אילה שפירא בראיון מיוחד: "כל מה שהשם עושה זה לטובה"

"כל מה שהשם עושה זה לטובה", אומרת אילה שפירא בראיון ל'ידיעות אחרונות'. "אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה".

אילה שפירא, שנפגעה קשה מאוד מבקבוק תבערה שידה נער מחבל בשומרון, ריגשה את העולם בשבוע שעבר, בעת שסיפרה על חייה בבניין האיחוד האירופי בבריסל. "המקצוע הכי משתלם ברשות הפלסטינית הוא לרצוח יהודי", אמרה אילה בנאומהּ. "מי שזרק את בקבוק התבערה היה נער בן 16 שרצה להבטיח פרנסה למשפחה שלו".

אילה, תושבת שכונת אל-מתן במעלה שומרון, תחגוג בעוד שלושה חודשים את יום הולדתה ה-14. היא זוכרת כל פרט מהפיגוע שהתרחש ביום חמישי,25 בדצמבר 2014. היא גם זוכרת, אגב, את שמותיהם של העיתונאים שכתבו את שמהּ עם שני 'יודים'.

ביום חמישי ההוא, אילה חזרה מחוג מתמטיקה למחוננים בכפר-סבא שבו למדה פעם בשבוע. "את הדרך לשם עשינו, חברה שלי ואני, במכונית של המדריכה מקרני שומרון שהעבירה את החוג, והאבות הסיעו אותנו חזרה בסוף יום העבודה שלהם. אבא שלי עבד אז בנתניה והוא אסף אותי הביתה".

אביה נהג בכביש המוביל לאל מתן והיא ישבה לצידו, "כשפתאום ראיתי כדור של אש מגיע מלמעלה. הוא ניפץ את החלון – אני לא זוכרת אם זה היה החלון הקדמי או החלון שלצידי – ונחת בין אבא לביני. בתוך שנייה כל שדה הראייה שלי התמלא בלהבות. ראיתי רק צהוב וכתום.

אבל לא הרגשתי שום כאב. מאוחר יותר הסבירו לי שהאדרנלין מנטרל את הרגש. לא הייתה לי שום תחושה, רק חשבתי בהיגיון קר מה אני צריכה לעשות כדי לצאת מהאוטו. פתחתי את חגורת הבטיחות. זה לקח זמן. ניסיתי לפתוח אותה ביד שמאל ולא הצלחתי מפני שהיא כבר היתה שרופה. אז הכנסתי את יד ימין וככה גם היא נכוותה. אחרי זה ניסיתי לפתוח את הנעילה של הדלת וזה לא הלך.

הרופאים שטיפלו בי טענו שלא שהיתי ברכב יותר מעשר שניות, אבל מדהים אותי להיזכר כמה מחשבות הספיקו לעבור לי בראש בעשר השניות האלה. שאלתי את עצמי איך איחלץ מהמכונית אם מנגנון הנעילה שלה נמס. אבא שלי יצא מהצד שלו כדי להזעיק עזרה והוא לא כיבה את המנוע. כשראה שאני לא מצליחה לצאת הוא חזר לרכב, כיבה את המנוע ורק אז יצאתי. לבד".

אבנר צלצל לרות: "זרקו עלינו בקבוק תבערה"

רות הייתה בבית והכינה ארוחת ערב כשאבנר צילצל ואמר לה: "זרקו עלינו בקבוק תבערה וזה לא כמו שהיה אצלך". שבועיים קודם לכן, בדיוק באותו הכביש, הושלך עליה בקבוק תבערה שבדרך נס חלף על פני השמשה, והאבן הענקית שהוטחה ברכב ניפצה את השמשה האחורית ונלכדה בתא המטען. רות, למודת ניסיון, צילצלה למוקד הראשי וביקשה שיעבירו אותה למוקד האזורי בשומרון כדי שבעלה ובתה לא ייאלצו לחכות בכביש כמוה, במשך יותר מחצי שעה.

"יש הקלטה מהאירוע שמסתובבת באינטרנט", מגחכת אילה. "במוקד שאלו את אבא מה המצב והוא ענה 'יש לנו הרבה כוויות קשות'. שאלו אותו עם מי הוא, ואבא ענה 'עם הבת שלי'. ואחר כך שומעים אותו אומר לי 'תמשיכי ללכת'. אבא ואני הבנו שמסוכן מדי להישאר שם, כי אם יש מחבלים על הגבעה מה ימנע מהם מלרדת ולהרוג אותנו? הלכנו 800 מטר ברגל, עד לבית. נמאס לי מזה שכולם חושבים שאבא לקח אותי על הידיים!" היא מכריזה. "אין לי מושג איך האגדה הזאת נולדה. אז תכתבי בבקשה שהלכתי ברגליים. לא היו לי כוויות ברגליים, אבל תוך כדי הליכה התחלתי להרגיש כאבים וגם היה לי קוצר נשימה נוראי".

(צילום ארכיון: פלאש 90)

"רק כשסיימתי לדבר עם אבנר הבנתי שאני לא יודעת מה מצבה של אילה", מספרת רות. "כשהם הגיעו הביתה אמרתי לאבנר 'החולצה שלך בוערת' והוא ענה 'עזבי, טפלי באילה'. הכנסתי אותה הביתה והמראה שלה היה נורא. לא היו לה גבות וריסים, ירד לה דם מכל המקומות האפשריים – מהאף, מהפה, מהאוזניים, מהעיניים – החולצה שלה הייתה חור על חור ומתחת לחורים ראיתי בשר חשוף. חלק מהשיער שלה נשרף עד לקרקפת".

"בילדותי", ממשיכה אמה, "הכרתי ילדה שנכוותה, והשמועה אמרה שהצלקות שלה לא נגרמו מהכוויות, אלא מזה שאמא שלה הסירה את בגדיה, אז לא רציתי להסיר אותם. הובלתי אותה למקלחת כמו שהיא, עם הבגדים, והתזתי עליה מים. הבגדים התפרקו ונשרו. והיא צעקה שכואב לה".

"לא נכון", אילה מוחה בחיוך. "צעקתי שבאוטו שנשרף היה ספר של הספרייה". אילה גם זוכרת את שם הספר ואת העלילה לפרטיה.

שכן שהוא חובש צבאי נכנס לביתם, העיף מבט באילה ואמר לרות: "אנחנו לא מחכים לאמבולנס, אנחנו יוצאים לקראתו". באמבולנס הרדימו את אילה והכניסו לה צינור נשימה, ובחדר המיון בתל השומר המתין לה הכירורג הפלסטי פרופ' אייל וינקלר. "הוא בדק אותה ואמר לי שצריך לפתוח לה שני חתכים בעורף כדי לשחרר את הבצקת, במטרה למנוע נזק מוחי, והוסיף שהחתכים האלה עלולים להשאיר לה צלקות", משחזרת רות בחיוך עגום. "רק פלסטיקאי מסוגל להציג שאלה כזאת. מה חשובות הצלקות? תציל לה את המוח".

בשבוע הראשון בטיפול נמרץ הייתה אילה מורדמת. בשבועיים הנוספים שם בהתה בווילונות. "זה כל מה שאני זוכרת", היא מצחקקת. "על הווילונות היו ציורים של ציפורים חמודות, כחולות וסגולות, עם מקור של שקנאי".

"לא הבנו מיד את חומרת המצב", אומרת רות, "ואני שמחה שלא הבנו הכל מההתחלה. אמרו לנו, '30 אחוז כוויות מאוד עמוקות', ודיברו על 12 שבועות של אשפוז, אבל לא ידעתי שרק אחרי 12 השבועות האלה יתחיל תהליך השיקום. המידע דלף אלינו בהדרגה וטוב שכך. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד עם כל העומס בבת אחת. לקראת סוף האשפוז בטיפול נמרץ אחד המאושפזים אמר לי: 'כשהחיים הופכים למסובכים זה סימן שכבר אין סכנת חיים', וזה נכון".

במשך שלושת השבועות בטיפול נמרץ עברה אילה ארבעה ניתוחי השתלת עור, ואז הועברה לחודשיים נוספים במחלקת ילדים, שבה עברה ניתוח נוסף.

"אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה. כל מה שהשם עושה זה לטובה"

"אסור לי להיחשף לשמש ולכן אני חובשת כובע מעל המסכה", מסבירה אילה. "בישראל, דווקא בישראל, אנשים מסתכלים עליי הרבה יותר ממה שמסתכלים עליי בבריסל. המבטים האלה, במיוחד כשהם באים מילדים, ממש מעצבנים. מה, אתם באמת חושבים שאני לא רואה שאתם נועצים בי מבטים?".

שעות אחר הצהריים שלה עמוסות. "אני אוהבת לקרוא, כבר אמרתי?" היא מתבדחת, "פעם בשבוע אני לומדת בחוג מתמטיקה למחוננים, ופעם בשבוע רוכבת על הסוסה דבש בחווה בקדומים. הרכיבה עוזרת ליציבה שלי ומחזקת את הביטחון העצמי". בחופשות היא מוזמנת למחנה של ילדים נפגעי כוויות, כמו זה שמתקיים בנהר הירדן, "אבל רק בדקות הראשונות המכנה המשותף בינינו הוא הפגיעה. אחרי זה אני בוחרת באלה שמעניינים אותי".

לשאלת המראיינת "עד מתי תצטרכי לחבוש מסכת לחץ?, משיבה אילה "עד שהצלקות יפסיקו לגדול. אין לזה לוחות זמנים, אצל כל אחד זה קורה בקצב אחר, אנחנו נדע שזה קרה כשהן יפסיקו להיות ורודות. בהתחלה כל הפנים שלי היו אדומות, הצלקות כיסו שטחים גדולים. אני רואה שזה משתפר. יש לי צלקת מתחת לשפה התחתונה שמושכת את השפה כלפי מטה. גם מעל השפה העליונה יש לי צלקת שהעלימה מהשפה את הצבע".

לאחר הנאום בפרלמנט בבריסל נסעה אילה עם המשלחת למסעדה. שם הסירה מפניה את מסכת הלחץ שמקשה עליה באכילה. "אין לי בעיה שייראו אותי כמו שאני", היא אומרת. "אני לא יכולה לומר 'אני רוצה להיות יפה' מפני שזה אומר שכיום אני לא יפה, וזה לא נכון. ברור שיש אנשים הרבה יותר יפים ממני, כמו אחותי יסכה שהיא פשוט מושלמת, אבל יופי חיצוני זה לא הכל בחיים".

לשאלת המראיינת: "את עדיין שואלת את עצמך למה זה קרה דווקא לך?" משיבה אילה: "מי אמר לך ששאלתי? אולי בהתחלה. אני מאמינה שלכל דבר יש סיבה. כל מה שהשם עושה זה לטובה. אם בקבוק התבערה לא היה נזרק עליי, אז מישהו אחר היה צריך להיפגע ואני לא יודעת איך אנשים אחרים היו יכולים להתמודד עם המצב הזה".

"אני לא גיבורה ולא אמיצה", מסכמת אילה את הראיון. "אבל כל האפשרויות האחרות הועפו החוצה דרך החלון. אני לא בחרתי להישרף מבקבוק התבערה, אין לי שליטה מלאה על החיים שלי, אבל אני מנסה לשלוט בחיים שאני מנהלת מאז שזה קרה".

המשיכו להתפלל לרפואתהּ השלמה של אילה בת רות בתוך שאר חולי ישראל.

סבה של אילה שפירא בראיון לאחר הפיגוע