם היום לדאבוננו, יש הסתר פנים. לכן איננו זוכים לסימנים מובהקים מתי נעשתה עבירה. וממילא, כאשר האדם מדבר לשון הרע, הלכלוך הרוחני הזה נשאר בתוכו, והאדם שאינו מודע לכך אינו מתעורר לתשובה. מצב זה, אם כן, חמור יותר מבעבר.

כאשר ידוע לאדם שעבר עבירה, כיצד הוא מתקן את עצמו? הרמב"ם בהלכות תשובה מונה כמה שלבים: עזיבת החטא, חרטה עליו, וידוי בפה, וקבלה לעתיד שלא ישוב לאותו החטא. כך בעבירות שבין אדם למקום. בעבירות שבין האדם לחברו יש צורך גם בבקשת סליחה, וכל זמן שהאדם שניזוק אינו סולח – החטא אינו נמחל. בלשון הרע הכפרה סבוכה יותר, שכן לעיתים אותו אדם אינו מודע כלל לעובדה שדיברו עליו, ואם יבקש ממנו סליחה הוא יגלה שנגרם לו נזק ובמקום לסלוח הוא יכעס יותר. לכן יש להתייעץ בתלמיד חכם שיורה בכל מקרה של צורך בכפרה על לשון הרע, כיצד יש לנהוג באופן פרטי.

בפרשת מצורע התורה מלמדת אותנו כיצד מתבצעת כפרת המצורע: לאחר שישב מספר ימים בבדידות מחוץ למחנה - ימים בהם מן הסתם הרהר במצבו, ערך חשבון נפש ושב בתשובה - עליו להביא עץ ארז, שני תולעת ואזוב, ושתי ציפורים. אלו מלמדים אותו לחקור היטב במידותיו: דיבורים שליליים על הזולת נובעים מגאווה, כאילו שהמדבר מושלם וכל החיסרון נמצא בחברו. לכן הוא שהגביה עצמו כעץ הארז - ישפיל עצמו כאזוב, הצמח הפשוט שבצמחים, וכשני תולעת. הוא לא שלט בפיו והרבה בדיבור כאותן שתי ציפורים מצייצות - יידע שכמו שסופן לשחיטה, כך גם סופו לעמוד בדין על כל דיבור ודיבור שלילי שיצא מפיו.

כיום אין לנו בית מקדש, ואף כפרה זו אין לנו. אולם על ידי לימוד ההלכות הנוגעות לדיבורים האסורים, נזכה בפועל לשמור על טהרת וקדושת הפה, ונראה תמיד מעלת חברנו, ולא חסרונם. שבת שלום.

נערך מתוך הרצאת הרב באתר הידברות